יש מי שמקשיב

יש מי שמקשיב

בתקופה הראשונה לנשיאות הרבי הרש"ב היה יהודי שגר בסמיכות אליו. במשך הזמן אותו יהודי התדרדר מעט בשמירת תורה ומצוות. אחרי שהרבי הרש"ב הסתלק ובנו הרבי הריי"צ מילא את מקומו, נכנס אותו יהודי ליחידות אצלו. במהלך היחידות שאל הרבי את היהודי: "אתה זוכר כמה דמעות אבא הוריד אבא עבורך בראש השנה ברגעים שלפני התקיעות?". השאלה הזאת עוררה את היהודי מאוד. הרבי… בכה… עלי… לפני התקיעות!

הסיפור הזה מספק הצצה לערוץ מיוחד בו מתפתח קשר אישי בין חסיד לרבו. כאן נסללת דרך שעוברת בין לב החסיד אל לב רבו. אבל קשר שכזה מתקיים לא רק ביחסי רבי וחסיד אלא גם ובעיקר בין האדם לה'.

המשנה במסכת אבות אומרת: "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". העולם נברא בשביל שלושת העמודים האלו, והאדם נדרש לעבוד את ה' מדי יום בכל אחת מהדרכים: ללמוד תורה, לגמול חסד ולהתחבר אל ה' בתפילה. איזו דרך משלושתן הכי מקשרת אותנו אל ה'?

ניתן לטעות ולחשוב שהתפילה היא האחרונה בסולם החשיבות. הרי על מה אדם מתפלל? הוא בעיקר מבקש על הצרכים שלו, על מה שחסר לו. הוא מרוכז ושקוע בעצמו ופחות בענייני רצון ה'. אבל למרות זאת, כשאנחנו מסתכלים בפירוש המילה 'תפילה' אנחנו רואים שהמילה הזאת מבטאת יותר מכל את עניין החיבור והדבקות.

תפילה היא מלשון חיבור, כמו שהמשנה מדברת על אדם "התופל (מחבר) כלי חרס", הוא מדביק את החלקים יחד. דווקא בתפילה מתקיים קשר עמוק בין האדם לה'. ומה שנראה לחיסרון הוא היתרון של התפילה והוא זה שיוצר את הקשר האישי בין האדם לה'.

איך אתם יודעים לזהות מתי אדם סתם מספר על משהו, ומתי הוא מדבר מקירות ליבו ומשתף במשהו אינטימי שממש מפריע לו? על דבר אישי שנוגע לאדם בחיים הפרטיים שלו הוא לא שש לדבר. אולי לפעמים עם חבר קרוב הוא ישתף ויספר, וגם אז לא הכל. אי-השיתוף לא נובע בגלל שזה סוד אלא כך הוא טבע הדברים, בעניין שמעיק לאדם על הלב הוא לא ממהר לדבר ולשתף.

זו הסיבה למה דווקא התפילה יוצרת את הקשר הכי אישי בין אדם לה'.

הרי בשעה שאדם מקיים את ציווי ה' הוא לא מתעסק ברצונות שלו, לא מאוד משנה מה הוא חושב ומרגיש כלפי הדבר; כמו עבד שעושה את מה שאמרו לו לעשות, בלי לחשוב. גם כשהאדם לומד תורה, הוא אמנם משתמש בשכלו והבנתו, אך עדיין לא לגמרי עוסק בדברים שנוגעים אליו, זה לא עניין אישי.

קשר אמיתי נוצר כשלאדם מעיק משהו, והוא יודע שבתפילה הוא יוכל לדבר על זה ויש מי שמקשיב לו. הוא מקווה שבקשתו תתקבל ותיענה. כאן נוצר קשר.

אפשר לראות את זה בסיפור השיחה שהתנהלה בין חנה לעלי הכהן. חנה הגיעה אל המשכן והתפללה שיהיו לה ילדים. עלי הכהן שראה את צורת תפילתה, חשב שהיא שיכורה ואמר לה "הסירי את יינך מעלייך", וחנה ענתה לו שהיא "אשה קשת רוח" והיא כעת שופכת את נפשה לפני ה'.

מה בעצם היה הוויכוח ביניהם? זה היה ויכוח בענייני עבודת ה', איך אמורה להיראות תפילה טובה.

מובא בספרים שהסיפור התרחש בראש השנה. יש ווארט שאומר שבמקומות רגילים עיקר ההתרגשות והזעקה בתפילת ראש השנה מתרחשים באמירת "ונתנה תוקף", כשמבקשים על החיים שלנו, ואילו אצל חסידים עיקר ההתרגשות בראש השנה היא בעת התקיעות שאז מכתירים את ה' מחדש למלך.

נו, מה זאת אומרת? כאילו שהחסידים הכי גדולים לא אמרו "זכרנו לחיים" ולא ביקשו על עצמם? ודאי שאמרו, אבל עיקר הרגש שלהם היה מכוון לא אל מילוי החיסרון האישי שלהם; הם התמסרו לטובת העניין הנעלה יותר, הכתרת המלך.

במקרה של חנה, עלי ראה איך שפתיה נעות וקולה לא יישמע. היא מתפללת על עניין פרטי, דבר פנימי שמעיק לה מאוד, ועל זה הוא אמר לה: את יותר מדי שקועה במציאות שלך, תשכחי מעצמך, ממה שאין או יש לך, ותתעלי לעסוק בדברים נעלים יותר. תכתירי כעת את המלך, היום ראש השנה!

אבל חנה ענתה לו "אשה קשת רוח אנכי, ואשפוך את נפשי לפני ה'", היא בעצם טענה שזוהי התפילה החשובה ביותר, כאן זו שפיכת הנפש, כאן נוצר הקשר האישי והכי נעלה בינה לבין ה'.

וכפי שפתחנו והקדמנו, אותו קשר קיים גם ביחסים שבין רבי לחסיד. כאשר חסיד מקיים הוראה של הרבי, הדבר לא מבטא קשר אישי. רק כאשר חסר לו משהו והוא לא ממש מדבר על זה, אבל מול הרבי הוא פותח את סגור ליבו והוא יודע שהרבי מקשיב וכואב איתו, ואחר כך מתפלל עבורו – נוצר קשר אישי. וכשהמצב אכן משתפר והוא מספר לרבי שאכן יש הטבה ולרבי יש נחת רוח, כאן נוצר קשר פנימי בין רבי לחסיד.

אם כבר מדברים על קשר אישי בין רבי לחסיד, סיפר לי יהודי שאני מכיר אותו היטב וסומך עליו, שפעם הוא עבר בתור לחלוקת הדולרים לצדקה אצל הרבי זי"ע, ועברה לפניו קבוצת בחורים שהתעתדו להתחתן בתקופה הקרובה. כשהחתנים עברו, הוא שמע שלאחר נתינת הדולר לאחד החתנים וברכת "ברכה והצלחה" שהרבי נהג לברך בה כל אחד, הרבי שאל את החתן: "אתה כבר קיבלת את המכתב? אני כבר חתמתי".

המדובר היה על מכתב הברכה שהרבי היה שולח לכל חתן לקראת החתונה שלו. המכתב היה נשלח על ידי המזכירות של הרבי אחרי שהרבי היה חותם עליו.

אותו יהודי שסיפר לי זאת אמר, שהוא מאוד הסתקרן לדעת מה פשר הדברים. הרי עברו במהלך החלוקה יותר מעשרים חתנים, ולאף אחד מהם הרבי לא אמר מאומה על המכתב.

הוא בדק את הנושא והתברר לו שמספר ימים קודם לכן ישבו יחד כמה חתנים ודיברו ביניהם על מכתבי הברכה שהרבי שולח לחתונה. הנוהל היה כך: נוסח המכתב היה אחיד, המזכירות היתה מכינה לכל חתן מכתב עם שמו האישי בראשו והרבי היה חותם בתחתית המכתב.

הבחורים התווכחו בנושא. חלק מהם אמרו שלמרות שזהו מכתב בעל נוסח אחיד, כאשר הרבי חותם עליו הוא מתכוון לאותו חתן במיוחד ומעניק את הברכה המפורטת במכתב באופן אישי. הרי מדובר על צדיק שבכל פעולה שלו הוא מכניס את כל כולו.

אבל היו כמה מהבחורים שטענו שהרבי עובר על המכתבים מהר מאוד, בלי לתת תשומת לב מיוחדת לכל מכתב. היה שם בחור שהרחיק לכת וטען, שקשה לו להאמין שתוך כדי הטרדות הרבות של הרבי הוא בודק את שמותיהם של החתנים המופיעים על כל אחד מהמכתבים. הוא רק חותם על המכתב, ומיד ממשיך הלאה למכתב הבא.

והנה, לבחור הזה שטען את הדברים כך, הרבי פנה בשעת החלוקה ושאל "קיבלת את המכתב? אני כבר חתמתי!…"

את הסיפור שמעתי מאותו יהודי שראה את המעשה ובדק את העניין. באחת השנים השתתפתי בהתוועדות חסידית באיזשהו מקום וסיפרתי את הסיפור הזה, והוספתי שהיהודי שסיפר לי על כך מוכר לי כאיש אמין שלא מגזים ולהערכתי סיפור זה נכון ואמיתי.

לאחר ההתוועדות ניגש אלי אחד המשתתפים ואמר לי כך: "אתה יודע שהסיפור אמיתי בגלל ששמעת אותו ממישהו שאמין בעיניך, אבל אני יודע בוודאות גמורה שהמעשה נכון. כי אני הייתי אותו חתן…".

לא רק שהרבי האציל מהברכות שלו גם לבחור כזה, הן בחתימה על המכתב והן בשעה שעבר לקבל את הדולר מידי הרבי, אלא יותר מזה: הרבי אף דאג עבורו שתהיה לו קצת יותר דעת להתרומם ולהבין נכון במה מדובר, מהו קשר אישי ואמיתי שמתקיים בין רבי לחסיד.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן