בס"ד

מעשה ביהודי שנכנס ל'יחידות' אל הרבי זי"ע, ובמהלכה התרגש מאוד מגודל המעמד הרוחני לו זכה ושאל את הרבי אם יוכל לקבל את תמונתו כדי שימשיך להיות קשור ומאוחד עם דמות דיוקנו.

אמר לו הרבי: "אני לומד חסידות; למד גם אתה חסידות וכך נהיה מאוחדים!"

מה לומדים בחסידות? בחסידות, למשל, מתחדשת הבנה אחרת בפסוק במלאכי, "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם". בפשט, הדברים נאמרים בניחותא, אבל אדמו"ר הזקן מפרש את הפסוק בלשון תמיהה, כשאלה עצומה: הרי הנשמה של כל יהודי חשה ומרגישה בתוך תוכה את ייחוד ה', כיצד הוא ראשון ואחרון ומבלעדיו אין אלוקים – "אני ה' לא שניתי", ואם כן כיצד ייתכן ש"אתם בני יעקב לא כליתם"? איך נפשכם טרם כלתה בצימאון והשתוקקות לדבקות בה'?

האמת היא שישנה בעיה כשמדברים על הקב"ה. למה כוונתי? הבעיה היא שהקב"ה הופך להיות כביכול עוד צד במציאות החיים שלנו. זאת אומרת, יש לי בית, עבודה, משפחה, וגם יש הקב"ה בתמונה. כאילו זהו רק עוד פן בחיים המורכבים שלי, ואני נדרש לחבר בין צד זה לצד אחר. אבל זהו היפך האמת לגמרי: הלא ה' הוא הכל. הוא מקור החיים, הוא יוצר הכל, הוא עומד מאחורי ובתוך כל פרט שאני רואה לנגד עיניי, והוא גם שורה במחשבה זו החולפת במוחי ברגע זה ממש!

אם כן, אין כאן שני צדדים במציאות שעל יהודי מוטל ליצור ביניהם קשר, אלא ישנה רק מציאות אחת ויחידה, מציאות האלוקות, ואנחנו רק נדרשים לא לחצוץ ולא להפריע לנוכחותה בכל.

כך מפרש רבינו הזקן את ציווי התורה בפרשת אמור "ולא תחללו את שם קדשי": "תחללו" הוא מלשון חלל ומקום פנוי. אומרת לנו התורה: "ולא תחללו", אל תיצרו חלל בחייכם ובעולמכם, כאילו יש מקום פנוי משם ה'. "לית אתר פנוי מיניה", נאמר בזוהר הקדוש. והכוונה היא שהקב"ה הוא לא איזו מציאות גדולה וחזקה אלא הוא הוא המציאות, "וכל הנמצאים בשמים ובארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו", כדברי הרמב"ם בתחילת הלכות יסודי התורה.

מסופר על אישה אלמנה שבאה עם שני בניה לקבל ברכה מאדמו"ר הזקן בזמן שביקר בעיר מסוימת באחד ממסעותיו. רבינו היה בעגלה, והאישה העלתה את בניה עליה. הילד הראשון, אברהם שמו, קיבל ברכה מהרבי וירד מהעגלה. אך אחיו הצעיר, ישראל, לא הסתפק בברכה, וניצל את ההזדמנות לשאול את אדמו"ר הזקן שאלה שהציקה לו: אחרי שאומרים "שמע ישראל . . ה' אחד", תכף ממשיכים ואומרים "ואהבת את ה' אלוקיך". והרי "אחד" משמעותו שהוא לבדו הוא ואין זולתו, "אין עוד מלבדו", והיינו שאין עוד כל מציאות אמיתית בעולם, כיצד זה אפוא מצווים אנו מיד על אהבת ה', כאילו אנו מציאות בפני עצמנו וצריכים אנו לעורר בנו אהבה כלפי הקב"ה שהוא כביכול זולתנו? הרי כדי לאהוב דבר זולתי אני צריך להיות מציאות בפני עצמי!

