לחיים, אחיי ורעיי, לחיים ולברכה!
רציתי לשתף אתכם בדברים שלמדתי לאחרונה במאמר חסידות שכתב רבי הלל מפאריטש זצ"ל, מחבר ספר 'פלח הרימון', מגדולי חסידי חב"ד בדורות הראשונים. במאמר הזה (הפותח במילים "איתא בפסיקתא") מבואר בהרחבה ובעמקות מופלאות עניינם של ימי בין המצרים, שבעה דנחמתא ומועדי חודש תשרי, ועניין הגלות והגאולה בכלל.
שלושת השבועות הם ימי פורענות. מבחינה היסטורית, כולם יודעים כי בימים אלה אלה התרחשו עיקר אירועי החורבן, מבקיעת העיר ירושלים בשבעה עשר בתמוז ועד שריפת בית המקדש בתשעה באב.
בהסתכלות חיצונית, החורבן משמעותו סילוק והסתר פנים, עונש חמור שניתן לנו כדי לאלף אותנו בינה על ההתנהגות שלנו, לאחר שלא השכלנו ללמוד את זה בעצמנו. אבל רבי הלל, שבוחן את הדברים בהשקפת פנימיות התורה מבית מדרשו של הבעל שם טוב, מדמה את כל התהליך הזה במשל יסודי ומחכים המגלה לנו פנים חדשות:
משל למה הדבר דומה? לתלמיד מסור שלומד אצל רבו המובהק. כגודל אהבתו והתמסרותו של התלמיד לרבו וללימודו, כך גם הרב מצידו עמל וטורח להעביר לתלמידו אהובו את חכמתו וידיעותיו. אלא שביום מן הימים, בזמן הלימוד, קרה דבר לא שגרתי. תמיד הרב היה מכין מראש את הנושא הנלמד, אבל עכשיו באמצע הלימוד פתאום נפלה ברעיונו הברקה שכלית חדשה, והוא הרגיש שטמון בה מהלך שיבהיר את כל הסוגיה באור אחר לגמרי, אלא שלצורך קליטת הרעיון והפנמתו הוא נדרש לעצור את שטף דיבורו ולעסוק בקליטת ופיתוח הרעיון לעצמו, כי אחרת, כידוע, ההברקה תיעלם כלעומת שהופיעה.
נו, הרי הרב כל כך אוהב את התלמיד והוא רוצה מאוד להעניק לו מכל מה שיש לו באוצרות חכמתו. אי לכך בוחר הרב לעצור את מהלך השיעור, להתכנס אל תוכו ולהתרכז במתחולל במעמקי מוחו. רק ש… התלמיד, שאינו מודע לכל המתרחש במחשבתו של הרב, לא מבין מה קורה פה. מבחינתו, נראה לו שהרב הצדיק שלו עזב אותו לאנחות ומסתגר בתוך עצמו. הוא לא מעלה על דעתו שהרב אכן עצר את השיעור אך ורק למענו – כדי להביא לו מתנה גדולה, הפתעה לא מתוכננת.
ככל שחולף הזמן – אומר רבי הלל – הולכים ומתגלמים לפנינו מצבים הפוכים משני הצדדים: התלמיד חווה חורבן של ממש. הרב לא מדבר איתו מילה ובכלל לא מסתכל עליו, הוא כמו מסתתר ממנו לגמרי; לעומתו, הרב אמנם הולך ומתכנס בתוך עצמו ומתמסר לקליטת ופיתוח הרעיון, אבל מבחינתו כל זה נועד כדי לבנות עבור תלמידו החביב שיעור חדש ומשודרג יותר, כזה שלמענו היה כדאי הניתוק הזמני הזה.
אם כן, האמת היא שהרב מעולם לא עזב את התלמיד, ואדרבה – שיא ההסתלקות מהווה התקרבות פנימית ביותר ביניהם, שכן היא המאפשרת את הגילוי של הרעיון החדש לתלמיד. ההסתלקות נוצרה אך ורק כתוצאה מהתשוקה להעניק לתלמיד את הגילויים העמוקים ביותר, ואם כן נחדד ונאמר כך: ההסתלקות וההסתגרות מתחילות רק לאחר שהגילוי החדש מתחיל להתרקם.
