זריקה למוחין דקטני קטנות, מוחין דפיצפונות!

התאריך: י' אדר. המקום: רחוב ביאליק 37 ברמת גן, מרכז נהורא לבעלי תשובה. הנוכחים: עם ישראל. כלומר, ההתוועדות הזאת שהתקיימה בבית הכנסת של קהילת נהורא, הצליחה לאגד מגוון לא רגיל של יהודים, ששיקף נאמנה את האופי המיוחד של המקום. היהודים שהגיעו להתוועדות משתייכים לכל מיני זרמים תורניים, וכולם יושבים בצוותא, באהבה גדולה. רוב המשתתפים – בעלי תשובה, אבל במנעד רחב של מסלולים וותק. חלקם בגדר מתחזקים בלבד, חלקם כבר עשר ועשרים שנה בתשובה, יש מביניהם קרובים לחב"ד, לברסלב, לתורת הרב קוק ועוד ועוד. גם דתיים מבית לא נעדרו, בחורים מישיבת רמת גן, אברך ממעלה אליהו בתל אביב, כמה ליטוואקים מבני ברק, חסיד מכנובקה בני ברקי גם הוא, שלושה מתנחלים, שניים – חסידי צאנז מפתח תקוה, אחד – אלוקינו, אלוקינו שבשמים ובארץ! 

כולם ביחד, עם שולי רנד – שמלמד שיעור שבועי במקום (תחת הכותרת "הרופא לשבורי לב"), ועם הרב יובל בר נתן מנהורא, מנגנים, שותים כדת, ומכוונים לחימום המנועים לקראת פורים. רוצים להבעיר את הלבבות, ולקבל אחד מהשני רעיונות להכנת כלי קיבול לשפע הרוחני של החג, שבעזרת ה' ישאיר רושם גם לכל השנה.

הרב יובל: שולי ואני אמנם מדברים מהמיקרופון, אבל באמת הדיבורים הם בשם כולם. והמיקרופון גם יכול לזוז למישהו אחר. העיקר שההתוועדות תהיה מתוך חיבור. כמו שאומר ה'חידושי הרי"ם' על הפסוק "וקיבל היהודים" ולא "וקיבלו" שהוא לשון יחיד במקום רבים, כי כל עם ישראל התאחדו. גם אנחנו רוצים שתהיה לנו כאן הרגשת יחיד-אחדות. כשכולם מרגישים אחד זאת בעצם פעולה של התוועדות. נכון שלא כולם מכירים אחד את השני, אבל בכל זאת אפשר לנסות להתאחד, לחיים! לחיים!

נשיר עכשיו את הניגון "הבן יקיר לי אפרים", שהוא ניגון קצת כבד. 'העולם' נוטה לחשוב בטעות, שניגון כבד הוא ניגון מעיק. יש לי סיפור שממחיש את העניין: אחד החברים כאן בקהילה שלנו התחיל להתקרב ליהדות בערך לפני חמש עשרה שנה. אז הקהילה הייתה רק בתחילת הדרך, והיינו ברמת עמידר ליד ישיבת רמת גן, ושם גם היינו מתפללים בשבת. אותו יהודי היה אז חייל, והיה מגיע מדי פעם להתארח בשבתות. פעם אחת, כשהלכנו לתפילה בליל שבת בישיבת רמת גן, בשונה מהניגונים השמחים שבדרך כלל הקפיצו, התחילו ניגון איטי.

החזן היה ר' שייקה גנץ, שהוא גיס של הרב יהושע שפירא, והוא התחיל לשיר ניגון חב"די שנקרא 'ניגון מאמר' במילים של 'לכה דודי'. כך שרו בית ועוד בית, 'מקדש מלך', 'התנערי', ופתאום המתחזק-החייל שואל אותי בתמימות: "תגיד לי, פעם היו שרים פה 'לכה דודי', כבר לא שרים את זה יותר?"…

אז באמת יש כיום תופעה כזאת, שרוצים לשיר משהו מאוד חזק ורועש, ורק אז נדמה לאנשים שמשהו זז. אם חלילה העזת לשיר אחרת, וללכת למקומות טיפה יותר רגועים ועמוקים, אז לא עשית כלום. מסתכלים עליך בבוז, כאילו אתה לא קיים במציאות. מכיוון שאצל חסידים רוצים מאוד לבטל את המציאות של הישות והאגו, אז ממילא אפשר לשיר ניגונים כבדים, ונרוויח פעמיים. ניגון וביטול הישות…

הפסוק הנפלא הזה "הבן יקיר לי אפרים", מדגיש מאוד כמה ה' זוכר אותנו ואוהב אותנו. הקב"ה חושב על עם ישראל, מתחיל לדבר, ומתמלא בזיכרונות. תחשבו על זה: איך היינו מגיבים אם היינו שומעים שיש צדיק עליון שמדבר עלינו ומזכיר אותנו. לא רק מזכיר, אלא אפילו אומר לאחרים ש'המו מעיו' – מרוב שהוא אוהב אותנו, המעיים שלו מתהפכות בקרבו! אף אחד מאתנו לא היה נשאר אדיש.