רבנו נכנס לדביקות עצומה למשך זמן, וכשפקח את עיניו ענה: מטעם זה אומרים מיד לאחר "שמע ישראל" – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", בשביל לרדת כביכול מהמדרגה העליונה של ייחוד ה' אל המציאות התחתונה של מלכותו השוררת בעולם, שמחמתה יש מקום למציאות של נבראים בעלי ישות עצמאית כביכול ובעלי דעת ורגש, שיש לאלפם בינה ולכוונם לאהבת ה'.

מי היה הילד הזה? הוא הוא שנודע לימים כצדיק הקדוש רבי ישראל מרוז'ין.

כך מוסברים בחסידות דברי חז"ל במשנה, ש"אנשי יריחו היו כורכין את שמע ולא מיחו בידם", כלומר שהיו תוכפים את אמירת שמע ל"ואהבת" ללא הפסק ביניהם, כי הם רצו לחבר בין אחדות ה' האינסופית למציאות האדם, כך שיעמוד בכל עת בתנועה נפשית של "יחודא עילאה", ואז באמת האהבה היא מסוג אחר לגמרי. אך מאחר שלאו כל מוחא סביל מדרגה עילאית שכזו, לכן אין הלכה כמותם.

יש לשון נפלא שכותב אדמו"ר ה'צמח צדק' בספרו 'דרך מצותיך': תיבת "אני" היא אותיות "אין", "וזהו כל ענין החסידות – לעשות מאני אין", ומפרש ביידיש: "עס איז ניטא קיין איך", אין 'אני'.

פירושו של דבר: אני, המציאות שלי, אמיתית המציאות שלה היא "אין", כלומר שהיא חלק מהאין-סוף כביכול, ה"אני" של האדם הוא זרם והשתקפות של האור האלקי. ומדוע הוא נקרא "אין"? מסביר אדמו"ר הזקן, כי אין לו מציאות מוגדרת, מוגבלת וסופית שאפשר לתפוס, ולכן אנו קוראים לזה "אין".

דבר זה רצה אדמו"ר הזקן להכניס בתוך כל מציאות האדם, בנפשו, בשכלו ובמדותיו. כידוע, שיטת חסידות חב"ד שנוסדה על ידי אדמו"ר הזקן בשנת תקל"ב, עוד בהיותו בחצר רבו המגיד ממזריטש, היא לכאורה שכלית באופייה, ולכן חבריו של רבינו כינו אותו "דער ליטוואק" – הליטאי, הן בשל מוצאו והן בשל שיטתו. אפשר לראות זאת בשולחן ערוך שלו, וגם בספרי החסידות שלו. כל מעיין יזהה על נקלה כיצד יצר לו רבנו דרך אחרת. הוא נטל את תורת הבעל שם טוב ורבו המגיד ובנה מהן מערכת שיטתית, נפשית ורעיונית, ולא אמר די בתורות קצרות ואמרים מעוררי לב.

זכורני כי בהיותי תלמיד בישיבה היה הרב יואל כהן ע"ה מתוועד עמנו רבות על נקודה זו. "אל תחשבו", היה אומר, "שחסידות חב"ד עניינה שכל והשכלה". כשלומדים את מאמריו של אדמו"ר הזקן ב'לקוטי תורה' ו'תורה אור', ואף בסדרת הספרים הגדולה 'מאמרי אדמו"ר הזקן', מוצאים אנו שההבדל בין רבנו לחבריו תלמידי הרב המגיד לא היה הבדל בין שכל לרגש כלל. מאמריו נאמרו אמנם ב'אותיות' שכליות של הבנה והסברה, אבל האור האלוקי הזורח בהם, והשאיפה והתשוקה שאין לה מילים היוצאת מלבו הטהור של רבנו, מהווים רגש אדיר של כיסופים לה'.

שיטתו של אדמו"ר הזקן לא באה לבטל את הרגש חלילה. אדרבה ואדרבה! בעל התניא רצה שהרגש יהיה דבר קבוע ופנימי, שיחדור בכל כוחות האדם וגם בכוחות נפשו הבהמית והגוף. ובגלל זה רצה להלביש הכל בחכמה, בינה ודעת, כדי שהאדם יוכל להפנים בצורה פנימית ואותנטית את יסודות תורת הבעל שם טוב ש"אין עוד מלבדו".

