בנוהג שבעולם, הרבה פעמים כשזורקים באוויר את המושג 'תשובה' זה נשמע לאנשים דבר מפחיד. יש כאלו שמפחדים לשמוע אפילו את המילה 'אלול', שהרי היא מבשרת על כך שעוד מעט נעמוד לדין בראש השנה…
אבל בספרי חסידות כל העניין מואר באור אחר, אור פנימי.
חודש אלול הוא חודש של ימי רחמים ורצון. ידוע המשל שכתב בעל התניא על ההבדל בין ההארה של י"ג מידות הרחמים בחודש אלול לבין ההארה בעשרת ימי תשובה, שזה דומה להבדל בין המצבים כאשר המלך נמצא בהיכל מלכותו, שאז נדרשת בקשה והכנה כדי להיכנס אליו, לבין המלך בשעה שהוא נמצא בשדה, שאז לא צריך הכנות מיוחדות כדי לגשת אליו והוא מקבל את כולם בצורה לבבית ונעימה. כולם מרגישים קרוב אליו.
יוצא אם כן שדווקא חודש אלול, כאשר המלך בשדה, במידה מסוימת נעלה יותר מאשר הזמן בו המלך שוהה בהיכל מלכותו, בעשרת ימי תשובה.
תחשבו על כך. כשהמלך יורד אל העם ומדבר אליהם בשפתם, בעודו לבוש בבגדים פשוטים ללא הדר, זה מבטא את ההתגלות של עצמוּתו של המלך דווקא בשדה. הוא בא כמו שהוא, כדי להתחבר אלינו במקום בו אנו נמצאים. זו המעלה של חודש אלול.
בהסתכלות כזו, טבעי מאוד שכשמגיע חודש אלול אדם יצא בריקוד של שמחה. הרי המלך איתו, אוהב אותו ויורד לקראתו. כמה טוב ה'.
בואו נבין את הדברים לפי היחס שלנו לראש השנה.
כפי שאנו אומרים בתפילה, זהו יום הכתרת הקב"ה למלך עלינו, "ברוך אתה ה', מלך על כל הארץ", והכתרת המלך צריכה להיעשות בשמחה גדולה.
נדמיין מצב שאדם קם בבוקר ואומרים לו שהיום בצהריים מכתירים את המלך החדש. הוא כמובן נחפז ומתארגן בהתאם, לובש בגדים חגיגיים וצועד למקום ההתכנסות ההמונית. ואז, כשמגיע רגע ההכתרה ומכריזים בחגיגיות ובשמחה על המלך החדש, אותו אדם עומד בקהל ומקבל את המלך בפנים זועפות… הוא נהיה יותר עצוב ומדוכדך מרגע לרגע.
מה קורה איתך? אתה לא שמח שיש לך מלך? המלך הוא שלך, מלך אמיתי שדואג לך, שאכפת לו ממך יותר מכל דבר בעולם.
לכן כתוב בהלכה שבראש השנה צריך לערוך סעודה חשובה, וכנאמר "אכלו משמנים ושתו ממתקים… כי קדוש היום לאדוננו… ואל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם". אנו מראים ומבטאים את השמחה שלנו בהכתרת הקב"ה כמלך.
מה אתם אומרים? אם בראש השנה עצמו אנו שמחים ואסור להתענות, האם יעלה על הדעת שבעת ההכנה לראש השנה, כשהמלך נמצא בשדה והוא מתקרב אלינו ואומר "הנה אני בא אליכם", יעמוד מישהו מנגד בסבר פנים חמוצות בשעה שהמלך פורש את זרועותיו לרווחה ורוצה לחבק אותו?…
בחודש אלול השמחה צריכה להיות ביתר שאת מימי הדין, כי למרות הכל, בראש השנה מלבד הכתרת המלך יש במקביל גם דין. לעומת זה, בחודש אלול כשהמלך מגיע לשדה ומתקרב אליך, עבודת ה' צריכה להיות בשמחה.
האר"י ז"ל לימד ראשי תיבות לחודש אלול: "אשירה לה' ויאמרו לאמור" – מילים הלקוחות משירת הים, שירה של הגאולה. וכידוע, המילים "אז ישיר" רומזות לתחיית המתים.
זה די מוזר. "אשירה לה' ויאמרו לאמור"?! זה מתאים לחודש אדר… לא לאלול.
אבל בחסידות ובקבלה מוסבר שאלול ואדר דומים במובן מסוים, כי ששת חודשי הקיץ וששת חודשי החורף הם זה כנגד זה. מעגל השנה הרגיל מתשרי עד אלול מסמל הנהגה טבעית ושגרתית. לעומת זה, מעגל השנה מניסן עד אדר מסמל התגלות ניסית של ה' בעולם. אם כן, השמחה של אדר והשמחה של חודש אלול קשורות זו בזו.
לחיים.
למרות השמחה הגדולה בחודש אלול, אין בזה סתירה לרצינות וכובד ראש.
אתם יודעים שבנוגע להכנות לתפילה אמרו חז"ל כמה דברים: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה", "מתוך דבר הלכה", וגם "מתוך כובד ראש". ואין סתירה בין הדברים.
בדומה לזה, אדם שזוכה לפגוש את המלך בשדה ומבין את גודל המעמד, לא ניגש אליו בצורה עליזה וחברית. הרי זה המלך! לצד השמחה, הוא מפנים את הזכות הגדולה והאחריות שלו לנצל את המומנטום, והוא אחוז כובד ראש.
ימי אלול הם ימי רצון, ימים גדולים, וצריך להתייחס אליהם גם בכובד ראש. "עבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה", "השתחוו לה' בהדרת קודש", בחרדת קודש, זה הולך ביחד.
אני עומד ליד המלך. אני מתפלל אליו, יש לי זכות לדבר ולהתחבר אליו. כל מילה בתפילה שלי, הקב"ה מנשק אותה! באמת, כך מפרש הבעל שם טוב את הפסוק "אם תשכבון בין שפתיים" – הקב"ה כביכול יורד אליך כדי להקשיב מה שאתה אומר בשפתיך, והוא נושק למילים היוצאות מפיך. אז מצד אחד אתה מאוד שמח על הערך הבלתי משוער של המילים והפעולות שלך, אבל השמחה הזו מלווה כובד ראש ורצינות גדולה.
מקשיבים אלי? כנראה שהאחריות המוטלת עלי גדולה מאוד.
אם נרחיב את היריעה, יוצא דבר עמוק מאוד. חודש אלול מוקדש לחשבון הנפש. אדם מעלה בזכרונו: ככה עשיתי וככה אמרתי.
אבל רגע, מי עושה חשבון נפש? מי שהמעשים שלו נוגעים ומשפיעים.
מי שהמעשים שלו לא מעלים ולא מורידים אצל הקב"ה לא צריך לעשות חשבון נפש. הכובד ראש של חשבון הנפש והמרירות שמתעוררת בנו לעיתים כשאנו תופסים שלא היינו בסדר ופגמנו בתפקידנו, יכולנו להתפלל טוב יותר ולעזור למישהו יותר – הם נובעים מכך שאנו מבינים את גודל השעה וגודל מעלתנו.
אדם מבין את גודל הזכות והאחריות שלו, ולכן הוא מאוד שמח שהוא צריך לעשות חשבון. בעלי חיים לא זקוקים לחשבון נפש. ראיתם פעם חתול שיושב ובוכה על שהוא אכל אתמול עכבר בתאווה גדולה?…
נתאר לעצמנו מכונה משוכללת, בה כל רכיב נמצא במקומו המדויק. ברגע שאתה מזיז חוט אחד או מסיט כפתור באופן לא מדויק, אתה משבש את כל המערכות.
מי צריך לדקדק על כל פרט? אני. אני אחראי פה על חוט מסוים, שבמידה והוא זז ממקומו או שאני לא לוחץ על המתג בזמן הנכון, תשתרר חשכה בכל הבניין. המתג שלי נוגע לכל העולמות העליונים.
וואו, אני מתמלא בשמחה עצומה. אם אני כה חשוב, והמעשים שלי כה נוגעים, אני באמת צריך להקפיד ולדקדק בכל פרט. לפעמים אדם חושב: "כן אמרתי אמן, לא אמרתי אמן, עניתי אמן יתומה… מה זה משנה?". אבל האם אנחנו יודעים מהי העוצמה של עניית אמן פעם אחת? גרמת להוריד שפע מכל העולמות העליונים. באמצעות לחיצת כפתור אחת בזמן הנכון, אתה יכול לשנות מערכות שלמות.
היום הכל עובד על נגיעות, על חיישנים. מדוע? כי המערכת עובדת, אתה רק צריך לגעת במקום הנכון, וזה קורה.
זה מה שאומרים בכל תפילה "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". זה אמיתי. בכל תפילה ובכל מצווה, בין אם אתה רואה את המערכת ובין אם לא – הדבר נפעל. מה שקורה בכל העולם תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו.
אדם שואל, "הרי רחמנא ליבא בעי. הקב"ה רוצה את הלב. אז אמרתי אמן אחד פחות, מה קרה? באמת, אל תהיה כזה מרובע…". אבל זה בדיוק כמו שמפעיל המכונה יאמר לעצמו, "מספיק להיות מרובע, הפעם אני אלחץ על כפתור אחר…"
ושוב נחזור לצד השני. לצד תחושת האחריות, את כל זה עלינו לעשות מתוך שמחה עצומה. נתנו לך הכל, המערכת בנויה כבר ומוכנה להפעלה. אתה רק צריך ללחוץ בזמן הנכון ובשמחה. אם הגיעה שעתך ואתה לא לוחץ, זאת אומרת שאתה לא מבין את גודל השעה ואת גודל המעלה שלך, וחבל.
הפסוק אומר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה". למה השמחה כל כך חשובה? פשוט. אם אתה לא עובד את ה' בשמחה, פירושו של דבר שאתה לא מבין שמחכים לך, שלפעולה שלך יש משמעות אדירה. זה נוסך באדם שמחה עצומה. כן, אני הקטן פועל בכל העולמות העליונים.
וכאן אנו באים למסקנה שלנו בעניין התשובה: אם אני נזכר שהחסרתי משהו ומבשרים לי שאני יכול להשלים, אני כולי שמח על הזכות להשלים. עבודת התשובה, למרות שהיא משולבת גם בחשבון צדק ומרירות, צריכה להיות מלווה בשמחה עצומה.
בכלל, בחסידות אין כמעט מאמר שלא מדבר על תשובה, כמו שאמרו חז"ל "כל ימיו בתשובה". אתם מכירים את הניגון "הנשמה יורדת לתוך הגוף וצועקת וי וי…". למה באמת ירדה הנשמה למטה? השאלה הזו בניסוחים שונים מופיעה אינספור פעמים בחסידות, וניתנו לה הסברים שונים. אבל פעם אחת, בספרו לקוטי תורה (פרשת בלק) כותב בעל התניא ש"התירוץ האמיתי" לשאלה מהי המטרה בירידת הנשמה למטה, הוא – תקשיבו טוב – כדי לזכות למעלת בעל תשובה!
תחשבו על זה: אם כל מצווה צריכה להיעשות בשמחה על כך שאנו מתחברים אל האין-סוף ברוך הוא, עכשיו באה לידינו מצווה אחת – התשובה – שביכולתה להשלים כל מה שהחסרנו ב-612 המצוות האחרות! הקב"ה רב לסלוח. אני משלים את כל המאזן החסר שלי. אז מה, שלא אשמח? אני אקפוץ משמחה!
הפסוק אומר "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה". אני מכיר רק אתכם, עליכם אני סומך, בכם נתתי אמון. לכן דווקא אתכם אני זוכר ובוחן. אבל זה לא אמור להעיק ולהציק לנו. להפך, זה משמח וממלא ביטחון ואושר. לכן גם העבודה של חשבון הנפש ואפילו המרירות צריכה להשתלב בשמחה.
לחיים, לחיים ולברכה.