נסו לדמיין, כל אחד יחשוב על צדיק גדול, לא משנה אם על רבי נחמן או על הרבי מלובביץ' או על הרמב"ם או רבי עקיבא או אפילו על איזה נביא. דמיינו שהוא מספר למישהו: אתה יודע, מוישל'ה הזה, שולי רנד הזה, איך אני אוהב אותו. אני פשוט לא מפסיק לחשוב עליו! אני חושב עליו ומיד 'המו מעי' – הלב שלי דופק ואני לא יכול לעצור אותו. ברור שאם היתה מגיעה לאוזנינו ידיעה כזאת, היינו נעמדים דום. מן הסתם גם היינו מתחילים להיזכר במה שצריך להיזכר לגבי החיים שלנו.

הנביא אומר לנו שה' נזכר בנו!! ולא שוכח אותנו לעולם, ומה שמעניין אותו יותר מהכל זה עם ישראל, כל אחד ואחד מאתנו. אנחנו הנושא שמעסיק את הקב"ה ובלב שלו יש רק אותנו. אם יש לנו תודעה כזאת, שה' יתברך כל כך חושב עלינו, אז כשאנחנו עובדים אותו, התנועה הטבעית שלנו היא התמסרות מוחלטת כלפיו. וממש ברור לנו שאין אופציה אחרת.

שולי רנד: טוב, האמת היא שחשבתי לדבר על שמחה. האמת היא שבקטע של השמחה, אני לא בדיוק הטיפוס. כשמצווים עלי 'מרבים בשמחה', אז אני קצת נלחץ, כי לשמוח זה לא דבר שבא לי בטבעיות בכלל. יצא לי השנה – אני באמת לא יודע מה קורה בתכניות של ה' – אבל יצא שזאת כבר התוועדות שלישית שמזמינים אותי לתת הכנה לפורים. באמת, אני ממש לא היהודי הטבעי להכנה לפורים, ולא בדיוק תפור עלי התפקיד של להכין אנשים לפורים, אבל ננסה.

רק לפני כן, אני רוצה לספר משהו בקשר לדימוי של הרב יובל – אם הייתי יודע על צדיק גדול שחושב עלי, וכמה זה היה מפעיל אותי. אני חייב לשתף אתכם, שבחיים שלי אני זכיתי לשבת מול יהודי צדיק, שבאתי אליו עם שאלה שהיתה לי, וקיבלתי ממש הרגשה כזאת בעוצמה גדולה. הצדיק שאני מדבר עליו זה הרבי מאמשינוב. אני לא יודע אם מישהו מכם זכה לשבת פעם מול היהודי הזה.

אתם יודעים, אני אפילו לא זוכר מה שאלתי אותו ומה הוא ענה לי. מהפרטים הטכניים אני לא זוכר שום דבר. מה שאני כן זוכר, זאת העובדה שבפגישה אתו, הרגשתי פעם ראשונה בחיים את עומק המושג של הקשבה ואהבה. תבינו, כל מה שסיפרתי לו – כל בעיה או נפילה, כל כאב שדיברתי עליו, כאב לו הרבה יותר ממני. בלי משחקים ובלי פוזות, הוא באמת היה מלא אהבה ואכפתיות כלפיי.

אצל הרבי מאמשינוב הרי אין שעות. אין יום ואין לילה. הודיעו לי באחת בלילה שאני יכול להיכנס אליו בשלוש, ובערך בחמש בבוקר נגמרה הפגישה. בסוף, כבר לא היה חשוב לי מה ששאלתי ומה בדיוק הוא ענה, הייתי כל כך עמוק בחוויה הזאת של אהבה וקבלה, ושמישהו באמת אכפת לו ממך, שיכולתי לשאול רק דבר אחד – "אני אוכל לבוא עוד פעם?". זכיתי לחוות מתנה מצדיק, שהוא קיים בי את העניין שרבי נחמן קורא לו "לעורר את הריח הטוב של הנשמה".