רבנו עמל על כך ששיטת אחדות ה' שייסד הבעל שם טוב, אשר "אני ה' לא שיניתי" ממש, וכמו שהיה קודם הבריאה כך גם לאחר הבריאה ללא כל שינוי, תהפוך להיות מופנמת בתוך שכל האדם, שגם הוא יכיל את אמיתת אחדות ה', כדי שהאדם יוכל 'לחיות' עם זה בעובדין דחול של כל יום ויום.

רבנו רצה שהאור האין סופי שגילה הבעל שם טוב בעולם לא יישאר בממד רוחני, ויורגש רק אצל הנשמה הקדושה בעת דביקותה והתגלותה – דבר הסותר כביכול את החלק השכלי והבהמי של האדם; אלא שחכמת האדם, בינתו ודעתו, יהיו כלי וצינור שעל ידם יוכל להכיר באמת לאמיתה ש"אין עוד מלבדו".

חבריו של אדמו"ר הזקן היו קדושי עליון, ואמרות החסידות שנבעו מפיהם פילחו את ליבת הנפש האלוקית של שומעיהם כפצצה גרעינית. אך אדמו"ר הזקן לא הסתפק בכך, כי עבודתו היתה להכליל גם את דעת האדם וכוחות נפשו הבהמית, שגם הם יהיו חלק ממעגל זה של הכרה באמיתתו יתברך.

שמעתי מהחסיד ר' ישראל גורדון ז"ל, שבתקופת מלחמת העולם השניה התקיימה פעם אחת התוועדות במחיצת הרבי הריי"צ, ובה נכח יהודי מסוים שנודע כלמדן ועסקן ציבורי, אך פחות עסק בהפנמת תורת החסידות אל לבו ועבודתו. במעמד זה אמר האיש לרבי אשר אביו, אדמו"ר הרש"ב, לא אהב את האומה הגרמנית. ועוד בימי מלחמת העולם הראשונה, כשפלשו הגרמנים לרוסיה, אמר כי אין הוא רוצה להיות תחת ממשלתו של הקיסר וילהלם אף לרגע, ובשל כך ברח מליובאוויטש לרוסטוב ושם מנוחתו כבוד. (יתכן שהלה ביקש בהתוועדות לגרום לכך שהרבי יפעל פעולת קודש רוחנית נגד הגרמנים ימ"ש).

מה אתם חושבים, כיצד הגיב הרבי הריי"צ לאותו אדם?

הרבי ענה לו חדות: "מה שאבי לא אהב, זהו 'משכיל' שאינו מתפלל ועוסק ב'עבודה'!"

מי שלומד את שיחותיו העמוקות והמרתקות של הרבי הריי"צ, רואה כיצד הוא מדבר רבות בשלילת מי שלומד ומרבה בחכמת החסידות אך אינו מתייגע להביא לכך שהדברים ישפיעו על נפשו, כך שיהיה 'עובד' ולא 'משכיל' גרידא. יהודי יכול ללמוד הרבה חסידות בבית המדרש ולטבול בים החכמה, אבל כשהוא מגיע לביתו ומישהו מבני המשפחה מפר את שלוותו, כל החסידות נשכחת חלילה. בשיחות אלו רואים אל נכון כיצד השכל של התורה החב"דית משמש רק כלי וצינור על מנת לפעול על לב האדם, שיכיר ויפנים בכל נימי נפשו את אחדות ה' הפשוטה.

בין כלי המלחמה שהיו בעבר ישנה החרב, ולעומתה עומדים החץ והקשת. החרב נועדה להכות באויב העומד בקרבת מקום, ואילו החץ הנורה על ידי הקשת מסוגל להגיע גם אל אויב הניצב במרחקים.

בשיחתו מיום ל"ג בעומר תשי"א הסביר הרבי זי"ע את הטעם הפנימי למנהג ישראל לצאת בל"ג בעומר ולירות בחץ וקשת. וכך ביאר:

ישנם שני סוגי אויבים פנימיים שאנו נאלצים להתמודד עמם: קרובים ורחוקים, מוכרים ונסתרים. באמצעות החרב ביכולתנו להתמודד עם האויב המוכר והמובהק. אלו האתגרים הרוחניים העומדים לפתחנו, שאנו מזהים על נקלה שאינם אלא מצד הקליפה המאיימת להפילנו, ואנו שולפים את חרבנו להכותה; אך כדי להתמודד עם אויב בלתי-נראה, מול הבעיות העמוקות והפנימיות יותר שלנו, אנו זקוקים לכלי נשק עוצמתי יותר – חץ וקשת.

