להיסחף עד הסוף

להיסחף עד הסוף

בבחרותי למדתי בישיבת "קול תורה" הליטאית. היינו קבוצה של בחורים "מבקשים", חיפשנו את האמת הרוחנית ואת הדרך הנכונה בעבודת ה', ושמענו על המשפיע בישיבת "תומכי תמימים" בכפר חב"ד – החסיד ר' שלמה חיים קסלמן. סיפרו עליו שהוא עובד ה' אמיתי, "עובד אלוקים", ועל עבודת התפילה המופלאה שלו שארכה בכל יום כחמש־שש שעות. כך הגענו לביקור בכפר חב"ד, מה שהוביל בסופו של דבר לעזיבתי את "קול תורה" לטובת "תומכי תמימים".
נסעתי לכפר חב"ד ביום שישי, היום היחיד בו היה מותר לשהות מחוץ לישיבה לאחר סיום ה"סדר" בשעה שתים עשרה בצהריים. עליתי על אוטובוס מירושלים לכפר חב"ד, נכנסתי לאולם הישיבה, ו… אין בחורים. אפילו לא אחד. כולם יצאו ל"מבצעים", להניח תפילין עם יהודים.
יצאתי לרחוב ושאלתי איפה גר ר' שלמה חיים, וכיוונו אותי לעבר הבית שלו. הגעתי לביתו של ר' שלמה חיים. השעה שלוש אחר הצהריים, ערב שבת. דפקתי ואשתו פתחה לי את הדלת. שאלתי האם אפשר להיפגש עם "הרב הצדיק ר' שלמה חיים", והיא ענתה שהוא מתפלל. זה היה לי מוזר, "שעת אחר הצהריים מאוחרת כל כך ביום שישי", הרהרתי לעצמי, "והוא מתפלל?! מעניין".
כל כך רציתי לראות אותו והתחלתי להקיף את הבית, עד שהבריק לי רעיון. פחי הזבל של אז היו פחים אמיתיים, ממתכת. גררתי פח זבל גדול שעמד בסמוך, וקירבתי אותו לקיר הבית, סמוך לחלון. שיערתי שהוא מתפלל בחדר, ולשם הצמדתי את הפח. זינקתי ועליתי על פח האשפה, והצצתי פנימה.
ראיתי חדר קטן, במרכזו ניצב שולחן פשוט וארוך. על השולחן מונחות תפילין בתוך שקית, ויהודי עם זקן לבן וטלית מקופלת על הכתף הימנית שלו רץ מסביב לשולחן, רץ ושר. "אשרינו מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו". כך, בריקוד של דביקות הוא הקיף שוב ושוב את השולחן.
אני עומד ומסתכל. חמש דקות, עשר דקות, עשרים דקות – והוא שר ורוקד, רוקד ושר… התפילין שוכבות על השולחן, הטלית מקופלת על הכתף, הוא עדיין לא התפלל שחרית! כולו נתון בהתלהבות, נמצא בעולם אחר לגמרי. בשמונה בבוקר הוא התחיל להתכונן לתפילה, בטח למד חסידות במשך כמה שעות, התחיל להתפלל, וכשהגיע למילים "אשרינו, מה טוב חלקנו" הוא נסחף בהתעוררות ושכח מהכל. שכח שיום שישי היום, שכח שצריך לטעום קוגל לפני שבת… שכח שצריך להניח תפילין, להתעטף בטלית. הוא לא כאן. הוא מסתובב, רוקד ושר "אשרינו".
רעדתי. יהודי שכזה! הבית שלו היה שווה גרושים, והוא באמת חש ומרגיש בעוצמה הכי גדולה "אשרינו, מה טוב חלקנו". ר' שלמה חיים היה מאושר כל כך. מהבוקר הוא רקד כי הוא באמת הרגיש "אשרינו"!
אבל מיד אחרי זה התעורר אצלי הצד השקול, הרציונלי. ומה עם זמן תפילה? עוד מעט כבר שקיעה, ואם הוא חס ושלום לא יתפלל שחרית? ירדתי מפח הזבל, ושוב דפקתי בדלת. כשהרבנית פתחה, אמרתי לה שנראה לי שבעלה עדיין לא התחיל להתפלל, ותכף כבר שקיעה. "זה קורה לו", היא ענתה לי בחיוך קל, זה היה דבר שבשגרה.
זאת הייתה הפגישה הראשונה שלי עם ר' שלמה חיים והפעם הראשונה בחיי שראיתי מה זה "לחיות עם התפילה". קלטתי פתאום שתפילה איננה רק דמעות על מה שחסר לי, הבנתי שאני לא אמור להיות מרכז התפילה. התפילה היא משהו אחר, קשר עם הקדוש ברוך הוא, הרגשה שממלאת את הלב ש"הכל זה רק הוא". הכרה כזו יכולה לגרום לך לצאת בריקוד, לצאת מהכלים, אתה רואה את העולם אחרת והחיים שלך מקבלים משמעות חדשה.
לחיים! שנהיה חסידים! זה האושר הכי גדול – לא רק בעולם הבא, אלא גם בעולם הזה!

בשביל להגיע לתפילה משמעותית כל כך, כמובן שצריך להשקיע ולעבוד. ליהודי אחד בברוקלין הייתה חנות פירות וירקות. פעם אחת ביקר אותו חבר, והיהודי סיפר לו שהעסק ממש מקרטע, יש קשיים והמצב לא טוב. אמר לו החבר: "יש לי עצה מעולה בשבילך. משהו שיקפיץ לך את המכירות. בכניסה לחנות תתלה שלט, ותכתוב עליו 'כאן מוכרים פירות וירקות מארץ הקודש'". הוא שמע לעצה. ואכן, לאט ובהדרגה עלו המכירות.
אחרי חודש חזר החבר לביקור, והתעניין במצב העסק. היהודי סיפר לו שהפטנט הצליח. החבר אמר: "תחליף את השלט. על השלט החדש תכתוב 'כאן מוכרים פירות וירקות מירושלים עיר הקודש'". הוא שמע גם לעצה הזאת והיקף המכירות זינק לשמים.
עבר חודש נוסף, החבר גילה שהרעיון היה פשוט מבריק, כולם קנו וקנו, ברוך ה'. החבר הציע שדרוג אחרון: "עכשיו אתן לך את העצה הכי טובה: תחליף שוב את השלט. הפעם תכתוב בענק: 'כאן מוכרים פירות וירקות מהכותל המערבי'"… פששש… החבר התפעל מאוד מהרעיון, ושוב שמע לעצה.
כעבור חודש, החבר קפץ לביקור והתעניין במצב המכירות, להפתעתו בעל הבית ענה בתסכול: "אל תשאל, ממש קטסטרופה. אנשים באים, רואים את השלט, מנשקים את הפירות והולכים…". לחיים!
כדי לקנות, לא מספיק לנשק, צריך לשלם. כך זה בכל דבר בחיים, כך זה גם בעבודת התפילה ואפילו בהתוועדות. מצד אחד יש בהתוועדות את המעלה העצומה של "שבת אחים גם יחד" ופתיחת הלבבות איש לרעהו, אבל יחד עם זאת צריך לזכור את המאמץ והזהירות של כל אחד לא רק ליהנות אלא לקחת כל אמרה או התעוררות ששומעים בהתוועדות, ולוודא שתהיה להם השפעה על עבודת ה' האישית שלו.

פעם, במהלך התוועדות, הרבי הרש"ב (האדמו"ר החמישי של חסידות חב"ד) הורה למישהו מהנוכחים להרים כוסית "לחיים". החסיד קיים את מצוות הרבי, אבל בלי חשק – הוא פשוט אמר "לחיים" ביובש וטעם כמה טיפות מה"משקה" שבכוס שלו. ראו עליו שהוא לא נדבק בהתלהבות, הוא לא היה חלק מההתוועדות.
בתגובה, סיפר הרבי סיפור שנשמע קצת מוזר: היה הייתה שעורה. היא צמחה אי שם בערבות סיביר. השעורה הצעירה התפללה כל הזמן שהיא לא תלך לאיבוד. בסופו של דבר, קצרו אותה יחד עם כל חברותיה, והובילו אותה לבית חרושת לייצור וודקה.
לנוכח מצבה, היא המשיכה להתפלל לקדוש ברוך הוא. היא התפללה שהיא תזכה להיות שעורה טובה, שלא יזרקו אותה סתם לפח. והנה, מעבדים אותה, מזקקים ומכניסים אותה לתוך בקבוק "משקה".
ושוב, היא ממשיכה להתפלל. היא ביקשה שימכרו את הבקבוק שהיא בתוכו ליהודים. שירימו כוסית, ויברכו "שהכל נהיה בדברו" בכוונה. איכשהו, בקבוק ה"משקה" התגלגל במהלך נדודיו עד לליובאוויטש.
נכנס חסיד לחנות המשקאות. הוא מחפש בקבוק "משקה" טוב ללגימה בהתוועדות חסידית אצל הרבי. חיפש וחיפש, ושם את ידו בדיוק על הבקבוק שלנו. הוא נושא את הבקבוק בחיקו, הישר לשולחנו הטהור של הרבי, להתוועדות.
והשעורה ממשיכה להתפלל בשקט, בתוך הבקבוק. היא התפללה "שהחסיד שישתה אותי, לא ישכח לומר ברכה בכוונה". והנה, מוזגים את ה"משקה" לתוך הכוסית. החסיד מרים את הכוסית, מברך "שהכל נהיה בדברו!", ומריק לקרבו חצי מתכולתה. והשעורה המסכנה – היא נשארה בחצי הכוס המלאה.
"רחמנות!", סיים הרבי את הסיפור. "רחמנות על השעורה. היא התגלגלה הנה כל הדרך מסיביר הרחוקה והקפואה. היא מבקשת ומתחננת לעלות לקדושה… רוקן את הכוס!
צריך לשתות עד הסוף, לברר
את כל הניצוצות!".
יש אנשים שיושבים בהתוועדות וצופים מהצד. נהנים מסיפור יפה, מחייכים מהברקה שנונה, אבל נשארים בחוץ. הם מרימים כוסית "לחיים", נוגעים רק קצת בשפתיים. הם מפסידים את ההזדמנות לחיות את החיים האמיתיים, לגלות את הכוחות שלהם, להאיר קצת את הנשמה שלהם.
צריך להיכנס רובנו ככולנו לתוך ההתוועדות. רק כך נוכל לגלות את הכוחות שבנו, רק כך נוכל להתחדש. חבל מאוד לנצל ולהשתמש רק בטיפה אחת קטנה מהכוס שלנו, לטעום רק טעימה קלה על הלשון. צריך להכניס הכל פנימה, עד הסוף, להכניס לתוך הגרון ולבלוע אל קרבנו.
לחיים! עד הסוף!

עובד ונערך מהספר "לחיים ולברכה", הוצאת לדורות

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן