בס"ד

זה הזמן למשקפיים חדשות

זה הזמן למשקפיים חדשות

עניינו של לימוד חסידות הוא לא רק להרחיב את הידיעה – לדעת את סדר ההשתלשלות, לדעת את כוונת הבריאה, לדעת מה זה תורה ומצוות, לדעת את מעלת נשמות ישראל. כשלומדים חסידות זה כמו להרכיב על העיניים משקפיים אחרות. ליתר דיוק, זה כמו לפקוח את שתי העיניים ולהתחיל לראות. חסידות משנה לאדם את העיניים ומאפשרת לו הסתכלות חדשה על המציאות.
מסופר על החסיד רבי יקותיאל לעפלער, שכאשר האדמו"ר הזקן ביקש לברכו באריכות ימים, נענה ר' יקותיאל ואמר: "אבער ניט מיט פויערשע יארן וואס עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אבל לא עם חיים של איכר… ר' יקותיאל לא העריך ולא רצה חיים של איכר, כלומר חיים של "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". עיניים שלא רואות אלוקות ואוזניים שלא שומעות ולא קולטות אלוקות.
לר' יקותיאל הייתה כידוע נשמה גבוהה מאוד ואצלו העיניים והאוזניים יכלו לראות ולשמוע אלוקות. אנחנו אמנם לא במדרגתו של ר' יקותיאל, אבל נקודת העניין בכל זאת שייכת גם אצלנו. כי כאשר לומדים חסידות, מקבלים עיניים אחרות. עיניים כאלה שדרכן העולם נראה אחרת.
כאשר אתה לומד עניין בחסידות ומתעמק בו ולאחר מכן ממשיך לחשוב עליו גם מחוץ לזמן הלימוד – העניין הזה שלמדת משנה לך את המבט על העולם שבחוץ. ולכך מסייעת ההתוועדות. כשמדברים בהתוועדות על מה שלמדו יחד בחסידות, זה הופך את הדברים מידע – שגם זה דבר חשוב אבל בכך לא די – למשקפיים ולעיניים חדשות.
שכל של יהודי שונה משכל של גוי. יהודי יכול להבין בשכלו דברים שגוי אינו מסוגל לתפוס. כי שכל של יהודי הוא חלק מהנפש שלו והוא מגלה את הפנימיות הנסתרת של הנפש. ומכיוון שהנפש היא נפש אלוקית קדושה, גם השכל הוא שכל אלוקי קדוש. כלומר שהשכל של יהודי מסוגל לתפוס ולהכיל דברים כאלה ששכל אנושי מצד עצמו אינו מסוגל להבין. זה הפירוש שהידע הופך לעיניים שרואות אלוקות. ואת זה כאמור משיגים על ידי שמתוועדים על מה שלומדים ביחד בחסידות.
לחיים!
מדברים על לימוד חסידות ורבים תוהים האם הלימוד אכן פועל על האדם הלומד או לא פועל עליו. האם תכל'ס זה משפיע ומשנה אותו…
הריני יכול להעיד שחסידות פועלת. במיוחד על מי שמתמסר ללימוד חסידות. כלומר הוא לא מסתפק בלימוד פעם בשבוע. גם זה משהו, גם זה תורם ומועיל. אבל מי שלומד יום יום, מי שמשקיע זמן ללימוד ממושך בשבת, מי שמתוועד על מה שהוא לומד ומנסה להידבק בדברים – זה פועל עליו ומרומם את כל ההנהגה שלו; משפיע לטובה בכל התחומים, אפילו בנושא של שלום בית. למעשה אפשר לראות את השינוי כבר במהלך הלימוד עצמו. אנשים שהתחילו ללמוד חסידות והשקיעו והתמידו בזה, כל ההבנה שלהם עלתה במדרגה. היישוב הדעת שלהם גבר, הגישה שלהם השתנתה. לא רק לימוד החסידות שלהם השתבח, אלא גם לימוד הנגלה שלהם עלה מדרגה. הוא נהיה יותר יסודי, יותר מסודר, יותר ברור. חסידות במפורש פועלת ומשפיעה!
יישוב הדעת זה לא דבר של מה בכך. אדם שהראש שלו נהיה יותר מיושב, יותר מסודר ויותר מבין, אז כל החיים שלו משתנים. לימוד התורה שלו מתעלה, ההנהגה שלו מתעדנת, ה"מוח שליט על הלב" שלו פועל וניכר באופן גלוי.
כאן אפשר לחקור ולשאול: מה קודם למה, לימוד חסידות פועל שתהיה יותר התמסרות או שמא ההתמסרות גורמת להתחבר יותר לחסידות?
התשובה על כך היא שזה הלוך וחזור. זה נכון וגם זה נכון. ככל שיותר מתמסרים, כך קולטים טוב יותר את הכוונה בחסידות. כי בלימוד חסידות צריכים לתפוס את 'כוונת הרב'. מה הרבי התכוון במאמר ולאן הוא חותר להוביל אותנו, גם מבחינת ההבנה השכלית וגם מבחינת הלימוד וההוראה בחיי המעשה. ומאידך גיסא, ככל שלומדים יותר כך מתמסרים יותר. ממילא זה לא רק הלימוד, אלא גם התפילה מתעלה. וגם בבית ההנהגה נעשית מעודנת יותר ומרוממת יותר. מי שמתמסר לחסידות נעשה במשך הזמן "חי בעצם" ואזי הוא גם "חי להחיות". חוזר מפעם לפעם בבית ווארט (רעיון) של חסידות, רוצה שכל הסביבה שלו תהיה חלק מהעניין. כחלק מהעובדה שהוא בעצמו חי, הוא דואג לכך שגם הסובבים אותו יחיו.
יש לאחרונה כמה בחורים מישיבה מסוימת שמגיעים לשיעור אצלנו. הבחורים הללו אומרים שהם מרגישים שהחסידות שהם לומדים מחיה אצלם את הכל. את הנשמה, את היהדות, את האמונה. לא כולם זוכים לכך. לא כולם זוכים לאור החסידות. גם בין אלה שכבר באים ומציצים וטועמים, לא אצל כולם החסידות מאירה. אולי זה מצד העניין של "טמטום המוח". אבל מי שכן זכה ללמוד חסידות וזכה שהאור ייגע בו, עליו לעשות הכל כדי שהדברים יחדרו בו וישפיעו עליו בחיים היומיומיים שלו. לשם כך צריך להתמסר ללימוד. וכמו כן חובתו וזכותו להשפיע על סביבתו.
לחיים!
דובר קודם לכן על עניין ההתמסרות. אספר לכם סיפור ששמעתי מהרבי בשמחת תורה תשכ"ו. לאחד מהחסידים של האדמו"ר הזקן קראו ר' פנחס רייזעס. ר' פנחס היה בנו של רב העיר שקלוב ובשלב מסוים בחייו נסע לאדמו"ר הזקן ונקשר אליו. הוא ירש עושר רב מחותנתו ובצד גדלותו בתורה, נגלה וחסידות, היה גם בעל צדקה גדול. הוא היה מסור ונתון בכל נפשו ומאודו לאדמו"ר הזקן ועל כך גם הסיפור.
ר' פנחס נהג לנסוע לאדמו"ר הזקן ארבע פעמים בשנה. אחת מאותן ארבע פעמים הייתה לחודשים אלול ותשרי. שנה אחת חש ברע ונשאר בשקלוב. בשמחת תורה התוועד עם החסידים שנשארו גם כן בעיר ולא נסעו. דיבר מה שדיבר, תבע מה שתבע. באמצע הדיבור – בלי כל קשר לתוכן דבריו קודם לכן – הוא לפתע צעק: "אוי רבי! דער רבי טראכט וועגן מיר". אוי רבי! הרבי חושב עליי. ומיד המשיך הלאה לדבר בעניין שעסקו בו קודם.
נו, קורה שאצל חסיד מתעורר פתאום רגש עמוק של געגועים לרבי ולכן הנוכחים לא ייחסו לאמירתו משמעות יתרה.