שני הדברים נכונים כאחד – תלוי אם מדברים על הצד הגלוי או על הממד הפנימי. בגלוי, המצב הנוכחי בין הרב לתלמידו הוא שיא הריחוק, אבל בפנימיות – שיא הקירוב והאהבה. ההסתלקות היא ביטוי של הגילוי; היא מפגינה שהגילוי כבר התחיל, למרות שלגבי התלמיד בשלב זה הגילוי עדיין נעלם לחלוטין.
ועכשיו, חברים יקרים – אל הנמשל: האם ימי בין המצרים הם של חושך מוחלט או של אור אין־סופי?
מצד אחד, אין ספק כי בפשוטם של דברים, שלושת השבועות ובמיוחד תשעה באב הם זמן של אבל וצער. יש כאן כאב, סילוק, "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד"!
אבל בפנימיות, ברובד ובשכבה שאינה נראית בגלוי, בדיוק להפך – זהו זמן של שיא האהבה ועומק הגאולה. כי מה באמת מתרחש עכשיו? – אור חדש נולד בעולם, אלא שלא נתגלה עדיין לתלמיד. ומהו האור החדש הזה? – אור הגאולה, אורו של משיח, המהפכה הגדולה ביותר עלי אדמות שאליה צועדת הבריאה כולה מראשית ימיה, בהתגלות מלך המשיח ובבניין 'השיעור החדש' – בית המקדש השלישי.
אתם תופסים איך רבי הלל הופך לנו את הראש? אנחנו רגילים לחשוב שתחילה באה הגלות ואחר כך באה הגאולה. קודם אירע החורבן ואחר כך נולד משיח. אבל הנקודה כאן היא, שאף שזה אכן סדר הדברים מבחינה כרונולוגית, אבל מצד האמת זה בדיוק הפוך – הגאולה היא הסיבה, והגלות היא התוצאה. כיוון שמתחיל להתגלות אור חדש, לכן מתעלם האור הישן. הגלות, במהותה הפנימית, היא הביטוי של הגאולה המתנוצצת ובאה תחתיה.
בעיניי, אם יורשה לי לומר, זאת סוגייה המהווה דוגמה קלאסית לעושר והעונג הרוחני והרעיוני שפנימיות התורה, תורת החסידות, מכניסים לחיינו. החושך אינו רק הקדמת האור, אלא עצם מציאותו של החושך היא מפני שהאור נולד ומתהווה. האור החדש כבר מתחיל לרדת לתוך עולמי, ולכן האור הישן נעלם ואני שרוי עתה בחושך ובמבוכה. אבל ה"חלל ומקום פנוי" שנוצר כאן נועד לדבר אחד – כדי שהאור החדש יוכל לזרום לתוך תודעתי ולהעמיד אותי במקום גבוה יותר.
כך כותב רבי הלל במאמרו, ביחס לאירוע בו פותחים ימי בין המצרים – שבירת הלוחות בי"ז תמוז: "כי מה שנשברו לוחות הראשונות הוא מצד שנתעורר במקור בחינת לוחות האחרונות שהוא בחינה יותר גבוה". אלה דברים מפתיעים: הלוחות הראשונים נשברו מפני שהגיע הזמן ל'שיעור החדש' – הגיע השלב שהלוחות האחרונים התחילו 'להתעורר' ולהתגלות במקורם, וזו בחינה הרבה יותר גבוהה מהלוחות הראשונים. לכן כל זמן שהלוחות הראשונים קיימים אין מקום להתגלות הלוחות האחרונים. הלוחות הראשונים צריכים אפוא להישבר לרסיסים ולהסתלק, ובכך ליצור מקום להתגלות הלוחות האחרונים.
הלוחות הראשונים ניתנו לבני ישראל כשהיו במדרגת צדיקים, והם מבטאים את התגלות הקב"ה לאנשי מעלה. לעומתם, הלוחות האחרונים, שניתנו אחרי התשובה שבני ישראל עשו על חטא העגל, הם בבחינת מתן תורה חדש ומחודש. זה מתן תורה לבעלי תשובה, שהוא גילוי נפלא ועמוק יותר מההתגלות לצדיקים.
אני רוצה לומר לכם, שכשלמדתי את הדברים שוב ושוב, עם עצמי ועם תלמידים, קלטתי כמה הרעיון הזה בעל השפעה ישירה לחייהם של אנשים רבים – רבים מדי! – בדור שלנו. הבנתי שכל טרגדיה ושבירה, בעצם אינה אלא תוצאה מכך שהגיע הזמן לגילוי חדש ונפלא, ובגלל זה האור והגילוי הקודמים צריכים להסתלק.
למשל, ישנה ההדרכה שניתנת לילד בצעירותו, בבחינת 'אור ישר', שעל זה נאמר "עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר". זה החינוך הטהור והתמים שמעניקים לילד הצעיר, שהוא מלא שמחת חיים, טהרה וקדושה. יש בזה טוהר ומתיקות נפלאים, בבחינת "אשרי מי שלא חטא".
אבל אתם יודעים, יש גם הדרכה מסוג אחר – ההדרכה שבאה אחרי כישלון, משבר ונפילה. זו כבר הדרכה מסוג אחר לגמרי. זה מתן תורה לבעלי תשובה, שיש בה עמקות והתבגרות. לא הרי זה כהרי זה. הטוהר והמתיקות והתמימות של הילד הלכו ואינם, יש כאן היכרות עם המציאות החשוכה של החיים. אבל יש בזה משהו מאוד עמוק ומבוגר, דווקא מפני שהייתה כאן נפילה וחושך, ועכשיו בא זמן השיקום שאחרי השבר שהופך את האנרגיה השלילית לחיובית.
בתחילה היו הקב"ה ועם ישראל כמו איש ואשה בתחילת דרכם, שהכל מתנהל ביניהם בזוגיות נפלאה: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". אבל בחטא העגל קרה משבר נורא, ולרגע היה נראה שכבר אפסה תקווה. "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". ואז משה מגלה לעם ישראל ולקב"ה (כביכול) שיש צד עמוק הרבה יותר במערכת היחסים ביניהם, ובאמת בעומק הדברים הקשר הפנימי שביניהם אינו ניתן לניתוק.
יש ילדים שגדלים בעולם טהור, בבית שמעניק להם ביטחון, אהבה ועידוד. זה מה שכל אחד מאתנו משתוקק להעניק לילדיו. אבל יש ילדים שחוו כאב ופגיעות ונושאים איתם טראומות קשות, ולפעמים אפילו מאבדים תקווה. אבל אם הילדים האלה אינם מתייאשים, אלא מתאמצים להתגבר על הטראומות והקשיים, להשיג יעדים ולהצליח במשימות שהעמידו לנגד עיניהם, הם מפיקים מעצמם כוחות הרבה יותר חזקים. פעמים רבות הם הופכים בבגרותם למנהיגים רוחניים ולמטפלים באחרים, כי דווקא הם מסוגלים להבין את קשיי המטופלים וחיבוטי הנפש שלהם הרבה יותר טוב ממי שלא עברו את המסע הקשה שהם עשו. לזה קורא הכתוב "יִתְרוֹן הָאוֹר" – לא רק על פני החושך, אלא – "מִן הַחֹשֶׁךְ".
זוהי מעלת התשובה שבאה לאחר החטא – האנרגיה השלילית שהופנתה כלפי הכישלון הפכה להכנה והכשרה לבניית קומה חדשה בנפש. ותראו דבר מדהים: דווקא אחרי התשובה הגיעו בני ישראל למדרגה גבוהה מזו שבה עמדו קודם לכן. על כך נאמר במדרש: "התחיל (משה) מצטער על שיבור הלוחות, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: אל תצטער בלוחות הראשונות, שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הדא הוא דכתיב: וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה". וכך גם נאמר בגמרא: "אלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד".
החכמה הנסתרה הזו ניתנה לבני ישראל דווקא בלוחות השניים. כלומר, ההבדל בין הלוחות הראשונים לשניים לא היה רק בכמות, שעם הלוחות השניים ניתן יותר 'חומר' ללימוד, אלא זה לימוד מסוג אחר לגמרי – הלוחות השניים העניקו לעם ישראל מעין 'תורה חדשה', ממד אחר ועומק יותר לתורה. זו התורה שיכולה להפוך טראומה לשיקום, שבירה לתיקון. התורה של לוחות הראשונים זו התורה לצדיקים. התורה של לוחות השניים זו התורה לבעלי תשובה.
חברים, אל תטעו, ודאי שהאינפורמציה הזאת לא נועדה בעבור ילד. אנחנו משתוקקים שילד יגדל בשיא התמימות, בעולם טהור. בלי כאבים ובלי תסביכים. והלוחות הראשונים הם בבחינת הילדות האידיאלית, כביכול. אבל אחרי חטא העגל, הלוחות האלה, של התמימות והטוהר, נשברו. למה משה רבנו שבר את הלוחות? הרי היה יכול להחזיר אותם לידיו של הקב"ה או לגנוז אותם במקום כלשהו. למה לשבור דבר יקר כל כך?
כנראה שעכשיו היה צורך לגלות סוד חדש: איך מגלים את הקב"ה במקומות השבורים, ברסיסים המרוסקים.
השאלה הגדולה אחרי חטא העגל הייתה: לאן הולכים מכאן? האם התורה יכולה להיכנס למקומות הסדוקים או לא? האם התורה נועדה רק לאנשים בריאים ושלמים בגופם ובכל חלקי נפשם, או שאני יכול למצוא קרבת אלוקים גם במקומות השבורים ביותר, אחרי הנפילות והכישלונות שלי?
לשם כך היה צריך לשבור, כביכול, את התורה עצמה, את לוחות הברית. מעשה אלוקים היה צריך להישבר לרסיסים, כדי לרדת ולשקם את הלבבות הנשברים. לגלות שאני יכול למצוא האור האין־סופי של הקב"ה גם בנקודות השבר שלי.
זה פשר דברי רבי הלל האמורים: "כי מה שנשברו לוחות הראשונות הוא מצד שנתעורר במקור בחינת לוחות האחרונות שהוא בחינה יותר גבוה". כלומר, בעומק הדברים הסדר הוא הפוך מכפי שזה נראה במבט שטחי. כאמור, בפשטות הסדר הוא ששבירת הלוחות הראשונים היא הסיבה לכך שצריך לתת עכשיו את הלוחות השניים. אבל האמת היא שההפך הוא הנכון – דווקא בגלל שצריך לתת את הלוחות השניים, לכן צריכים הלוחות הראשונים להישבר. ברגע שנולד 'השיעור החדש', חייבת להיות הסתלקות של 'השיעור הישן'. הגאולה צריכה לבוא, ולכן באה הגלות שהיא התחלת בניין הגאולה.
כך הדבר גם בחיים הפרטיים שלנו. מהי הסיבה שההשגחה העליונה נתנה רשות למשחית להשחית? למה עשה ה' ככה שילד, או מבוגר, יעבור טראומה ומשבר, וברוב הפעמים זה ממש לא בבחירתו?
ההשקפה של תורת החסידות היא כך: הנשמה הזו, מצד השליחות שנועדה לה עלי אדמות, צריכה לחווֹת את הלוחות השניים, את ה"תעלומות חכמה" של החיים, את האין־סופיות של האלוקות. היא צריכה להכניס לעולם אור חדש ומחודש, כזה שלא האיר עדיין מעולם. ואת הרמה הזאת של החיים לא תוכל הנשמה להשיג כל עוד היא נשארת בתוך המסגרת של הזוך והטוהר. השליחות שלה היא לגלות את האור של הגאולה לעולם, ולכן היא חווה העלם וחושך וטראומה, סילוק האור הישן, כדי שתגיע למעלת בעלי תשובה וגילוי האור העליון החובק את כל חלקי המציאות.
לסיום, אחיי ורעיי, חשוב להבהיר: ודאי שהחורבן כואב מאוד, ואסור להתכחש לו. אי אפשר לומר: הכל טוב, זה שום דבר… כי אז האדם מתכחש למציאות הקיימת כרגע בתוך המסגרת שלו, ובגישה כזו הוא עלול ליפול ולהפסיד הכל. אדרבה, צריך להרגיש את הכאב, כי זה עצמו חלק מהתהליך. אלא שעם זאת עליו לדעת שכאשר דלת אחת נסגרת – זה רק מפני שדלת אחרת נפתחה. ולכן, אל לו לשקוע בתחושת היותו 'קרבן' לנסיבות חייו ח"ו, אלא לפתוח עצמו אל אפשרות החדשה שהתגלתה לו.
זו החוויה שלנו בימים אלה: בי"ז תמוז מתחילים ימי הפורענות בחיצוניות, אבל הם נמשכים לשבעה דנחמתא ולשבתות התשובה, עד ליום הכיפורים – זמן נתינת הלוחות השניים – ושמחת תורה, שהוא מעין שמחת הגאולה השלמה, כאשר "נגילה ונשמחה בך", באופן העמוק ומושלם ביותר, כאשר אור האין־סוף בכל עצמותו יאיר ויתגלה בכל העולם הזה, בהתגלותו של משיח צדקנו במהרה בימינו. לחיים!