לתכלית זו באה לעולם תורת החסידות ופנימיות התורה, היא החץ וקשת שלנו. כשיורים חץ מקשת, משולבים כאן שני הפכים: מצד אחד מקרבים תחילה את יתר הקשת אל הלב, ומאידך החץ נורה למרחק רב. וכך ברוחניות: תורת החסידות מצליחה לחדור אל מעמקי לבנו, וכוח התנופה המגיעה משם היא מצליחה להגיע למרחק רב.

לימוד הנגלה ועיון ההלכה, שהוא יסוד היסודות של היהדות, נמשל לחרב, כיון שבמקצוע זה למדים אנו להתמודד עם הדברים הצפים על פני השטח כפשוטם – מה מותר ומה אסור, מה עלינו לקרב ומה לדחות. לעומת זאת עם חץ וקשת – בלימוד פנימיות התורה – אנו מתמודדים מול מכשולים עדינים יותר. מול המבוכות והאתגרים בעמקי נפש האדם, תעלומות המידות והרגשות הפנימיים של האדם בהכרה וגם בתת-ההכרה, תהיות האדם המלא שאלות כרימון בעניין תכלית החיים, שאלת הסבל בעולם ומשמעות הבריאה כולה – בתחומים אלה ה'חרב' אינה מטפלת כל כך, לימוד הנגלה אינו מספיק מענה הולם. רק החץ הנורה מלבנו, היא פנימיות התורה, תורת החסידות היורדת חדרי בטן והחושפת את הרבדים הנסתרים במציאות, היא היא שמסוגלת להכניע את הלבטים והספקות.

בספרי הקבלה והחסידות יש מילה שמוזכרת לעתים תכופות: "קליפה". גם בספר התניא מוזכר מושג הקליפה פעמים רבות.

מהי משמעות הדברים?

קליפה מייצגת דבר-מה שכל מציאותו מיוסדת על כיסוי, על הצגה. אם הוא יפסיק לכסות ולהעלים מה שבתוכו, הוא לא קיים.

אם כן, הדרך להתמודד עם הקליפות היא בכך שמגלים את המציאות האמיתית.

למשל: בעולם שאנו חיים בו, תעשיית הצרכנות בנויה על פרסום. ככל שמציגים את המוצר באופן מרשים יותר, כך תגדל כמות המכירות. מיליארדי דולרים מושקעים על מנת להציג את המוצרים בצורה כה מפתה, עד שכביכול השדר העובר לציבור הרחב הוא כי אדם שטרם רכש מוצר פלוני – אינו אדם, חייו אינם חיים. רק אם ירכוש במיטב כספו את המוצר החדשני המדובר, או-אז יהיו חייו מלאי משמעות, אושר ושמחה… זהו הכוח של קליפה חיצונית.

מהי הסיבה לכך שפעמים כה רבות אנשים נופלים בפח ומאמינים להבלים הללו? כי אנו הולכים שבי אחרי החיצוניות. המעטפת המכסה היא בעלת כוח אדיר מאין כמוהו. גם במצב שהתוכן – הפרי – עצמו רקוב, יש בכוח האריזה הנאה, הקליפה, לשכנע את הלקוח הפוטנציאלי. זה כוחה של הקליפה להעלים את האמת.

מה זה אומר לנו?

כשאנו מבינים שכך ברא הקב"ה את עולמו ובזה עיקר ההתמודדות שלנו, הרי שביחס לכל מחשבה ורגש, דיבור ומעשה – אנו מסוגלים לשאול את עצמנו: מאין דבר זה נובע? האם זהו משהו אמיתי, או רק כיסוי מגרה למשהו חלול וחסר משמעות? לאן הדבר הזה יוביל אותי? האם הוא יתרום לחיי משמעות? האם הוא יקרב אותי לרצוני הפנימי? האם צעקת הקליפה היא אותנטית, או שהיא מכסה ומעלימה בצעקתה על האמת?

