בשנת תרפ"ח ערך החסיד רבי חַצֶ'ה (יחזקאל) פייגין מסע מריגה, לטביה – שם שהה באותה תקופה הרבי הריי"צ זי"ע, שר' חצ'ה שימש כמזכיר שלו – לארצות הברית כשד"ר (שלוחא דרבנן לגיוס כספים). כשחזר לריגה, יחד עם חסיד נוסף שחלק עמו את המסע, היה זה כמה ימים לאחר חג השבועות, ור' חצ'ה נכנס לחדרו של הרבי כדי לדווח על קורותיהם.
קודם לכן הכין ר' חצ'ה דו"ח תמציתי של ההכנסות וההוצאות, ואותו הציג בפני הרבי. לעצמו חשב: וכי הוא יבזבז את זמנו היקר של הרבי כדי לספר כמה גרושים בדיוק היו בכל קופה, מה יצא ומה נכנס?!… ולכן כתב דו"ח מקוצר.
לעומת זאת, הרבי אמר לו שדו"ח על כספים צריך להיות מפורט, ולנוכח פליאתו התבטא שכסף שנועד לענייני קדושה 'מגיע' (מבחינה רוחנית) עד "קרוּמא דאווירא דחַפיא על מוֹחא". זהו מושג בתורת הסוד, כשהכוונה היא למדרגת 'פנימיות הכתר' הנזכרת רבות בתורת חב"ד, בחינת 'עתיק' – מדרגה גבוהה מאוד.
הרבי המשיך ואמר לו: "תשאיר אצלי את הדו"ח הכללי, ובעוד זמן מה תבוא ותיתן לי דו"ח פרטי". הרבי הוסיף ונימק את הדברים באומרו: "עוד לא ירדתי מההר…", כאשר בכך הוא כמו רמז למקום הרוחני שבו הוא נמצא בחג השבועות ובימים הסמוכים לו.
מה כוונת הדברים?
אנחנו יושבים בהתוועדות הכנה למתן תורה. אם כן, לפני הכל צריך לדעת מה זה מתן תורה, וצריך לדעת זאת באופן כזה, כמו שהבעש"ט מפרש את הפסוק "והימים האלה נזכרים ונעשים" – שאם הם "נזכרים" כמו שצריך, אזי הם גם "נעשים". כלומר, אם לא מדובר בהעלאת זיכרונות ישנים בלבד, אלא הם "נזכרים" כאירועים בעלי משמעות נצחית – אזי הם גם "נעשים". הם חוזרים ומתרחשים, וממילא נותנים לנו כוחות מחודשים וממלאים אותנו בחיות חדשה, גם עכשיו.
מהו, אם כן, מתן תורה?
כידוע, היסוד שמלמדת תורת החסידות (על פי דברי המדרש) הוא שבמעמד הר סיני התבטלה הגזרה ש"העליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים", ונוצר חיבור של העליונים עם התחתונים – כך שמכאן והלאה יכולה לשרות קדושה גם בגשמיות, בתורה ובמצוות שיהודי לומד ומקיים בעולם הזה, ובאמצעותן להתאחד עם הקב"ה בכבודו ובעצמו, כדברי הגמרא שתיבת "אנכי" היא נוטריקון "אנא נפשי כתבית יהבית", ובלשון המדרש "אותי אתם לוקחים".
אבל יש נקודה נוספת בקשר למתן תורה, שהרבי זי"ע הרבה להזכיר אותה והיא מבוססת על מאמר חז"ל על הפסוק "וכל העם רואים את הקולות" – "רואים הנשמע ושומעים הנראה". והעניין הזה, מבחינה מסוימת, מבטא את המהות הפנימית של מתן תורה באופן שהוא עוד יותר חי, עוד יותר מוחשי ועוד יותר נוגע אלינו לפועל. זה מסביר לנו לא רק את מעלת ה'גילויים' שבאו אז מלמעלה, אלא גם מה היה המצב הרוחני של עם ישראל באותה שעה. וכשמדברים על עם ישראל בהקשר הזה מתכוונים לכולנו, שהרי כידוע, במעמד הר סיני נכחו כל הנשמות עד סוף כל הדורות.
אחת הפעמים שבהן הרבי דיבר על העניין הזה והסביר אותו, הייתה בהתוועדות חג השבועות תשכ"ו. ברוך השם, הייתי באותו מעמד וזכיתי גם "לראות" וגם "לשמוע"… הרבי הסביר לעומק ובאריכות את דעתו של רבי עקיבא שאומר כנ"ל – "רואים את הנשמע ושומעים את הנראה", ולעומת זאת את דעתו של רבי ישמעאל החולק עליו וסובר ש"רואים את הנראה ושומעים את הנשמע" (הדברים נדפסו גם באוצר לקוטי שיחות, פרשת יתרו).
נקודת העניין היא: מה בעצם קרה כאן? האם הקב"ה רצה להראות לנו מין 'קונץ' שכזה, שבמקום לשמוע את הקולות באמצעות האוזניים אנחנו נראה אותם בעיניים; ומצד שני אם יש לפנינו דברים גשמיים, הרי שבמקום לראות אותם בעיניים אנחנו 'נשמע' אותם באוזניים?! הקב"ה הוא אכן 'כל יכול', אבל מה פשר העניין בזה?
כהקדמה לכך, הרבי הסביר תחילה מהי "ראייה" ומהי "שמיעה":
"ראייה" זה מה שאתה רואה במוחש, זה קרוב אליך – פיזית או רעיונית. כלומר, זה חלק מהעולם שלך. ובמילים פשוטות יותר: אתה עצמך אדם גשמי וגם הדבר הזה הוא גשמי, לכן אתה רואה אותו באופן ברור ומוחשי.
"שמיעה", לעומת זאת, היא (גם) ביחס לדברים שרחוקים ממך. הקול הנשמע יכול להגיע ממקור רחוק מאוד. ובמיוחד ש"שמיעה" זה לא רק במובן הגשמי של "אוזן שומעת", אלא גם במובן של הבנה. הרי נאמר: "והם לא ידעו כי שומע יוסף, כי המליץ בינותם". מה הפירוש "כי שומע יוסף"? הרי הוא היה איתם באותו חדר, ואם כן ודאי שהוא שומע מה שהם מדברים! אלא כמו שרש"י מסביר: "מבין לשונם". הם לא חשבו שהמשנה למלך מצרים מבין לשון הקודש, כי היה שם "מליץ", מתורגמן, שתרגם כל הזמן מלשון עברי ללשון מצרי וכן להפך.
זאת אומרת ש"שמיעה" היא גם הבנה, ומושג ההבנה הוא ביחס לשכל שהוא עניין רוחני, וזה מעיד על ריחוק מהמציאות הגלויה של האדם הגשמי.
לכן, הסדר הרגיל הוא שבדרך כלל "רואים את הנראה" – את הדברים הגשמיים שהם קרובים לעולמנו אנחנו "רואים", ו"שומעים את הנשמע" – דברים שהם רוחניים, עניינים של שכל והבנה, אנחנו רק "שומעים" ומבינים בלבד.
אבל במתן תורה התהפכו היוצרות. הקב"ה התגלה לכל בני ישראל, והדבר פעל בהם שיתרוממו מהחוויה של העולם הזה הגשמי לחוויה של עולם רוחני, וממילא היה אצלם "רואים את הנשמע" – העניינים הרוחניים שבדרך כלל רק "שומעים" אותם הפכו והיו לדידם בבחינת ראייה, במוחשיות ובהתאמתות מוחלטת, וכפועל יוצא גם היה אצלם "שומעים את הנראה" – העניינים הגשמיים, שבדרך כלל נקלטים באדם על ידי חוש הראייה, היו אצלם רק בבחינת שמיעה. הם אמנם ידעו שיש מושג של גשמיות, אבל זה היה כמו ש"שומעים" קול הבא מרחוק…
כשהרבי דיבר על העניין הזה, הוא קישר זאת להבדל בין הנשמה כפי שהיא בגן עדן לפני ירידתה אל תוך הגוף, לבין הנשמה כפי שהיא לאחר שירדה והתלבשה בגוף.
