אתם יודעים, כל דבר שנעשה מורכב הוא יורד מדריגה. ככל שהדבר גבוה יותר, כך הוא פשוט יותר. דבר פשוט לגמרי, הוא ממש קרוב לקב"ה. לכן הגאולה של עם ישראל, ההתקרבות לקב"ה, היא יציאה מתחת שפלות מצרים – שפלות ברוחניות ובגשמיות – ומשם באה התרוממות גדולה אל הפשיטות. הם יצאו ממורכבות אל הפשיטות.
המצה שאנחנו אוכלים נקראת בזוהר "מאכל האמונה", והמהר"ל אומר שעניינה של המצה הוא פשיטות.
כדי להמחיש את העניין הזה, ניקח משל מיחסים בין בני אדם. ישנם אנשים מורכבים מאוד – הם מסכימים ללמוד רק בספר מסוים, בזמן ובמקום מסוים, עם החברותא שהם רגילים אליו, ועם עוד ועוד תנאים. בגלל שהם בעלי מורכבות, כל דבר מגביל אותם ומפריע להם. גם בעברית המדוברת כיום, כששואלים על אדם כזה מה קורה איתו, התשובה נאמרת בחוסר נוחות: "נו תראה, הבן אדם הזה הוא באמת מורכב…" בדרך כלל הכוונה היא לתאר אדם במצב בעייתי – "הוא מורכב". האמת היא כזאת לא רק מצד השפה. מצד האמת – האדם הזה מורכב מכל מיני רגישויות, לכיסא מתאים, וגמרא כמו שהוא אוהב, וכמובן רק עם כוס קפה ליד הספר. כך הוא מתנהל – רק עם זה ורק עם זה, וככל שיש לו יותר הגבלות באישיות שלו, הוא למעשה יותר מורכב. לעומתו, אדם פשוט, ככל שהוא פשוט יותר, הוא מסתדר עם כולם. אין לו הגבלות וסיבוכים – הוא יכול לדבר עם האדם הכי גדול, ובאותה מידה להתעסק עם האדם הכי קטן. אדם כזה הוא מרומם באמת, ויש לו קרבה לקב"ה. ככל שהוא מרומם, הוא גם בעל פשיטות גדולה יותר.
שמעתי פעם סיפור לא מוכר על הרבי, מבעל המעשה עצמו. היהודי שסיפר את הסיפור הוא אדם פשוט מאוד, שהיה חי בארה"ב. בשנותיו האחרונות הוא היה מגיע הרבה לארץ, ואפילו קנה כאן דירה. כשהכרתי אותו, הוא היה גומל חסדים גדול שדאג להרבה מאוד נזקקים. כשהוא היה בחור צעיר, הוא היה בודד לגמרי, ללא משפחה. אתם יכולים לתאר לעצמכם להיכן בחור בודד בארה"ב מסוגל להתגלגל. יצר הרע, לא היה חסר שם. מי ששמר עליו וממש אימץ אותו, היה הרבי שאז עוד היה לפני קבלת הנשיאות של חב"ד. כדי שהבחור הזה לא יסתובב בלילות ברחובות ניו-יורק, הרבי קבע אתו חברותא. הוא היה יושב עם היהודי הזה ללמוד קיצור שולחן ערוך, ואולי עוד ספרים פשוטים יותר – כי היהודי לא היה שייך להרבה יותר מזה. עיקר הדאגה של הרבי הייתה, שהוא לא יצא לרחובות. לרבי הייתה פשיטות אמיתית. הוא לא היה צריך דווקא ללמוד רמב"ם עמוק עם פלפולים, או דווקא את הסדר שלו. אם צריך לעזור ליהודי שלא יגיע לרחוב, הוא מתאים את עצמו למשימה.
כשהיהודי סיפר מה שהיה אז, הוא הרגיש לא נעים ואמר שהוא היה מנסה לעצבן את הרבי, לקפוץ כל פעם לנושאים אחרים, והיה הופך לו את הדפים. בכל אופן, בסופו של דבר, היהודי התחתן והקים משפחה לתפארת. יש לו בנים ובני בנים, ואחד מהם בא ללמוד כאן בארץ, בישיבת 'תורת אמת'. גם הוא עצמו היה גומל חסד ברמה גבוהה, הוא ממש הקריב את עצמו בשביל לעזור ליהודים אחרים. ברוך ה', מישהו שידע קצת על הקשר לו עם הרבי, הצליח לדובב אותו שיספר מה הרבי עשה בזמנים לפני הנשיאות.
זאת דוגמה לפשיטות של המצה, שעליה מדבר המהר"ל. המצה מסמלת פשיטות כי לא שמים בה שום דבר, חוץ מקמח ומים. כשמוסיפים עוד חומרים כדי להתפיח את הבצק, אז העיסה כבר לא כמות שהיא. אם אנחנו רוצים לצאת ממצרים בפסח, צריך להחליט להיות פחות מורכבים. יותר פשוטים, וממילא, יותר קרובים לה', וגם למי שאנחנו באמת. להיות נכונים להתחבר לכל מיני אפשרויות שהקב"ה מזמן לנו.
במצה יש עוד צד של פשיטות, בכך שאופים אותה בזמן שהיא לא מספיקה להחמיץ, כזכר ליציאה ממצרים שהייתה בחיפזון. המשמעות של החיפזון היא, שלא עבר זמן. הזמן, גם הוא סוג של הרכבה מגבילה. יש זמן מסוג אחד, וזמן מסוג אחר. בעולם הזה, הדבר שהכי קרוב להיות למעלה מן הזמן, הוא החיפזון.
לחיים.
כשאדמו"ר הזקן מדבר על עניין המצה, הוא מדגיש עוד יותר את דרך העבודה שלומדים מהפשיטות שלה. באופן כללי, בחסידות מדברים על ה'עבודה' שיש בכל דבר. למשל, הספר 'דרך מצוותיך' של אדמו"ר הצמח-צדק, בנוי באופן בולט בצורה הזאת. כל מצווה הוא מציג בהתחלה בדרך הפשט, אחר כך הוא מביא דברי קבלה – מהזוהר ומהאר"י – על פנימיות המצווה, ובסוף מסביר הכל על פי חסידות. בחלק מהמצוות הוא פותח את החלק של החסידות בנוסח: "ביאור העניין על פי חסידות", אבל יש לא מעט מצוות שבהן הוא אומר: "ביאור העניין על פי העבודה". המעבר מהשפה של הקבלה אל מאמרי החסידות, הוא המעבר מרעיון רוחני אל העבודה שלו. חסידים מספרים על אחד מגדולי החסידות ששאל את האריז"ל בעולם האמת, למה לא מופיע החלק של העבודה בכתבים שלו. האר"י ענה לו שהוא הסתלק מהעולם שנה מוקדם יותר ממה שהיה צריך להיות. באותה שנה הוא היה עתיד לבאר את כל העניינים הקבליים בדרך של עבודת ה', אבל לא אסתייעא מילתא.
על כל פנים, ישנה עבודת ה' מיוחדת שלומדים מהפשיטות של המצה. בהגדה של פסח אומרים שהמצה היא "עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם". מלך מלכי המלכים היא מדרגה נעלית מאוד. הכוונה הפשוטה היא שהקב"ה מלך מעל המלכים שבעולם הזה. על פי סוד, הכוונה היא למדרגה של מלך, שהיא מעל מלכות ה' בכל העולמות. בכל עולם ישנם מלאכים ממונים, שהם בבחינת מלכים. ב"אשרי" אנחנו אומרים: "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים", ישנה מדרגה של "מלכות כל העולמים", שהיא קשורה ושייכת לעולמות שיש בהם צמצום. מעליה, יש מדרגה שנקראת בחסידות 'רוממות עצמית'. מלך מלכי המלכים פירושו, התגלות של מלכות עליונה מאוד, למעלה מהמלכות של העולמות – גם העליונים ביותר. ובשביל הגילוי המיוחד הזה, צריכים לאכול מצה. המצה היא הכלי שעל ידו הגילוי יתקבל אצלנו. כמו שילד קטן מקבל דעת להכיר את הוריו הגשמיים כאשר הוא מתחיל לאכול דגן, ככה המצה, שהיא דגן רוחני, היא ההתחלה של ההכרה באלוקות, לקרוא לקב"ה אבינו. מובן שלא מדובר על ידע סתם, אלא על הכרה עמוקה ופנימית של האלוקות.
עבודת הפשיטות שזוכים לה בזכות המצה, קשורה לענווה. למצה אין גובה, וגם אין לה טעם. כל היכולת של החימוץ והתפיחה מגיעה מישות. דברים ששייכים לקדושה, לא יכולים לתפוח. העבודה לעבור מגאווה לענווה, היא לא חלק נוסף על הקדושה, אלא היא חלק בלתי נפרד מהקדושה. אדם שמנופח מישות, הוא חי בסתירה לקדושה. ככל שיהודי יותר בביטול, הוא שייך יותר לקדושה. ביחס ליין אמרו חז"ל, שפעולת ההחמצה תלויה בבעל הבית. כשבעל הבית לא בסדר, היין שלו מחמיץ. אם הוא כן בסדר, גם אם הוא לא עושה שום דבר לשמור על היין, היין מחזיק מעמד. אמנם חז"ל דיברו על חומץ, אבל הרעיון הזה בהחלט שייך גם לחמץ.
גם מהחיפזון של הכנת המצה, שהוא זכר לחיפזון של היציאה ממצרים, יש לימוד לעבודת ה'. בעניין של הקשר בין המצה למהירות היציאה, יש בעיה גדולה, שכבר הרמב"ן מעלה אותה. איך אפשר לומר שהמצה שלנו, שאנחנו אוכלים אותה לפני חצות הלילה, היא זכר למצות של רגע היציאה ממצרים? הרי התורה אומרת שאת קרבן הפסח, שנאכל עד חצות, היה צריך לאכול עם מצה ומרור? תחילת הגאולה במכה בכורות הייתה בחצות – "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה", ואסור היה לצאת מהבית עד הבוקר, וממילא היציאה עצמה הייתה בבוקר. כך שלא מובן איך המצה שנאכלה עוד לפני חצות, היא על שום שלא הספיק הבצק של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם!
הרמב"ן עצמו מסביר שהמצווה לאכול מצה במצרים ניתנה על שם העתיד, שתהיה יציאה בחיפזון למחרת בבוקר. אבל אדמו"ר הזקן אומר על פי הזוהר, שיש שתי מדרגות של מצה – אחת לפני חצות והשנייה אחרי חצות. המצה של לפני חצות הלילה עשויה מבצק שעלול להפוך לחמץ, ויש צורך לעבוד כל הזמן עם הבצק שלא יתפח. בעבודת ה' ישנה מדרגה כזו שבלי שמירה ובלי עבודה מתמדת, האדם עלול ליפול. לעומת זאת, המצה שלאחר חצות מבטאת מתנה מלמעלה – הבצק לא הספיק להחמיץ, עד שנגלה מלך מלכי המלכים וגואל אותנו.
יש כאן מסר גדול לעבודת ה' ביום יום. אנשים שואלים מפעם לפעם – "אני לא יודע מה לעשות בעבודת ה'!" הרעיון הוא, שלא משנה מה עושים, העיקר הוא לעבוד. אם אתה בעבודה, אז אתה שייך למצה. אם יהודי מתחיל לומר 'אולי נעשה תוכניות', ו'נראה אחר כך' או 'עוד מעט' – כך מתחיל החימוץ. לפי ההלכה, צריך שהבצק לא יישאר אפילו רגע אחד בלי עבודה. כך צריך גם בעבודת ה', להיות כל הזמן בפעולה.
אולי שמעתם פעם על חסיד גדול שהיה בדור הקודם, בשם ר' ניסן נמנוב. הוא היה חי בצרפת, אבל בסוף ימיו היה בירושלים. אצלו בלטה מאוד הדריכות לעבודת ה', ממש כמו חייל במילוי משימה. הרבי הריי"צ כינה אותו: "זיסער סאָלדאַט", כלומר – חייל מתוק. מספרים עליו, שאפילו כשהוא היה נשכב לישון במיטה, הוא שכב כעבד לפני אדונו, מלא יראה גדולה, עד שהיה נרדם. הנקודה המעניינת היא, שהיו חסידים בעלי מדרגה יותר גדולים ממנו – בהשגות, ואפילו בהשכלות ששייכות לעבודת הלב ותפילה. בכל זאת, כל בעלי המדרגות הללו התבטלו כלפיו. כולם ראו עליו את המהות של עבד לפני אדונו. למשל, המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן, היה בעל 'עבודה' בתפילה, ממש לעילא ולעילא. ר' ניסן גם היה צעיר ממנו בדור. ר' שלמה חיים עוד היה אצל הרבי הרש"ב, ור' ניסן לא. למרות זה, כשהוא היה יושב עם ר' ניסן בהתוועדות, הוא לא היה מדבר. העבודה הזאת של עבד נאמן לקב"ה, להיות בבחינת מצה שעובדים עליה ללא הפסקה, הייתה חזקה אצלו מאוד.
אחרי המצה הראשונה שצריכה שמירה, מגיעה הבחינה של המצה כמתנה מלמעלה. אפשר להבהיר את הנקודה הזאת בעזרת סיפור ידוע. היה רבי אחד שטרח מאוד באפיית מצות, שיצאו בכשרות מהודרת. תוך כדי עבודה, הוא שמע יהודי פשוט, שבא גם הוא לאפות מצות, והתפלל תוך כדי אפייה בתחנונים לקב"ה, שלמרות שהוא לא יודע בדיוק איך לשמור הכל כהלכה, ה' יעזור וישמור לו על המצות שיהיו כשרות. כשהרבי שמע את התפילות האלו, הוא ביקש מהיהודי להחליף איתו מצות. למה הוא רצה את המצות של היהודי הפשוט? הוא הבין, שאם הקב"ה נמצא כאן, אז השמירה גדולה יותר מכל מה שהוא יכול לשמור. כשהקב"ה נמצא, אז לא הספיק הבצק להחמיץ. למען האמת, אומרים שפעם הרב מבריסק שמע את הסיפור הזה, ואמר בתגובה, שבאמת התפילה של היהודי עזרה לו לקבל מצות מהודרות, אבל לא בטוח מה אותו אדמו"ר קיבל… בכל אופן, זאת דוגמה למצה מהסוג השני, ששייכת להתגלות של ה'.