ההרגשה היתה שבאמת אם יש צדיק שכל כך אכפת לו ממני, הוא כל כך אוהב אותי וכל כך אני חשוב לו, כנראה יש בכל זאת עניין בנשמה שלי. כנראה שיש בי משהו. כן, באמת צריך לחשוב שהקב"ה דלוק עליך ואכפת לו ממך, ועיקר העניין – באמת להאמין למה שאנחנו מדברים! חסידים אומרים על הפסוק "האמנתי כי אדבר", שאם מדברים על הרעיונות וחוזרים עליהם כל הזמן, אז זוכים גם לחיות אותם להאמין בהם.

הרב יובל: שולי אמר מקודם, שהתנועה הטבעית לא מעלה אותנו אל השמחה אלא יותר מושכת למטה, לעצבות. נראה לי שבגלל הטבעיות הזאת, ר' נתן אומר בליקוטי הלכות שכדי לשמוח צריך עבודה. הוא דורש את זה על הפסוק במגילת אסתר: "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה". כדי שיהיה שמחה, צריך 'לעשות' אותה. השמחה לא תגיע מאליה.

שמעתי פעם מהרב שבתי סלבטיצקי, שלבן אדם יש יצר הרע מתוחכם מאוד. בזמן של שמחה הוא לא מפסיק להציק בשאלות: "תגיד, השמחה הזאת היא פנימית או חיצונית? אמיתית או מזויפת? היא עצמית ומשקפת את הפנימיות שלך?". הוא משתמש בכל המילים המכובסות. לעומת זאת כשאתה עצוב, היצר אף פעם לא ישאל אותך אם העצבות שלך עכשיו היא חיצונית או פנימית.

העצבות תמיד נכנסת בכוח גדול, בלי שום מעצורים. אין שום מסך שמעמעם אותה. בלי פספורט ובלי בידוק, היא נכנסת 'דוך און דוך', ולגמרי מרגישה בבית. כדאי שנשים לב, שאם בשמחה כל הזמן אנחנו מרגישים שהיא חיצונית, כנראה שיש מישהו שעובד עלינו כדי שנרגיש ככה. צריך להבין ששמחה חיצונית היא בסדר גמור, וכל ההאשמות נגדה באות מצד היצר. אפשר להיות בנחת, שבאיזה שהוא שלב השמחה תטפטף פנימה בעזרת השם, ותהיה ממש פנימית.

שולי: יש עוד עצה בעניין של השמחה. בפורים אנחנו מרבים לדבר על "ונהפוך הוא". אז גם רבי נחמן אומר שהשלמות של מצוות השמחה זה ההיפוך שלה. ככה כתוב בליקוטי מוהר"ן: "אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה לְהִתְאַמֵּץ לִרְדֹּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחֹרָה דַּוְקָא, לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם כֵּן בְּתוֹךְ הַשִֹֹּמְחָה, בְּאֹפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּךְ לְשִׂמְחָה". זאת אומרת, שאם אתה במצב בלי שמחה ואתה מתאמץ ושמח, זה טוב מאוד. אבל השלמות של מצוות השמחה מגיעה בשלב של ההיפוך. כשאתה לוקח את היגון ואנחה, מכניס אותם לתוך השמחה והם מתהפכים לשמחה בעצמם.

לפעמים, כדי להיות שמח, צריך לתת זינוק. בדומה למה שאמר הרב יובל, שלא לחשוב האם אני עושה עכשיו משהו מכובד או לא מכובד? יש לך אפשרות להיכנס לתוך המעגל, אז תקפוץ פנימה – יהיה מה שיהיה! קל לך, קשה לך, מכובד לא מכובד, מחובר לא מחובר – לפעמים, אם אתה פשוט מזנק, העסק עובד. במקום לשבת ולדון בעניין, פשוט ללכת על הדבר הזה, לחצות את הקו שחוסם אותך, ולהיכנס לתוך העיגול ולתוך הריקוד.

אתם יודעים, באופן אישי בחיים שלי לא כל כך רקדתי. אני מדבר גם על השנים שהייתי אמור להיות בקטע של ריקודים. אני ביישן בקטע הזה! גם כשהייתי חילוני, אז יש כל מיני סוגים של ריקודים לכל מיני מצבים – אבל אני אף פעם לא רקדתי. גם אם תחפשו, לא תמצאו בן אדם שראה אותי רוקד. כבר בצעירותי הייתי גם ביישן, ובכללי לא היה נראה לי כל כך הסיפור הזה, אולי מתוך גאווה – לא יודע. אפילו בתחילת התשובה שלי כשבאתי לישיבת 'חוט-של-חסד' בירושלים, שזאת ישיבה של רקדנים פתולוגיים, לא הסתדרתי עם זה. אפילו אם הייתי שותה, עדיין הייתי מסתכל על הריקודים מהצד וחושב לעצמי, מה קשור אלי הסיפור הזה?

אבל למרות הנטייה הטבעית שלי, אני זוכר מצבים שבהם אמרתי לעצמי – עכשיו אני טס לתוך הדבר הזה. לא משנה אם כן מחובר או לא מחובר. באמת, אחרי כמה דקות אתה מוצא את עצמך ממש בפנים. גם אם בהתחלה עשית איזו פעולה שכביכול לא מחוברת והיא היתה קשה לך, העזת לזנק לתוך העניין, בסוף החיבור מגיע.

יש ביטוי כזה 'לזרוק ת'שכל'. אמנם אני חושב שצריך מאוד להיזהר עם הביטוי הזה, אבל נראה לי שעדיין יש מקומות שצריך זריקה כזאת. לשכוח מהגאווה שלי, ולהרביץ קפיצה. אני יכול לספר לכם שבדידי הוה עובדא: פעם אחת הזמינו אותי להרצות בשישי-שבת, אתם יודעים, פרנסה… הזמינו אותי לאיזה כנס בסופשבוע במלון, והאמת שאני לא בדיוק ידעתי על מה מדובר. אמנם קיבלתי אפילו מקדמה, אבל זה לא כל כך עזר לי להיות בעניינים…

בכל מקרה, הגעתי לבית המלון המדובר, בערך עשר דקות לפני השקיעה. בדרך עוד המזוודה נקרעה לי, ובגדים נפלו. בבית המלון לא הספקתי כלום, רק שאלתי את המארגן מה התפקיד שלי בסיפור, אז הוא אמר: "אחרי הסעודה יש עונג שבת ושם אתה מדבר". שאלתי אותו, "ועל מה אני מדבר?", אז הוא ענה "נושא הכנס הוא שמחה. תדבר על חשיבות השמחה". די נלחצתי מהעניין, כבר אמרתי לכם שאני לא בדיוק הבן אדם לדבר על שמחה… בכל מקרה, איך שהוא עליתי לחדר, הספקתי עוד לעשן סיגריה לפני שבת, התארגנתי זריז וירדתי למטה.

נכנסתי ללחץ מטורף – מה אני עושה? אני מוזמן להיות שר השמחה, לדבר ולהסביר לאחרים על שמחה, כשאני במוחין – לא מוחין דקטנות, אלא מוחין דפיצפונות נות נות נות. בלי מוחין בכלל! הייתי ממש במצוקה, כי כבר קיבלתי מקדמה, אז לא יכולתי להבריז או להגיד 'לא התלבש לי הקטע המתאים'. הייתי בהרגשה שאכלתי אותה לגמרי! אז התיישבתי שם בתפילת ערבית, והמארגן רצה שתוך כדי התפילה אני כבר יזיז את הציבור… ממש לא ידעתי מה לעשות. בחסדי ה', דווקא אז, מתוך הפחד והמצוקה, תוך שניה – לכן אמרתי זינוק, כי זה קורה בשניה – מתוך המצוקה שהרגשתי 'מאין יבוא עזרי', ממש זינקתי לתוך הריקוד.

ידעתי שאם אני אלך בשלב הזה על פי הטבע, אני ארקוד אתם ריקוד של תשעה באב. נכנסתי פשוט לאמוק מטורף של ריקוד. בחיים שלי לא עשיתי דברים כאלה. ככה בריקודים מסביב לבמה – אני לא יודע מה נכנס בי, ובאמת באותה שבת יצאו לי דיבורים, כאילו הפכתי להיות לכמה רגעים הבן אדם הכי שמח שיש על הכדור. כשדיברתי שם, הרגשתי שממש עמדתי מאחורי הדברים. ברוך ה', לא רק באותה שבת, אלא גם בהמשך, אולי כמה חודשים אחר כך, עוד נמשכה לי חיות מהנקודה הזאת. מה שאני רוצה ללמוד מהסיפור הזה, זאת הוכחה לרעיון שלפעמים פשוט צריך לזנק לתוך העניין.