שבת זכור, פורים בדרך. המתחפש הראשון בתורה הוא עמלק בכבודו ובעצמו, שהתחפש לכנעני על מנת שעם ישראל לא יוכל לזהות אותו, ומאז חלק גדול מהדברים הקשורים לעמלק באים בצורת תחפושת.
עמלק מחליש אותנו בכל מיני החלשות, אבל הוא קורא לזה 'ביקורת עצמית' ואפילו 'ביקורת בונה'… ויזנב בך – עמלק מזנב בנו, הופך אותנו לזנב: הוא לוקח את חלקי הזנב שבנו, החלקים הפחות מוצלחים שקיימים אצל כל אחד ואחד מאיתנו – והופך אותם לחזות הכל. הופך את הזנב לבך – למי שאתה, אבל קורא לזה 'מודעות עצמית'.
עמלק מקרר אותנו – לא לקחת חלק, לא להיות שותף, אבל הוא קורא לזה 'התבגרות'. אני כבר מבוגר למשחקי הילדים האלו, עברתי את השלב הזה…
עמלק הוא אויב מתוחכם, דווקא כי הוא לא מבקש מאיתנו לעבור עבירה. הוא רק מבקש שאת המצוות נעשה בצורה קרה, מרוחקת. בשם חסידים אומרים: למה הקרח נמס כשהוא במים? כי המים אומרים לו: 'קרח, קרח, גם אתה היית פעם מים זורמים, תחזור לעצמך…'. כך גם עמלק הולך ומתחפש ומטעה את העולם ואותנו.
על כל פנים, אני רוצה לדבר על תחפושת אחת מאוד מיוחדת. לקח לי שנים לגלות אותה. זה משהו שמתחפש בצורה כל כך דומה לדבר האמיתי עד שבאמת קשה לזהות. זה מאוד מבלבל, ובכל אופן הוא לא. זוהי תחפושת שכולה זיוף.
אני מדבר על השמחה, ועל התחפושת שלה – הציניות.
מצד אחד, הן כל כך דומות. התופעות זהות: צחוק. אווירת שחרור. זרימה. התקהלות. אבל זרמי העומק שונים.
כיצד נדע לזהות ציניות? ואיך נבדיל בינה לבין שמחה אמיתית?
הנה המדריך לזיהוי הציני המתחיל:
ציניות בנויה על חולשה. היא יודעת לזהות את החולשה אצל הזולת ולהדגיש אותה. להבליט אותה. יש צחוק, אבל הוא תמיד על חשבון מישהו.
שמחה, לעומתה, בנויה על שותפות וחוזקה. היא אף פעם לא באה על חשבון מישהו, אלא היא עושה פעולה הפוכה – מצרפת אליה ומדביקה.
ציניות צריכה קהל. אי אפשר להיות ציני לבד. צריך מישהו לצחוק עליו, וקהל שיצפה באירוע.
שמחה יכולה להתרחש גם בין האדם לבין עצמו. לבד.
ציניות מותירה מישהו פגוע.
שמחה מרפאה את הפגיעות.
ציניות דומה לשתיית מים מלוחים. הם נראים מרווים בתחילה, אך בסופם – תחושת צמא וחיסרון ממלאת את הגרון.
שמחה – דומה לשתיית מים חיים, המרווים את הנפש ומרחיבים אותה.
ציניות חוסמת. לא מאפשרת כנות. העמדה הנפשית היא של מגננה. מי יחטוף הפעם? כולם צוחקים בחוץ אך מכווצים מבפנים.
שמחה מעודדת פתיחות וכנות, מאפשרת גילוי לב וקרבה.
שמחה מקרבת. ציניות מרחקת.
שתי תופעות כל כך דומות, וכאמור עברו שנים עד שהצלחתי להבדיל ביניהן. אני זוכר היטב את הזמנים הללו בהם היינו מריצים 'צחוקים', 'קטעים' או כל מיני כינויים בהם השתמשנו כדי לכבס את העובדה הפשוטה שמי שהיה בעל לשון מהירה וחדה – עשה בה שימוש כלפי מי שהיה קצת יותר איטי וקצת פחות מהיר, והיה לו איזה מום או קושי. זה כבר הספיק.
מציניות צריך להתנקות. לא להשאיר תאים שלה בנפש, כי יש להם תכונה לשוב ולהתרבות ולחבל בכל מערכת יחסים רצינית שאנו רוצים לפתח – ובראש ובראשונה מערכת זוגית רצינית כאשר מגיע הזמן והעת. היא הראשונה לסבול מציניות. היא ישר ננעלת ולא עולה על ציר של כנות וקרבה הנצרכים כל כך.
משנכנס אדר מרבין בשמחה, וזו ההזדמנות עבור כולנו לדייק את השמחה ולדעת לזהות את ההבדל בינה לבין אחותה המחופשת היטב – הציניות.
יש לרבי נחמן תורה נפלאה על הציניות הזו, תורה הקשורה למרים הנביאה.
מרים היא עולם הרגש של עם ישראל. היא זו שדואגת למשה. היא המביאה את התמימות של הגאולה, את האמונה הפשוטה והברורה שתגיע גאולה, והיא כבר מכינה תוף לעצמה ולאחרות. זו מרים.
אבל מרים מתה.
ואיפה היא מתה?
במדבר צין.
אומר רבי נחמן: וְזֶה בְּחִינַת "מִדְבַּר צִן", שֶׁהוּא בְּחִינַת דִּבּוּר מְצֻנָּן, שֶׁשָּׁם מֵתָה מִרְיָם בְּחִינַת הַנְּשָׁמָה… וּמִי שֶׁרוֹצֶה לְהַמְשִׁיךְ בֵּאוּרֵי הַתּוֹרָה, צָרִיךְ מִתְּחִלָּה לְהַמְשִׁיךְ לְעַצְמוֹ דִּבּוּרִים חַמִּים כְּגַחֲלֵי אֵשׁ כַּנַּ"ל. וְהַדִּבּוּר נִמְשָׁךְ מִלֵּב הָעֶלְיוֹן, בְּחִינַת "צוּר לְבָבִי".
וְצָרִיךְ לִשְׁפֹּךְ שִֹיחוֹ בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְעַל יְדֵי תְּפִלָּתוֹ נִכְמְרוּ רַחֲמֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָלָיו, וְנִפְתָּח לֵב הָעֶלְיוֹן, כִּי עִקַּר הָרַחֲמִים הוּא בַּלֵּב, וְנִשְׁפָּע מִלֵּב הָעֶלְיוֹן דִּבּוּרִים, וְעַל יְדֵי הַדִּבּוּר מַמְשִׁיךְ בֵּאוּרֵי הַתּוֹרָה גַּם כֵּן מִשָּׁם…
כדי לזכות לאור התורה והתפילה – צריך להתרחק מהדיבור המצונן והמסוכן הזה שהורג את מרים, את הרגש הטוב, את הקרבה והאהבה, ולשפוך שיח לפני ה' בחום ותמימות.
שתי מצוות "זכור" יש לנו. "זכור את אשר עשה לך עמלק, ו"זכור אל תשכח את אשר עשה ה' אלוקיך למרים". אחת מתקנת את השנייה: זכירת הדיבור של מרים, הדיבור הנעים והאוהב, מתקנת את הדיבור הציני של עמלק.
דיבור מצונן הוא דיבור ציני. חד. לועג. הוא מעורר צחוק, אבל זהירות: זהו עמלק בתחפושת. ולכן יש להיזהר מלהצטנן… כלומר, מלהיות ציני. "השפן [=אותיות הנפש] הקטן שכח לסגור הדלת" – דלת נפשו, ואז נכנסה אליו רוח צינית; "הצטנן המסכן" – איזו מסכנות זו להיות ציני; "וקיבל נזלת" – אם אנחנו עדיין בריאים ולא קלקלנו את מהלך הבריאות, הגוף מנסה לדחות את הציניות הזו החוצה ולהיות שוב שמח ולא ציני; "לה לה לה אפצ'י" – ציניות החוצה, שמחה פנימה…
אל תתבלבלו ואל תטעו בין הדבר האמיתי לבין הזיוף. בין התחפושת לבין המקור. הֶיו שמחים, אבל אל תהיו ציניים. הרבו בשמחה בחודש אדר, שמחה שיוצרת קרבה, ובדיבור כן, אמיתי ומרפא. תמיד תדעו להבדיל בין מקור לזיוף, ותצליחו!