גילוי השכינה הגדול הזה של ליל פסח, בסופו של דבר מתעלם מן העין. הגילוי הראשון הוא עוצמתי וחזק, מעין שוק חשמלי שמעורר את האדם, אבל אחרי השוק הראשוני מגיע תור העבודה של ספירת העומר, עד שהגיעו למתן תורה. האור הראשון אמנם לא פותר את הבעיות, אבל נותן כוחות לדרך שצריך לעבור בעבודה מסודרת, שממשיכה בעצם לכל החיים.
הנביא מיכה אומר: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת", והזוהר הקדוש מדגיש שמדובר על "ימי צאתך", כלומר ימים רבים שבהם יוצאים ממצרים ולא רק יום אחד. הכוונה היא, שבעצם כל הזמן אנחנו יוצאים ממצרים. כל אדם בעבודה הפרטית שלו יכול לראות על עצמו שיש הרבה דברים שפעם הוא לא היה מסוגל לעשות, וכיום הוא יכול. יהודי הצליח לצאת ממיצר אחד, עבר כמה דברים, וכעת יש עניינים אחרים שהם מצרים בשבילו. גם מהם הוא יוצא, ואחר כך פוגש עוד מצרים. זאת עבודה תמידית, וצריך לדעת שככה דברים פועלים ברוחניות.
בענייני גשמיות, כל דבר מסתיים. גמרנו עם העניין הזה, ואין כבר יותר. ואם אין יותר, אז נהיה משעמם. אבל ברוחניות אף פעם לא משעמם, כי יוצאים ממדרגה אחת, ומיד ממשיכים הלאה להתמודד עם המדרגה הבאה. אין דבר כזה ברוחניות שאדם יאמר: "נו, מה כבר יש לעשות עכשיו?" יהודי שאומר משפט כזה, אפילו לא התחיל בעבודה רוחנית אמיתית. אחרי שיוצאים מהמצרים הנוכחיים, יבואו מצרים חדשים. לא צריך לפחד – אדרבה, ברגע שיצאת פעם אחת ממצרים, כשתפגוש עוד מצרים, יהיה לך חשק ממש לצאת ממצרים עוד פעם, אחרי שאתה כבר יודע כמה נפלאה הגאולה.
אצל הרבי ראו את העניין הזה באופן מוחשי. לא הייתה אצלו מנוחה לרגע אחד. תמיד עמד בתנועה להתקדם ולצאת מעוד מיצר. כשהיו מגיעים אליו אנשים ומספרים על איזו פעולה טובה שהם פעלו, הרבי שינה ממנהג העולם לתת קומפלימנטים. יש סרטון שבו רואים יהודי שמספר לרבי על כך שהוא נתן מיליון דולר לצדקה, והרבי עונה לו שבשנה הבאה ייתן יותר… היהודי נשאר עוד רגע ככה קצת בהלם, אז הרבי ממשיך ואומר לו: "מה חשבת, שאני אסתפק במה שאתה נותן?" הוא התפלא איך היהודי בכלל העלה בדעתו לחשוב ככה. הרבי היה בלי הגבלות, ולכן גם לא הייתה אצלו מנוחה.
היו חסידים שלא יכלו לבלוע את הצפרדע הזאת. היה פעם איזה שליח שהקים ממש אימפריה, ופעם כשישבנו בהתוועדות הוא התלונן שאף פעם לא מרוצים ממנו, יש כלפיו רק טענות על גבי טענות. מניסיון אישי אני יכולים לספר, שכאשר כתבנו דו"ח על מה שנעשה בכולל 'צמח-צדק', לא קיבלנו בשנה הראשונה תשובה, אבל יותר מאוחר, כשהייתי אצל הרבי, רק 'קיבלתי על הראש'. הרבי אמר שאמנם האברכים באים בזמן, אבל יש חיסרון כאן ובעיה שם וכו'. אגב, בסוף התגלה שהרבי שלח את הדו"ח שלנו לכולל אחר, והוכיח אותם למה הם לא עושים כמונו! ושני הדברים – התוכחה לנו והעידוד להם – לא סותרים זה לזה.
בכל אופן, כשיש יציאת מצרים אמתית, יוצאים מהמיצרים כולם, גם מהמיצרים ששייכים לרוחניות וקדושה. כך זוכים להגיע לזמן שבו "נִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם".
לחיים, לחיים ולברכה!