אחרי שמחת תורה, האברכים שנסעו לאדמו"ר הזקן משקלוב, חזרו לעירם ומיד פנו לביתו של ר' פנחס. "ר' פנחס שטעלט משקה!". תעמיד בקבוק משקה. מה קרה? "הרבי הזכיר אותך!". הרבי הזכיר אותך אז תעמיד משקה. התחיל לשאול, מה בדיוק היה? מתי? אז הם סיפרו: "הרבי התוועד בשמחת תורה ופתאום באמצע ההתוועדות הוא אמר 'ר' פנחס דארף האבן רפואת הגוף, און דאס קען איך אים געבן'. ר' פנחס זקוק לרפואת הגוף ואת זאת יכול הנני לתת לו…"
פתאום נזכרו החסידים בשקלוב שגם ר' פנחס הזכיר את האדמו"ר הזקן בהתוועדות שמחת תורה. בדקו ומצאו שזה היה בדיוק באותו זמן – הרבי הזכיר את ר' פנחס ור' פנחס הזכיר את הרבי באותו רגע ממש. אמרו לו: "אם ככה, צריך להשכיב אותך על השולחן ולהצליף בך… מה זאת אומרת חסיד עושה מופתים…".
השיב להם ר' פנחס ואמר: "זה לא מופת ולא רוח הקודש, אלא דבר פשוט מאוד… בפעם הראשונה בה הייתי אצל הרבי מסרתי לו את ה"נפש" שלי. ביחידות השנייה שלי מסרתי לו את ה"רוח", ובפעם השלישית אצל הרבי מסרתי לו את ה"נשמה". ממילא, כשכל הנר"נ (נפש, רוח, נשמה) שלי נמצאים אצל הרבי אז כשהוא חושב עליי, אני מרגיש בכך".
דוגמה לדבר אפשר לתת מהראש והרגל. כאשר הראש חושב על הרגל ורוצה שהיא תזוז, הרגל מיד מרגישה את זה וזזה. כי שורש החיות של הרגל נמצא בתוך הראש. לכן, כשהראש חושב עניינים של שכל והיגיון, זה לא שייך לרגל. אבל כשהראש חושב על הרגל – הרגל מיד מרגישה זאת ופועלת בהתאם לרצון הראש. כמו כן כשהנר"נ של החסיד נמצאים אצל הרבי והרבי חושב עליו – אזי החסיד מרגיש זאת.
אפשר לחקור ולדון מה יותר קל – לעשות מופת של רוח הקודש או למסור לרבי את הנר"נ… אבל זה מה שר' פנחס אמר לחסידים: מה שקרה איתי איננו מופת, אלא תוצאה טבעית של העובדה שמסרתי לרבי את הנר"נ שלי.
ר' פנחס התמסר. הוא התמסר התמסרות מוחלטת לרבי והתמסר באופן מוחלט לחסידות. העניין הזה שייך ביסודו לכולנו. כידוע, מדרגת "נפש" קשורה למעשה בפועל, מדרגת "רוח" שייכת למידות שבלב ומדרגת "נשמה" שייכת לשכל שבמוח. חסידות צריכים ללמוד עם השכל שבראש, אבל לאחר מכן מוכרחים להמשיך ולהוריד את הלימוד גם ללב ולמעשה בפועל. וכל זה צריך להיעשות בתנועה מתמדת של חיות. דבר חי הרי הוא מתנועע, זז, מתקדם. כך גם הלימוד צריך להיות כל הזמן בתנועה של התקדמות. יותר להעמיק, יותר להתמסר, יותר לחיות. לחיות הכוונה היא שזה יבוא לידי ביטוי גם בשעת התפילה ובהנהגה היומיומית. כמו כן לא די בכך שאני לומד חסידות ושאני מתפלל בכוונה ומקיים מצוות בהידור ובחיות, עליי לדאוג לכך שעוד יהודי ילמד חסידות. שעוד יהודי יתפלל כמו שצריך. זה הפירוש לחיות!
לחיים לחיים!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן