הרב מיכאל דבורקין, חסיד זקן ומיוחד, נפטר בערב חג השבועות. המשפחה רצתה לקבור אותו באותו יום, אבל הרופאים סירבו לחתום על תעודת פטירה לפני בירור הנסיבות. בסופו של דבר אחד הרופאים הסכים לחתום על תעודת הפטירה, אבל בתנאי אחד: שהרבי ייתן לו את חלקו בגן עדן. הרב לייבל גרונר, המזכיר של הרבי, העביר לרבי את הבקשה. הרבי אמר: "אני לא יודע אם יש לי גן עדן, אבל ממה שיש לי אני אתן לו חצי". הרופא קיבל את ההודעה המדהימה בטלפון, והרבי האזין על הקו. הרופא שאל למה כל כך דחוף לקבור היום, והרבי אמר שכתוב בספרים הקדושים שמי שנקבר בערב שבת זה "סימן יפה לו" שהוא נכנס מיד לגן עדן, והוסיף שכנראה גם בערב יום טוב זה כך.
את הסיפור הזה סיפר לי יהודי שאמר בהתרגשות שהסיפור הזה נתן לו השראה ומלווה אותו כבר שנים. הוא אמר לי כך: "ריבונו של עולם, הרבי נותן את גן העדן שלו, לא בשביל פיקוח נפש, ולא בשביל לעזור למשפחה שתוכל להסתדר, רק כדי שיוכלו לקבור בערב החג ושיהיה 'סימן יפה'… זה ריגש אותי מאד". אנחנו סמוכים לג' תמוז, יום ההילולא של הרבי. אין צורך לומר שעבור הרבה אנשים הרבי הוא מקור להשראה בחיים ודמותו השפיעה עליהם עמוקות.
איך משפיעים על אנשים?
באופן כללי, יש שתי דרכים להשפיע: את האחת מייצג המלך, ואת השנייה מייצג המורה. מלך משפיע באמצעות עוצמה, דרך הכוח השלטוני שלו, הצבא והמשטרה. הדרך השנייה היא השפעה של רבי, משפיע ומדריך – הם לא מנחיתים פקודות ולא משתמשים בכוח אלא יורדים אל העם ומנסים לרומם את האנשים ולשנות את תפיסת העולם, הרגשות וההתנהגות שלהם. כל אחד מאיתנו באיזשהו מקום מכיל את שתי הגישות האלה.
הורים לילדים, למשל – יש להם השפעה באמצעות הסמכות שלהם, "אבא אמר" ו"אמא אמרה" וכך צריך לעשות. אבל להורים יש גם את הכוח והאחריות להשפיע על הילדים בצורה של לבנות אותם מבפנים, ליצור בהם מחשבות ורגשות נכונים. זו הדרכה, זה חינוך. כאן טמונה סכנה גדולה, כשהורים משתמשים בכוח שלהם ומנסים לשלוט בילדים. כל השיח איתם הוא בצורת פקודות: "תנקה", "תעשה", "תקום", "למה אמרת", "למה לא עשית" ו"איך התנהגת". כשזו ההתייחסות, הקשר מתקרר ואפילו פוגע בילדים. יש אנשים שסוחבים משקעים ופגיעות כאלה לכל החיים.
בא אליי פעם אברך וסיפר לי בדמעות: באופן כללי, יש שתי דרכים להשפיע: את האחת מייצג המלך, ואת השנייה מייצג המורה. מלך משפיע באמצעות עוצמה, דרך הכוח השלטוני שלו, הצבא והמשטרה. הדרך השנייה היא השפעה של רבי, משפיע ומדריך – הם לא מנחיתים פקודות ולא משתמשים בכוח אלא יורדים אל העם ומנסים לרומם את האנשים ולשנות את תפיסת העולם, הרגשות וההתנהגות שלהם. כל אחד מאיתנו באיזשהו מקום מכיל את שתי הגישות האלה. הורים לילדים, למשל – יש להם השפעה באמצעות הסמכות שלהם, "אבא אמר" ו"אמא אמרה" וכך צריך לעשות. אבל להורים יש גם את הכוח והאחריות להשפיע על הילדים בצורה של לבנות אותם מבפנים, ליצור בהם מחשבות ורגשות נכונים. זו הדרכה, זה חינוך.
כאן טמונה סכנה גדולה, כשהורים משתמשים בכוח שלהם ומנסים לשלוט בילדים. כל השיח איתם הוא בצורת פקודות: "תנקה", "תעשה", "תקום", "למה אמרת", "למה לא עשית" ו"איך התנהגת". כשזו ההתייחסות, הקשר מתקרר ואפילו פוגע בילדים. יש אנשים שסוחבים משקעים ופגיעות כאלה לכל החיים.
איך הוא הצליח לחבר את ההפכים האלה?
כי אדם שלם הוא מי שיכול להכיל את ההפכים ולהיות "מלך" וגם "מחנך". אדם שלם מנהל את עצמו ואת חייו לפי רצון השם ולא לפי הגחמות וההרגלים האישיים שלו, ולכן אין שום סתירה בין התנהגות תקיפה כשצריך לבין התנהגות רכה וחומלת כשצריך. לכן אין סתירה בין הענווה המופלגת של משה רבינו לבין ההתנהגות התקיפה שלו כלפי המרד של קורח ועדתו, וזה גם ההסבר להבדל בין התגובות השונות של משה בפרשת קורח ובפרשת בהעלותך מול נבואת אלדד ומידד: בפרשת קורח הנושא הוא עצם המנהיגות של משה רבינו, וכאן חייבים לזכור את הכלל ש"אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד" ואין למרוד ברצון ה' שמינה את משה למנהיג. ואילו בפרשת בהעלותך מדובר על הנבואה, על רוח אלוקית ששורה על אלדד ומידד.
זה לא נוגע להנהגה אלא לתורה ועבודת השם. כאן משה אומר ליהושע: לא רק שאני לא מוכן לכלוא אותם, אלא אדרבה – אני רוצה שכולם יהיו נביאים, שעל כולם תשרה הרוח. זו גישה מובהקת של משפיע ורב, שרוצה לתת משלו ולרומם את המושפעים ממנו. אם כל אחד מעם ישראל ירגיש חיבור כל כך חזק לאלוקות, אם כל אחד יהיה נביא, זו ההצלחה הכי גדולה של רבי! כמו שרש"י מביא מהמדרש – "למה משה דומה באותה שעה? לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקים ממנו ואין אורו חסר כלום". משה רבינו רצה רק לתת מעצמו, להדליק עוד נר ועוד נר, להפיץ עוד אור של קדושה. לא רק שזה לא הפריע לו, להפך – זה היה עבורו האושר הגדול ביותר.
היה רבאיי רפורמי בארצות הברית, בשם הרב ויינר.
הוא התוודע לרבי והתחיל להתקרב לאורח חיים אורתודוקסי ולאט לאט השתנה והתחיל לשמור מצוות. בשלב מסוים הוא הרגיש שהוא לא יכול יותר לשקר, ואמר לקהילה שלו שהוא עוזב כי הוא הפך לאורתודוקסי. פעם הרב ויינר נכנס לרבי וביקש לשאול שאלה אישית. הרבי הסכים בשמחה, והרב ויינר שאל: "מסופר שהצאר בא לבקר את אדמו"ר הזקן בתא שלו בכלא, ושאל אותו על מה שמסופר בתורה שהשם שאל את אדם הראשון 'איכה' – האם הקדוש ברוך הוא לא יודע איפה אדם הראשון? למה הוא צריך לשאול אותו איפה הוא? אדמו"ר הזקן ענה לו ש'איכה' היא שאלה שכל אדם צריך לשאול את עצמו: איפה אני? מה עשיתי בעולם? ובכן, אני רוצה לשאול את הרבי: האם גם הרבי שואל את עצמו 'איכה'?"… והרבי השיב לו: "כן, אני שואל את עצמי 'איכה'. הנשמה שלי ירדה לעולם כדי לקרב יהודים לקדוש ברוך הוא, ואני שואל את עצמי האם אכן עשיתי את המשימה שלי. ואת התשובה לזה אתה, הרב ויינר, יכול לתת".
אחרי שהתחתנתי, תכננו להמשיך לגור בארץ.
כתבנו לרבי על הצעות השליחות שקיבלנו, כולן בארץ, וביקשנו מהרבי שיורה לנו לאן לצאת. הרבי ענה בשאלה: למה אנחנו לא חושבים על הצעות בחוץ לארץ, כמו אנטוורפן? התפלאנו מאוד, אבל ההוראה הזו חזרה על עצמה – והבנו שזה מקום השליחות שלנו.
בהתחלה היה לנו קשה מאוד. לא ידעתי אפילו את השפה, גם גשמית היה קשה והרגשנו גם שאנחנו לא מצליחים להתבסס ולעשות את השליחות. חשבתי שבארץ נוכל להצליח הרבה יותר ושזה המקום הטבעי עבורנו. כתבנו לרבי מכתב ארוך, שנפתח ב"הגיעו מים עד נפש". הרגשנו שאנחנו לא יכולים יותר, והצענו שנביא שליח נוסף לאנטוורפן ונעזור לו עד שהוא יתבסס ואז אנחנו נחזור לארץ ושם נוכל לעשות הרבה יותר בשליחות. התשובה של הרבי הייתה על המכתב שלנו. על מה שכתבנו שקשה לנו, הרבי הוסיף וכתב: "ויהיה מכאן ולהבא כיתרון האור מן" – הרבי אפילו לא השלים את המשפט וכתב "מן החושך", כאילו כדי לרמז לנו שאין ולא יהיה שום חושך. על ההצעה לחזור לארץ הרבי סימן בצורה ברורה שנישאר באנטוורפן, ועל ההצעה להביא שליח נוסף הרבי סימן מחיקה וכתב: "ולהמשיך עבודתם עד עתה כפי כוחותיהם במילואם".