תינוק שנולד, נמשך באופן טבעי לגשמיות – למזון, לממתקים, למשחקים. לאחר מכן באים אבא ואמא ואומרים לילד שלהם, "ילדי, אתה חושב שיש בעולם רק אוכל וצעצועים?! יש אלוקים בעולם! הקדוש ברוך הוא ברא ומנהל את כל העולם הזה!". והילד הקטן שפוגש לראשונה את המילה הזו – "אלוקים" – עדיין לא מבין מאומה, אבל הוא "שומע".
אחר כך, כשהילד גדל קצת ומתחיל לחשוב ולהבין בכוחות עצמו, המושג "אלוקים" מתקרב אליו קצת יותר, אבל גם אז העניין של אלוקות נתפס אצלו כדבר רחוק. כך הוא סדר הדברים של הנשמה לאחר שירדה לכאן והתלבשה בגוף גשמי.
לעומת זאת, כשהנשמה נמצאת עדיין למעלה בגן עדן, שם היא "רואה" אלוקות. שם הנשמה רוחנית לגמרי ולכן היא תופסת כל דבר באופן של "ראייה". למשל, בחסידות מוסבר שיש "זהב" ו"כסף" במשמעות רוחנית, וכך אצל הנשמה למעלה – "זהב" זהו עניין של יראת ה' (כתוב "מצפון זהב יֶאֱתֶה", וצפון הוא קו השמאל – מידת הגבורה והיראה), ו"כסף" זהו אהבת ה' (כרמז הכתוב "נכסוף נכספת"). וכשמגיע הזמן של הנשמה לרדת למטה, באים ואומרים לה: "נשמה יקרה, את חושבת שיש רק אלוקות ואין כזה דבר שנקרא עולם?! תדעי לך שהקב"ה ברא עולם ויש כזו מציאות, עולם מלשון 'העלם והסתר', ושם יש כסף וזהב גשמיים ממש…".
כשהנשמה שומעת את הדברים, היא מתקשה להכיל אותם. היא מתקשה להשלים עם מציאות שכזו. באמת יש משהו מחוץ לאלוקות?! נו, אם כך אומרים בשמיים זה בוודאי נכון! אבל אצל הנשמה, מבחינתה העולם הזה הוא בבחינת 'שמיעה' בלבד…
בלשון החסידות, החוויה של הנשמה למעלה נקראת "אלוקות בפשיטות (כדבר פשוט ומובן מאליו) ומציאות בהתחדשות (כדבר חדש ולא מוכר)". לעומת זאת, אצל הגוף – וגם אצל הנשמה כפי שהוא מלובשת בגוף בעולם הזה – המצב בדיוק להפך, "מציאות בפשיטות ואלוקות בהתחדשות".
דרך אגב, כשאומרים בהקשר הזה "התחדשות", אין הכוונה רק לפעם הראשונה שבה שומעים על הדבר, אלא זוהי "התחדשות" מתמדת – כמו 'תוספת' על המציאות הטבעית ועל התפיסה הפשוטה; "התחדשות" שנובעת מעצם הריחוק והפער ביני לבין העולם הרוחני (במקרה של הגוף) או העולם הגשמי (במקרה של הנשמה).
ובכן, זה מה שפעל מעמד הר סיני: הוא רומם את בני ישראל למדרגה כזו שאצל כולם היה אז "אלוקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות", ובדרך ממילא היה אצלם "רואים את הנשמע ושומעים את הנראה".
אם לחזור לסיפור בו פתחנו, כשהרבי הריי"צ אמר שהוא עוד לא ירד מההר – הכוונה היא למצב של "אלוקות בפשיטות", "רואים את הנשמע ושומעים את הנראה".
באותה התוועדות, כשהרבי דיבר על "אלוקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות", הוא סיפר על עצמו שבהיותו בפריז הוא ביקר בביתו של רב מקומי חשוב. בתוך כך נכנסה לבית הרב אישה עם תרנגולת שחוטה בידיה, והיא הציגה לרב שאלה הלכתית בקשר לכשרות העוף.
השאלה הייתה קצת מורכבת. הרב נטל את העוף, בדק ובחן אותו, התעמק במחשבתו ואז אמר לאישה: "לפי הש"ך ההלכה היא כך, ולפי הט"ז ההלכה היא כך…". האישה איבדה קצת את סבלנותה. "רבי!", התפרצה לדברי הרב, "אני יכולה להכניס את התרנגולת לתוך הסיר או לא יכולה?!". הרב היסה אותה ואמר לה, "רגע, רגע, אל תמהרי… יש עוד דעות באחרונים…".
עד כאן הסיפור.
לאחר מכן הרבי ניתח את הסיפור. אותו רב, אמר הרבי, כמובן לא התכוון להתפאר בידע ההלכתי שלו, מה גם שהאישה לא ידעה מיהו הש"ך ומיהו הט"ז… ביסוד הדברים עמד ההבדל בין ההתייחסות של הרב לשאלה ההלכתית שהוא נשאל ובין התייחסותה של האישה לשאלת כשרותה של התרנגולת.
בעולמה של האישה, תרנגולת היא מזון שמניחים בתוך סיר כדי לבשל ולאכול. אמנם נכון, יש תורה ויש שולחן ערוך עם דינים והלכות, ושם כתוב שבמקרים מסוימים אסור לאכול את התרנגולת; זה נכון, ולכן היא באה אל הרב לשאול אותו מה לעשות. אבל בעיניה, אם נשאל אותה מהי המהות של תרנגולת – זה מזון שמבשלים ואוכלים.
בעיני הרב, לעומת זאת, מהי תרנגולת? כמה סימנים בשולחן־ערוך יורה־דעה! אמנם נכון, תרנגולת היא גם דבר שמבשלים ואוכלים, אבל לא זו המהות של התרנגולת. המהות שלה, לדידו, היא… הלכות ביורה־דעה!
ובשפה שלנו: אצל האישה "מציאות בפשיטות ואלוקות בהתחדשות", בעוד אצל הרב "אלוקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות".
כשר' חצ'ה סיפר את הסיפור הנזכר, הוא סיכם ואמר: "הרבי עוד לא ירד מההר, ואילו אנחנו מאחלים לעצמנו שלכל הפחות נזכה לעמוד ליד ההר…". הכוונה בדבריו הייתה, שנזכה להתקרב קצת אל העניין הזה של "אלוקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות".
"ליד ההר", הכוונה היא להתקרב קצת יותר לאלוקות, ולהתרחק – קצת, לפחות – מהגשמיות. בדרך כלל, מה שברור לנו הוא שיש עולם, וכמו כן מה שהגוף דורש ומבקש – פשוט בעינינו שצריך לספק לו, ולעומת זאת כשמדברים איתנו על אלוקות, על תורה ומצוות, זה דבר מחודש! "ליד ההר" פירושו, אם כן, לשנות קצת את המשוואה הזו. להטות קצת את כפות המאזניים שבין גשמיות לרוחניות, לטובת הרוחניות. להתקרב קצת יותר לאלוקות, כשהצד השני של אותו מטבע הוא להיות קצת פחות גשמיים. פחות מגושמים. פחות חומריים. פחות מונחים בענייני העולם. ואז אנחנו זוכים שגם אצלנו יהיה כעין מעמד הר סיני.
למעשה בפועל, אנחנו צריכים להתכונן לחג השבועות וקבלת התורה. אמנם יש גם הכנות בגשמיות – לסיים את הקניות והבישולים, לערוך את השולחן, להכין נרות חג וכו' וכו', אבל בד־בבד אסור לשכוח את ההכנות הרוחניות. כל אחד יכול להתיישב ללמוד מאמר חסידות ב'לקוטי תורה' וכדומה על חג השבועות ולהתעמק בו, וכך יבוא מוכן יותר לחג, כשהאלוקות נמצאת במוחו ותודעתו קצת יותר בפשיטות.
לחיים, לחיים ולברכה. שנזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
