כולם אפרוחים. אבל אתה נשר!

כולם אפרוחים. אבל אתה נשר!

בפרשה מסופר על יצחק שהיה חופר בארות. לכאורה, לא מובן מה העניין בזה – הרי כולם חפרו בארות, אחרת לא היו להם מים לשתות. אבל התורה מספרת באריכות על הבארות שיצחק חפר, בגלל שהמים הללו היו הרבה יותר מסתם מים.
ביום השני לבריאת העולם, ה' הבדיל בין המים שמעל לרקיע ובין המים אשר מתחת לרקיע. במדרש כתוב שמאותו יום המים התחתונים בוכים ואומרים: "גם אנחנו רוצים להיות לפני הקדוש ברוך הוא, גם אנחנו רוצים לעלות למעלה. למה הרקיע מפריד בינינו?". המים מתלוננים לפני הקדוש ברוך הוא, למה שמת אותנו בעולמות התחתונים? לכאורה מתעוררת שאלה: גם הם הרי יודעים ש"מלוא כל הארץ כבודו". המים התחתונים כבר נמצאים ליד הקדוש ברוך הוא, אז למה הם בוכים שהם רוצים להיות למעלה? מה יש שם שאין פה? מסופר על הרבי יצחק מאיר מגור, בעל חידושי הרי"מ, שבילדותו ניגש אליו איש אחד ואמר לו: "אתן לך רובל אם תראה לי איפה נמצא הקדוש ברוך הוא". הילד אמר לו, "אתן לך עשרה רובל אם תראה לי איפה הוא לא נמצא!". יש בכך אמת גדולה. כל אחד נמצא בדיוק במקום שהקדוש ברוך הוא רוצה שהוא יהיה. המקום שנקבע למים התחתונים הוא למטה, אז למה הם בוכים?
המדרש ממשיך ואומר, שהקדוש ברוך הוא מנחם את המים התחתונים שהם יזכו לעלות לפניו בניסוך המים על המזבח בחג הסוכות, ובהם ישמחו בשמחת בית השואבה. לא ברור למה, אבל שמחת בית השואבה הייתה שמחה אדירה, עליה נאמר שמי שלא השתתף בה "לא ראה שמחה מימיו". לכאורה, מה השמחה הגדולה בשאיבת המים התחתונים?
בעל התניא מסביר שעל פי פנימיות התורה, מים הם מקור התענוגים. התענוג הוא הכוח הכי חזק באדם, וגם המים הם מקור החיים הכי חשוב. נאס"א מחפשת מים על כוכבים רחוקים, כי אם יש מים – סימן שיש חיים. כשאנחנו אומרים שהקדוש ברוך הוא ברא מים תחתונים ומים עליונים, אנחנו בעצם אומרים שיש שני סוגי חיים ושני סוגי תענוגים: יש תענוג של חיים גשמיים – אוכל, שינה, תאווה, כבוד. ויש תענוג של חיים רוחניים – תפילה, תורה, חסד. בהתחלה, ממש עם בריאת העולם, לא היו שני סוגי תענוגים, אלא רק תענוג אחד. אבל כשה' הבדיל בין המים, נוצרו גם שני סוגי תענוגים, אחד שקשור לגשמיות ואחד שקשור לאלוקות. הבעיה היא שלפעמים נדמה לנו שאפשר להסתפק רק באחד מהם, עד שלא מרגישים כלל שהתענוג השני חסר לנו.
אנחנו חיים בתוך חיים גשמיים, כמו במערה, עד שלפעמים כבר התרגלנו אליה, היא הפכה להיות הבית שלנו. אנחנו אפילו לא מצפים לצאת ממנה, לא חושבים לפתוח איזה פתח ולהתרומם מהחיים. אבל! פעמים רבות אנחנו כן מרגישים את הצימאון למים העליונים. לחיות חיים יותר רוחניים, יותר אידיאליסטיים. לפעמים עוברות לנו מחשבות כאלה בראש, והן מעידות על משהו אחר. אבל אם ה' הפריד בין המים העליונים למים התחתונים, אז מאיפה באה להם השאיפה לדברים רוחניים? הרי ה' הפריד ביניהם.
התשובה היא שבאמת המקור של המים התחתונים הוא במים העליונים. הם תמיד רוצים לשוב למצב העליון שלהם, שבו המים התחתונים והעליונים הם אחד. לכן המים התחתונים בוכים, כי הם רוצים לחזור לשורש, למה שהם באמת.  