עד לאותו רגע הרגשנו מרוקנים וסחוטים לגמרי. אבל המשפט הזה של הרבי העיר אותנו, זה נתן לנו את ההשראה שהיינו זקוקים לה כדי להיכנס בכל הכוח לשליחות שלנו ובעזרת השם גם להצליח. התובנה הזו בולטת בצורה נפלאה אצל הרבי, "אתפשטותא דמשה" בדור שלנו. הרב יונתן זקס עליו השלום נהג לומר: אנשים טועים וחושבים שגדולתו של הרבי היא שהיו לו הכי הרבה חסידים, וזו טעות.
מנהיג טוב יוצר חסידים, מנהיג גדול יוצר מנהיגים! הרבי לא ייצר חסידים או מעריצים, הוא עשה מנהיגים – הוא דחף חסידים להיות שלוחים, שינהיגו, שיובילו וישפיעו בסביבה ובמקום שלהם תורה ויהדות.
הרב זקס חידד את הדברים ואמר: רוב האנשים מסתכלים על מי שעומד מולם ורואים רק קצת מהיתרונות שלהם; אנשים גדולים רואים במי שלפניהם מי הם באמת; הרבי הוא הגדול שבגדולים, הוא ראה במי שעומד מולו את מי שהוא יכול להיות… אפילו אנשים שחשבו שהם רחוקים, שהם לא מסוגלים לחזור בתשובה או שאין להם את הכוחות לצאת לשליחות – הרבי האיר אותם מבפנים, והראה להם שהם יכולים ועוד איך.
זו ההשראה שמעניק לנו הרבי – כל אחד מאתנו יכול לא רק לחשוף את הפוטנציאל הרוחני הפנימי שבו אלא גם להיות השראה עבור אחרים. כל אחד צריך לחשוב לעצמו על משהו שנתן לו חיים, לזכור את השיעור או ההתוועדות שהכניסו בו חיות והתלהבות – ולשחזר אותם, לחיות איתם שוב ושוב. ומכאן גם החוצה, לחשוב למי ואיך אנחנו יכולים לשמש מקור להשראה.
הגאון הרב טוביה וייס, גאב"ד העדה החרדית בירושלים, כיהן לפני שעלה לירושלים כדיין באנטוורפן. הוא תלמיד חכם עצום ויהודי יקר מאוד, שהייתה לי זכות להיות קרוב אליו. כעבור תקופה אחרי ההסתלקות בג' תמוז תשנ"ד הוא קרא לי אליו הביתה, ואמר לי בכאב ובדאגה: "אתה יודע כמה אני קרוב לחב"ד, ואני אומר את הדברים דווקא מתוך אהבה ודאגה. מה יהיה עם החסידות? יש כל כך הרבה שלוחים, מוסדות וחסידים. הרבי השקיע את כל כוחותיו ומסר את נפשו בשביל זה, ומה יהיה עכשיו? מוכרחים לעשות משהו ולהקים איזו הנהגה". אני כחסיד לא הייתי מסוגל לשמוע את הדברים, וככה זה נשאר.
לפני כמה שנים נפטר נכד של הרב וייס בגיל צעיר, והסבא הגיע לנחם את הבן שלו שישב 'שבעה' באנטוורפן. נכנסתי לניחום אבלים, וכשהרב וייס ראה אותי הוא קרא לי הצידה. נכנסנו למטבח והרב וייס סגר את הדלת ואמר לי: "בפעם הבאה שאתה נוסע לרבי, תיכנס לאוהל ותבקש סליחה בשמי". נדהמתי ולא הבנתי למה הוא התכוון, והוא מיד הסביר: "אחרי ג' תמוז קראתי לך והבעתי את החשש שלי שחב"ד תתפרק, חלילה, בלי הנהגה. היום אני יודע שלא הערכתי נכון את ההנהגה של הרבי. לא רק שליובאוויטש לא מתפרקת, חלילה, אלא גדלה וצומחת. אברכים שלא ראו את הרבי יוצאים במסירות נפש לשליחות, בלי לחשוב בכלל על החיים החומריים שלהם וכל מה שמעניין אותם זה להפיץ יהדות וחסידות. אני רוצה לבקש מהרבי סליחה".
הרבי הדליק נשמות וההשפעה שלו נמשכת כל הזמן, הנרות שהרבי הדליק ממשיכים לדלוק ולהדליק עוד ועוד נרות. אומרים על "ולא ידע איש את קבורתו", שמשה לא טמון איפשהו אלא נמצא בתוך כל אחד מאתנו. על אותו משקל, כל אחד יכול וצריך לקחת השראה מהרבי, ללמוד את השיחות והמאמרים של הרבי ולשאוב משם התעלות אינסופית בעבודת השם ולהפיץ את האוצר הנפלא הזה הלאה, להוות השראה עבור אחרים.
שהקדוש ברוך הוא ישלח לכולנו שפע רב, שנזכה להדליק את הנר שלנו וממנו להצית עוד ועוד שלהבות עד ש"מלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים".
