בס"ד

יש מי שמקשיב

יש מי שמקשיב

בתקופה הראשונה לנשיאות הרבי הרש"ב היה יהודי שגר בסמיכות אליו. במשך הזמן אותו יהודי התדרדר מעט בשמירת תורה ומצוות. אחרי שהרבי הרש"ב הסתלק ובנו הרבי הריי"צ מילא את מקומו, נכנס אותו יהודי ליחידות אצלו. במהלך היחידות שאל הרבי את היהודי: "אתה זוכר כמה דמעות אבא הוריד אבא עבורך בראש השנה ברגעים שלפני התקיעות?". השאלה הזאת עוררה את היהודי מאוד. הרבי… בכה… עלי… לפני התקיעות!

הסיפור הזה מספק הצצה לערוץ מיוחד בו מתפתח קשר אישי בין חסיד לרבו. כאן נסללת דרך שעוברת בין לב החסיד אל לב רבו. אבל קשר שכזה מתקיים לא רק ביחסי רבי וחסיד אלא גם ובעיקר בין האדם לה'.

המשנה במסכת אבות אומרת: "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". העולם נברא בשביל שלושת העמודים האלו, והאדם נדרש לעבוד את ה' מדי יום בכל אחת מהדרכים: ללמוד תורה, לגמול חסד ולהתחבר אל ה' בתפילה. איזו דרך משלושתן הכי מקשרת אותנו אל ה'?

ניתן לטעות ולחשוב שהתפילה היא האחרונה בסולם החשיבות. הרי על מה אדם מתפלל? הוא בעיקר מבקש על הצרכים שלו, על מה שחסר לו. הוא מרוכז ושקוע בעצמו ופחות בענייני רצון ה'. אבל למרות זאת, כשאנחנו מסתכלים בפירוש המילה 'תפילה' אנחנו רואים שהמילה הזאת מבטאת יותר מכל את עניין החיבור והדבקות.

תפילה היא מלשון חיבור, כמו שהמשנה מדברת על אדם "התופל (מחבר) כלי חרס", הוא מדביק את החלקים יחד. דווקא בתפילה מתקיים קשר עמוק בין האדם לה'. ומה שנראה לחיסרון הוא היתרון של התפילה והוא זה שיוצר את הקשר האישי בין האדם לה'.

איך אתם יודעים לזהות מתי אדם סתם מספר על משהו, ומתי הוא מדבר מקירות ליבו ומשתף במשהו אינטימי שממש מפריע לו? על דבר אישי שנוגע לאדם בחיים הפרטיים שלו הוא לא שש לדבר. אולי לפעמים עם חבר קרוב הוא ישתף ויספר, וגם אז לא הכל. אי-השיתוף לא נובע בגלל שזה סוד אלא כך הוא טבע הדברים, בעניין שמעיק לאדם על הלב הוא לא ממהר לדבר ולשתף.

זו הסיבה למה דווקא התפילה יוצרת את הקשר הכי אישי בין אדם לה'.

הרי בשעה שאדם מקיים את ציווי ה' הוא לא מתעסק ברצונות שלו, לא מאוד משנה מה הוא חושב ומרגיש כלפי הדבר; כמו עבד שעושה את מה שאמרו לו לעשות, בלי לחשוב. גם כשהאדם לומד תורה, הוא אמנם משתמש בשכלו והבנתו, אך עדיין לא לגמרי עוסק בדברים שנוגעים אליו, זה לא עניין אישי.

קשר אמיתי נוצר כשלאדם מעיק משהו, והוא יודע שבתפילה הוא יוכל לדבר על זה ויש מי שמקשיב לו. הוא מקווה שבקשתו תתקבל ותיענה. כאן נוצר קשר.

אפשר לראות את זה בסיפור השיחה שהתנהלה בין חנה לעלי הכהן. חנה הגיעה אל המשכן והתפללה שיהיו לה ילדים. עלי הכהן שראה את צורת תפילתה, חשב שהיא שיכורה ואמר לה "הסירי את יינך מעלייך", וחנה ענתה לו שהיא "אשה קשת רוח" והיא כעת שופכת את נפשה לפני ה'.

מה בעצם היה הוויכוח ביניהם? זה היה ויכוח בענייני עבודת ה', איך אמורה להיראות תפילה טובה.

מובא בספרים שהסיפור התרחש בראש השנה. יש ווארט שאומר שבמקומות רגילים עיקר ההתרגשות והזעקה בתפילת ראש השנה מתרחשים באמירת "ונתנה תוקף", כשמבקשים על החיים שלנו