ברור שהתאווה וההתמכרות לא רוצות לתת מקום לחישובים אלו. כל מטרתן היא 'כאן ועכשיו'. אבל למה? למה לא להמתין כמה רגעים? אולי כדאי להתבונן במושא התאווה, אולי להתייעץ עם ידידים מהי הדרך הטובה ביותר לנקוט בה בעניין זה? לא ולא, היצר הרע לא רוצה את זה. ומדוע? כי הקליפה מהותה ויסודה שקר, וכל כוחה הוא ביצירת האשליה המכסה על האמת. היא לא רוצה שהאדם יתיישב מול עצמו ויחשוב על הדברים. היא רק רוצה שהוא יסתנוור מהמעטפת החלקלקה והיפהפייה.

לעומת הקליפה, מהי קדושה?

קדושה היא אמת. "אמת ה' לעולם". מחשבה, דיבור או מעשה קדושים, אלה דברים מסוג שאנו יכולים להציג לעיני כל ולבחון במעבדה, והם עדיין יהיו אמיתיים. קדושה היא נצחית, והיא עומדת במבחני הזמן והמקום. היא אינה משתנה לפי מצבי רוח ומשאלות לב. היא אמיתית בפשטותה, כי היא חלק מהאמת לאמיתה של הקב"ה.

מעשה קדוש הוא מעשה שאפשר להסיר ממנו את כל הכיסויים והעטיפות, והוא עדיין יהיה מה שהוא. בקדושה הכל פתוח, אין מה להסתיר. תאווה קדושה לא נעלמת, גם אם יכסו אותה בעפר ואפר, היא קיימת לעולם. ואילו תאווה של קליפה באה והולכת, הכל הונאה אחת גדולה.

חסידים מספרים שפעם אחת נערכה התוועדות בבית החסיד הנודע רבי הלל מפאריטש זצ"ל, ובמהלכה נגמר היין לאמירת 'לחיים'. רבי הלל ביקש מאחד החסידים שילך למחסן ויביא ממנו יין. החסיד פתח את דלת המחסן ופלט: "כל כך חשוך כאן, איני רואה דבר". "אל תדאג", אמר לו אחד הנוכחים, "המתן כמה רגעים ותכף תתרגל לחושך". "זה בדיוק מה שאני חושש ממנו!", ענה החסיד הפיקח.

בעל ה'תולדות יעקב יוסף' מביא מה ששמע מהבעל שם טוב בפירוש הפסוק "ואנכי הסתר אסתיר פני", בלשון כפול, שההסתר עצמו הוא בהסתר. החושך עצמו חשוך. כלומר, אנשים לא מודעים לכך שהם שרויים באפילה. אם אני מכיר בכך שהחושך הוא חושך, אני כבר קרוב אל האור. וזו הבעיה של הקליפה – כולה "רוח שטות" המכסה על האמת.

הרב עדין אבן-ישראל ז"ל כתב פעם שהניגון של אדמו"ר הזקן על המילים "אָכֵן אַתָּה אֵ-ל מִסְתַּתֵּר" יש בו תנועה של שמחה והתרוממות. לכאורה זה מוזר, מהי השמחה במשפט זה? אלא עצם הידיעה שאני יודע שהקב"ה מוסתר כאן, גורמת לשמחה פנימית.

אדם המתאווה לחתיכת עוגה אף שהוא יודע שהיא תזיק לבריאותו, האם הוא רוצה את זה? כן, הוא רוצה את זה. אך האם הוא באמת רוצה את זה? אם הקליפה והאשליות היו מסתלקות, אם הוא היה רואה בעליל מה עוגה זו תעשה לגופו, האם הוא ישתוקק אליה? לא ולא. הוא יודע בתוך תוכו שהיא תגרום לו למצב נפשי וגופני רע. אך רובנו לא פועלים בדרך כלל מתוך האמת הזו, מהרצון האמיתי של האדם. ועל כך מלמדת אותנו תורת החסידות שאף אם איננו מתפטרים מהקליפה לגמרי, אנו מסוגלים להכיר בה. וכשמכירים את האמת, כבר לא מתמכרים לקליפה.

לחיים, לחיים ולברכה!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן