רציתי לדבר על הדמות של האדמו"ר האמצעי, היום גם יום ההולדת וגם ההילולא שלו.
אני לא יודע אם מישהו מכם ראה את הכתבים שלו, יש בהם דרושים ארוכים פי כמה וכמה מהדרושים של אביו, האדמו"ר הזקן בעל התניא. אמר עליו ה'צמח צדק' שהיה חתנו ובן אחותו, שאם היו חותכים את העורקים שלו לא היה יוצא מהם דם, היה יוצא חסידות… זה היה החיים שלו, לומר חסידות ועוד חסידות. יש ממנו כמה וכמה ספרי חסידות, והוא כותב הכל בהרחבה גדולה.
אמרו על האדמו"ר האמצעי שהוא היה כותב במהירות לא רגילה – העט היה מחובר למהירות המחשבה שבראש. לפעמים מרוב מהירות הוא לא שם לב שנגמר הגיליון והמשיך לכתוב על השולחן.
סיפרו עליו איך היה אומר חסידות, לפעמים אפילו שש שעות, במקום אחד, ואז ממשיך לומר במקום אחר. סיפרו שיום אחד הוא בא ואמר דברי חסידות, ראו שדעתו לא מרוכזת, ושלא כדרכו הוא דיבר למקוטעין. אחרי יומיים שאלו אותו למה לא היה מרוכז, והוא לא זכר שהיה בבית הכנסת הזה, וכלל לא ידע שאמר חסידות, זה הכל היה בתוך מין טראנס, והוא פשוט דיבר אל עצמו. הנקודה היא שהמצב הטבעי שלו היה לומר חסידות.
בעל התניא היה בעל הרמוניה רחבה, עם ראש ועם לב, עם כל החושים, איש נגלה ונסתר, רבי, מנהיג פוליטי, איש תיאוריה ואיש מעשה, אדם ששר וכותב פסקי הלכה. הוא כתב חיבור שלם – השולחן ערוך, כתב בחסידות ועסק בדברים נוספים, הוא היה בן אדם מאוד רבגוני. נכדו הצמח צדק, מי שהיה הרבי השלישי, היה מעין זה, גם כן איש נגלה ונסתר, פוסק הלכה שכתב שו"ת ואדם עם רוחב ובמדרגה גבוהה, אבל זה לא היה אותו דבר.
מה שהיה אצל האדמו"ר האמצעי זה חסידות, חסידות ועוד חסידות, זה מוגדר בתוך התחום שלו, כמעט כתחום מקצועי. בעוד שהצמח צדק היה איש עם היקפים גדולים יותר, אצל האדמו"ר האמצעי זה נראה שהוא חי בתוך עולם לחוד, בתחום של חסידות, וכל השאר היה בגדר טפל. על אף שהצמח צדק היה אומר עליו, שאמנם בנגלה הוא עסק רק בנסתר, אבל לא פחות מזה – בנסתר הוא עסק בנגלה. וזה לא היה מפורסם, משום שלא היה לו צורך לפרסם אותו. הדמות שלו שרויה לגמרי בחסידות, הוא ממש 'נשרף' בתוך החסידות, וזה גם בנה תבנית של דמות החב"דניק הקלאסי, שלא היה דומה למה שיש היום. חב"דניקים היו טיפוסים שכלתניים, בלי יותר מדי דברים ואפשרויות להתעסק בכל מני אמוציות, וגם כשהיו אמוציות זה היה משהו קר מאופק, ולכן החסידים מפולניה תמיד היו אומרים להם שהם חצי או שלושת־רבעי ליטאים. משהו אינטנסיבי אבל מאוד שכלתני.
אפילו כששותים, היה משהו קר ומבוקר, וזה היה נוסח חב"ד. עכשיו יש שינוי גמור, אבל זה נראה שהטיפוס הקלאסי עוצב בנוסח של האדמו"ר האמצעי הרבה יותר מאשר הנוסח של בעל התניא.
 
התפללתי שנים בבית כנסת חב"ד. התפללו שם בלי שום מנגינות ושום סלסולים, רק נוסח. הרעיון היה כפי שמופיע בחסידות, "לא בגבורת הסוס יחפץ", המילים נקראות סוסים, יש אדם שמגיע להתרגשות בתפילה מהמילים, אבל ה' לא חפץ בגבורת הסוס; "לא בשוקי האיש ירצה", שוקי האיש זו התעוררות טבעית שיש למישהו, גם בזה לא חפץ ה'; "רוצה ה' את יראיו", נקי, זה נוסח חב"ד. יש בזה הרבה מתח פנימי. הנוסח הזה הוא לא לבבי, הוא באמת מאוד שכלי.
אני זוכר את בית הכנסת חב"ד במאה שערים, היה בתוך בית הכנסת אדם זקן מהחסידים הזקנים של ירושלים, הוא היה אומר שם מאמר חסידות, וסביבו היו עשרה זקנים. בחדר השני, שבו ישב מישהו שממנו למדתי, ישבו מאה אנשים. מדוע? בפנים היה בנוסח הישן – חוזרים על מאמר בעל פה, היה בן אדם זקן ומאוים, בלי לשנות, בלי להסביר. זה היה הדמות של האדמו"ר האמצעי.
על האדמו"ר הזקן אפשר לומר שהוא לא היה בדיוק חב"דניק… הוא היה בן אדם כל כך רחב, הוא תחם תחומים אבל אף פעם לא היה יכול להכניס את עצמו לגמרי אליהם. מספרים שפעם הוא התפלל כשהוא עומד ומחזיק במסגרת של הבימה. תוך כדי שהוא התפלל, התפרק החלק הזה של הבימה, והוא ממשיך להתפלל, ממשיך להחזיק את זה, הוא לא ידע שהוא כבר לא עומד ליד הבימה, בסוף הוא הגיע אל פתח בית הכנסת כשהוא עדיין "נשען" על חתיכת העץ הזו. אחרי שעות רבות מצאו אותו עומד על אחת הגבעות מסביב לעיר ומתפלל. סיפרו שכשהוא אמר חסידות הוא היה מתגלגל על הרצפה מרוב התלהבות, והיה חסיד שהיה מתכופף אחריו בשביל לשמוע כל מילה. זה היה נוסח של איש בהיקף רחב מאוד שהיה יכול להכיל את כל הצדדים השונים של שכלתנות עמוקה ורגש בוער, להיות בכל המקומות בלי קרעים.
אבל הדמות של החב"דניק של פעם הייתה תוצר של האדמו"ר אמצעי, כזה שמתפלל ללא תזוזה במשך שעות. במובן מסוים כולם המשיכו את התרבות הזו, שיש בה סוג מסוים של קור. מי ששומע הקלטות של הרבי מלובביץ', שהיה אדם רבגוני מאוד, רואה שהוא שומר על תבנית מסוימת של קור בתוך הדיבור, "מוח שליט על הלב". אתה יכול להגיד דברים מרעישים ולנסות להפוך את העולם, אבל בלי להרים את הקול ובלי דרמות.
 קצת מסיבות בריאותיות, נסע האדמו"ר האמצעי לנופש בגרמניה, מסע ארוך, והוא כותב לחתנו מכתב מפורט, ויש שם הרבה חוש הומור. הוא מתאר פגישה עם רב זקן מגרמניה, עם רבי עקיבא איגר, והוא אומר שהוא נראה בדיוק כמו רב משלנו, עם כובע קרוע… לא הייתי חושב שהוא ישים לב לכובע. התיאור מאוד מענין, והמכתב מראה בן אדם שיש לו גם פנים אחרות.
והיו לו פנים נוספות. הוא יצא ביוזמה לעשות פרודוקציה של החיים היהודיים. הוא עשה בחבל מסוים ברוסיה שורה של ישובים יהודיים בשביל להחזיר את היהודים לחקלאות. הוא כותב שאנחנו לא יכולים לחיות ככה, כשאין לנו מקור בריא לפרנסה והוא בנה התיישבות שלימה, עיירות של חקלאים יהודיים, באזור חרסון באוקראינה, זה החזיק עד המהפכה, עד שהשמידו את כל החיים היהודיים.
הצירוף של הדברים האלה הוא סוג של הפתעה. מכיוון שהסיפורים עליו הם על אדם שלא שייך בכלל לעולם הזה. הסיפורים על התקופה שהיה ילד – רציני וכבד, שלא מבין הומור; כשהוא מתנהג כמו מוסר'ניק בן תשעים, וכשמגיע אלול הוא אומר לאנשים "עצביהם כסף וזהב" – למה עצובים? בגלל שרוצים כסף וזהב. מה שצריך לעשות זה ללמוד חסידות. שאנשים ייפגשו בדרך וידברו חסידות. היום אפילו המתנגדים לא נראים ככה…; אז הרושם הבסיסי הוא שלא היה לו עניין בשום דבר אחר מלבד חסידות. אבל מה קורה לאדם שמעמיד את עצמו בראש חץ של חסידות, בפנימיות הוא יכול להישאר מופשט וראשו בשמיים, יש אנשים שחיים בלימוד ובספרים ושום דבר אחר לא מעניין אותם, אבל הצד האחר הוא לא צד שמבזה את הצד הפנימי אלא צד שמפתיע. שחושב איך אפשר לגרום ליהודים שיתחילו להרוויח כסף כמו שצריך בהסכמת השלטונות. לא היה לפניו אדמו"ר חסידי שחשב וביצע יוזמות כלכליות. היו אדמו"רים שהיו להם מחשבות אבל הם לא רצו להיכנס לענייני העולם הזה. 
האדמו"ר האמצעי דן עם תלמידיו ביחס להגירה לאמריקה. הוא אמר שצריך לשלוח לשם מאה אברכים שיקימו שם יסוד לקהילה.
כמעט כל אדמו"רי חב"ד התערבו בפוליטיקה – מה קורה עם כלל ישראל או עם קבוצות מישראל. מסופר על פגישה של בעל התניא עם רבי ברוך ממז'יבוז'. רבי ברוך לא אהב את זה שבעל התניא לוקח כסף מאנשיו לטובת פדיון שבויים. רבי ברוך שאל "למה באת בגבולי?". ענה לו בעל התניא "כדי לבטל את הגזירות". "ולמה לא העברת את הגזירות על ידי העברת יד על המצח?" שאל רבי ברוך, ובעל התניא ענה שגם מרדכי היהודי ידע שאפשר לבטל גזירות על ידי העברת יד על המצח אך פעל בדרכים אחרות…
 
יש לאדמו"ר האמצעי גם חוברת שנכתבה במקורה ביידיש שנקראת "פוקח עיוורים", ספר מוסר ישר ופשוט, בלי שום חסידות באמצע. יש בהקדמה סיפור גדול על כך שהספר הזה נועד למישהו מסוים שעשה תשובה גדולה במסירות נפש.
שיהיה אדם שיושב בשמיים ממעל זה נחמד מאוד. זה שיש מלאכים זה טוב. יש אנשים שטובים כל אחד במקצועו. אבל אדם גדול, הוא גדול בכל תחום. כדור הוא עגול מכל הצדדים, ואם מצד אחד הוא לא עגול, אז הוא כבר לא כדור.
כשמישהו כותב ספרים מסובכים וארוכים, זה לא אומר שהוא מסוגל לכתוב ספרות ילדים. זה שהאדמו"ר האמצעי כתב גם ספר שהוא ספרות פופולרית כמו "פוקח עיוורים", זה לא פשוט. זה החלק הלא פשוט של הדמות. היכולת של אדם לעשות דברים שלא במסגרת של הוויה אחת היא גדלות. צפרדע יכולה לעבור ברכת מים אבל לא יכולה לעוף. אם יש מישהו שיכול להיות גם למעלה וגם למטה, בשני אופנים ובשלושה ובארבעה אופנים, זו גדלות.
לפני שנים לקחו אותי לדבר במוסד לבעלות תשובה, וזו הייתה הפעם האחרונה שהם הזמינו אותי. אם הייתי אומר להן שצריך להאריך את השרוולים, ודאי היו שומעות לי. היו כאלה שלא עשו עבירות, והיו כאלה שהעבר שלהן היה יותר מעניין מהעתיד שלהן… בכל מקרה, אמרתי להן שהן צריכות להתחיל ללמוד לחייך. הבנתי למה הם לא הזמינו אותי שוב. היה שם נוסח של אחד המנזרים הקתוליים החמורים. כל מה שיש בו מרה שחורה, עצבות ודיכאון זה קדושה, וכל מה שחובה לאישה לדעת זה כף ותרווד…
אדם צריך לדעת לחייך. ככל שאדם גדול יותר, כך קשה לו יותר להיות בלי מרירות, בלי מיאוס ובלי מיד "שפוך חמתך". אבל האמת היא שמי שלא יודע לחייך לא יכול להיות צדיק, אדם שמסתכל על העולם בלי להגיד כל הזמן "ברוך ה'" ו"בעזרת ה'" ושאסור לבטל זמן, אדם קדוש ונשגב שגם יכול לדאוג לפרנסה כמו בנאדם, לכתוב כמו בנאדם ולהתבדח כמו בנאדם.
 סיפרו על סבא שלי, שהיה קצת רב, שפעם ה'חוזה' אמר שיש קטרוג, ואמרו לסבא שיגיד פלפול ויבטל את הגזרה. הוא הקשה קושיא – זה שקרוב משפחה פסול לעדות כשהוא רוצה להעיד לטובת הנידון, זה ברור, ולכן הוא לא נאמן. אבל למה שהוא לא יהיה נאמן כשהוא מעיד לרעתו? על כך ענה סבא: מפני שאם אדם מסוגל להעיד רעות על קרובו, כנראה שהוא לא בנאדם ואז בוודאי הוא פסול לעדות. ונהיה רעש גדול בשמים וכמובן נתבטל הקטרוג. אדם צריך לדעת לחייך.