נשר אחד הטיל פעם ביצים ליד להקה של תרנגולים ועף. היתה שם תרנגולת אחת שהטילה ביצים, והיא דגרה גם על הביצים שלה וגם על זו של הנשר. הגוזלים בקעו, וכשהם היו קטנים הם נראו כמעט אותו הדבר. יום אחד עף נשר בשמיים, כולם הסתכלו עליו והאפרוח של הנשר חשב: אהה, הלוואי שגם אני הייתי יכול לעוף בשמיים! האפרוחים של התרנגולים לא חשבו על זה, אבל הנשר כן. למה? כי גם אם הוא לא יודע את זה, בתוכו הוא נשר. גם אנחנו, אפילו שאנחנו חיים במים התחתונים, יש לנו מדי פעם הרגשה ורצון להיות יותר רוחניים, מכיון שבתוך תוכנו – אנחנו מרגישים את הקשר שלנו למים העליונים, וזה גורם לנו מדי פעם הרגשה ורצון להיות יותר רוחניים.
הגמרא מספרת על ארבעה תנאים שנכנסו לפרדס, ורבי עקיבא אמרו להם: "כשתגיעו למקום אבני שיש טהור, אל תאמרו: מים מים! שנאמר 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'". מוסבר בחסידות ש"אבני שיש טהור" זה כינוי למקור העולמות, ושם אתה מרגיש שהמים התחתונים והעליונים הם אותו דבר. לכן רבי עקיבא אומר "אל תאמרו מים מים" –אין שני סוגי תענוגות, אלא רק אחד. שני סוגי המים מחוברים ביניהם, ומי שאומר אחרת הוא "דובר שקרים". והעבודה שלנו היא לקחת את המים התחתונים ולהפוך אותם למים עליונים. איך עושים את זה?
על זה אומר הפסוק בתהלים: "רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף". קצת מוזר, כי הרי מי שרעב וצמא הוא הגוף, אבל הפסוק אומר "נפשם" – הנפש כביכול צמאה לאוכל, צמאה למים. הבעל שם טוב הסביר את עומק הדברים: בכל דבר גשמי יש ניצוץ רוחני, והנשמה רוצה את הניצוץ האלוקי שיש בתוכו. בתוך התפוח יש איזה ניצוץ אלוקי, וכשיהודי אוכל אותו בברכה, עם כוונה נכונה, הוא מעלה אותו למעלה. כמו שאומר הפסוק "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה'", שדבר ה' שמסתתר בתוך המאכל הוא זה שמחיה את האדם האוכל.
גם בתוך המים התחתונים יש ניצוץ אלוקי של המים העליונים. לכן הם בוכים – בוכים על כך שבעולם הגשמי האלוקות לא נרגשת, ואילו הם רוצים לגלות שגם בהם יש אלוקות. הם יודעים שהם נמצאים לפני ה', שיש בהם ניצוץ אלוקי, אבל הם רוצים שהאלוקות הזו תוכל להתגלות גם בתוך המים התחתוניים והחיים הגשמיים. לכן שמחת בית השואבה הייתה כל כך גדולה, כי התגלה במוחש איך שהמים התחתונים זוכים לעלות על המזבח ולהפוך את התחתוניים למים עליונים. המים העליונים לא יכולים לשבח ולהלל את הקדוש ברוך הוא עד שהמים התחתונים נותנים להם כוח.
מה זה אומר עבורנו בעבודת ה'?
לפעמים יש לנו תאווה לכעוס, תאווה לכבוד, תאווה לכסף. נדלק בך משהו. מה המקור שלו? התאווה הזו שמתעוררת היא צעקה של המים התחתונים שבתוכנו, "גם אנחנו רוצים להיות לפני הקדוש ברוך הוא". העבודה שלנו היא לקחת את אותה מידה רעה ולהעלות אותה לקדושה. ממש כמו שהגוף תאב לאוכל הגשמי אבל בעצם רעב לדבר הרוחני שיש בו, כך אם אתה תאב לכעס, לגאווה או לכסף, זוהי בעצם תשוקה של המים התחתונים להתברר, להיות לפני הקדוש ברוך הוא. תדע שבתוך תוכה של התאוה יש מים עליונים, והם צועקים לך – "תעלה אותי לקדושה!".

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן