אל ימי ההולדת המוכרים של ח"י אלול – הבעל שם טוב ובעל התניא, הצטרף בשנים האחרונות יום הולדתה של ישיבת א"ש קודש – ישיבה לבעלי תשובה במרכז רמת גן, וקהילת בעלי תשובה שהתפתחה סביבה – קהילת נהורא. מדי שנה בח"י אלול מתכנסים רבים לחגוג יום הולדת למקום, מקשת רחבה של כיפות וצבעים: בעלי תשובה עם צדיקים, צעירים ומבוגרים, מתקרבים עם מתחזקים, ובדיבוק חברים מבעירים אור תשובה חדש בלבבות. את הערב פתחו ראש הישיבה – הרב יובל בר נתן, יחד עם הרב יוסי ליבוביץ' – אביו של סמ"ר אלעזר שמאי ליבוביץ' הי"ד מחברון, שישיבת א"ש קודש נקראת על שמו, והשנה מלאו עשרים שנה לעלייתו בסערה השמיימה. לאורך שעות ההתוועדות הצטרפו לאירוע רבנים נוספים, גם הם מכיוונים מגוונים – הרה"ג הרב יעקב אריאל, הרב איצ'ה אלתר מרבני חסידות גור, המקובל החסידי הרב שאול יורוביץ' והרב אייל ורד.
הרב יובל בר נתן: לפני שהרב יוסי מתחיל לדבר, רציתי לפתוח באמרה חשובה של ר' שלומק'ה מזוויהל. אתם יודעים שההנהגות של ר' שלומק'ה לא הלכו עם גינוני כבוד. מספרים שבדרך עלייתו ארצה הוא אמר לבן שלו, שלפני שבאים לארץ צריך לזרוק את כל מנהגי האדמו"רות. כשהגיע לארץ, הוא ממש הסתיר את עצמו, אבל בכל זאת אחרי תקופה מסוימת גילו אותו והתחילו להתקרב אליו. בשלב מסוים הוא גם חזר לערוך טישים בבית המדרש שלו.
אל אותם טישים היו מגיעים כל מיני יהודים, גם כאלה שהנוכחות שלהם לא כל כך מאפשרת התעלות מיוחדת… החסידים שהגיעו לשם וחיפשו דבקות וקדושה, לא הסתדרו עם הבלגן שאותם ארחי פרחי הביאו איתם. היו כמה חסידים שדיברו ביניהם, שאולי הם בכלל סתם מבזבזים בטיש את הזמן. כשנודע לר' שלומק'ה על הטענות הללו, הוא ענה ואמר: "בשולחן שלי לומדים סבלנות!"
ברוך ה' באו לכאן הערב הרבה יהודים, וצריכים להיות סבלניים ולקבל את השני. החלטנו לשבת כאן כולנו יחד, עד שמארגני הערב הקשו עלי: "רגע, אבל איך יראו את הרבנים בתמונות?" אז האמת היא שהתמונות לא משנות כלום, וגם מי שנכנס כרגע והתיישב בקצה השולחן, מוזמן להשתתף ולשתף. אפשר להעביר את המיקרופונים מאחד לשני, וכך נזכה לשמוע ולהיות "מקבלים דין מן דין", ולקבל עול מלכות שמים זה מזה. לחיים!
הרב יוסי ליבוביץ': לכבוד הציבור המקום והשעה, אני רוצה לספר סיפור על אלעזר. זה סיפור שכמעט ולא סיפרנו אותו בעבר. לקראת ההלוויה של אלעזר, הסיעו את הארון שלו בתוך קומנדקר צבאי, כשהוא עטוף בדגל הלאום. העמידו את הארון ממש מול המקום של קברי האבות במערת המכפלה, ליד המדרגה השביעית. כשהתקרבנו אליו – הייתי שם עם ילדיי הבוגרים – הצטרף אלינו אחד מילדינו הצעירים יותר, שהיה אז בן עשר בערך. אחרי כמה רגעים, הוא פתאום הצביע על הארון ואמר לי: "אבא, תראה! יש אש דולקת מעל הארון!" הסתכלנו אחד על השני, והבנו שהוא רואה משהו שאנחנו לצערנו לא רואים. הוא ראה אש קודש.
אמנם כיום בננו כבר מכחיש את הסיפור, מאז הוא גדל והיה קצין במגלן ועבר כמה דברים בחיים, אבל לנו זה לא משנה, כי אנחנו שמענו היטב מה שהוא אמר, וזה נחרט בנו חזק מאוד. כנראה שמעל כל מי שנהרג על קידוש ה', בוער עמוד אש, אבל רק מעטים זוכים לראות אותו. בננו שהיה צעיר ועדיין טהור וזך, ראה אותה. האש הגדולה הזאת, מתאימה מאוד לישיבה שנקראת על שמו של אלעזר שמאי – א"ש קודש.
*
הרב יעקב אריאל: האמת היא, שאחרי השירה והריקודים הנפלאים שהיו כאן, אין מה להוסיף. כל מילה שמדברים, רק גורעת. רבותינו אומרים, שהיכל הנגינה והיכל השירה הם למעלה מכל המעלות של הדיבור. כשמדברים, משתמשים בכלי השכל. לעומת זאת, כשעוסקים בשירה ובריקוד, מתעלים אל מעל לשכל. זהו מקום שמעל למילים, ושם מתעלים למעלה למעלה.
מכל מקום, למרות שהשירה יותר גבוהה מהדיבורים, הרי בסופו של דבר ביקשו שנדבר, ולכן נאמר כמה מילים בשבח השירה והניגון. לפני ראש השנה נהגו ישראל לקרוא את פרשת כי תבוא, משום "תכלה שנה וקללותיה". בפרשיית הקללות של כי תבוא יש תשעים ושמונה קללות – פי שתיים מארבעים ותשע הקללות של פרשת בחוקותי. הקב"ה הזהיר את ישראל בארבעים ותשע, ואילו משה רבינו הכפיל את הכמות.
מה ראה משה רבינו להכפיל את הקללות? נראה לומר, שהתשובה לכך נמצאת בפסוק שמנמק את כל דברי הקללה: "יען אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". הפסוק הזה מלמד שיהודי יכול לקיים מצוות, ללמוד תורה ולעשות מעשים טובים, אבל הכל יהיה בלי נשמה. בכל מה שיהודי עושה – אם חסרה השמחה, חסרה גם הנשמה. השמחה וההתלהבות מעידות על כך שאדם עושה את הדברים מתוך הזדהות ושייכות, ולא כמי שכפאו שד. כשאדם פועל ומקיים מצוות מתוך קרירות, או כמו שאומרים באידיש 'שלעפצאך', העיקר חסר מן הספר.
כידוע, משאיות גדולות מורכבות משני חלקים. המשאית הכבדה עם המנוע מקדימה, ומאחוריה יש חלק שני – נגרר, שאין לו מנוע. לצער הלב, אפשר לראות לא מעט אנשים שמדביקים לעצמם מאחורה שלט – 'נגרר'. אין להם שום אמביציה ודחיפה לנוע קדימה בעבודת ה'. הם אמנם מקיימים מצוות, אבל רק כנגררים. בסוף פרשת כי תצא קראנו על מלחמת עמלק, ועליה נאמר שהיא נעשתה בצורה של "אשר קרך בדרך", כלומר, שעיקר הניסיון של עמלק הוא לקרר את ההתלהבות של עם ישראל.
הבעל שם טוב הדגיש לחסידיו יסוד גדול שמובא בזוהר – "לית אתר פנוי מיניה". הוא ביאר להם את משמעות הדבר, שלמעשה אין דבר בעולם ללא ניצוץ אלוקי. הוא שלח את תלמידיו להפיץ את תורת החסידות, שילמדו את כולם כיצד למצוא את הניצוץ האלוקי שבכל דבר.
מספרים שפעם חזרו והתאספו כמה מתלמידיו בבית מדרשו של הבעל שם טוב, וכל אחד מהם סיפר לבעל שם טוב ולחבריו אילו ניצוצות הוא זכה לגלות בכל מקום. אחד התלמידים אמר אז לבעל שם טוב, שאכן בהרבה מקומות הוא מצא ניצוץ אלוקי. מכל דבר הוא הצליח ללמוד משהו לטובת הקדושה, אבל הייתה לו קושיה על מקרה יוצא דופן. הוא סיפר שבחורף הרוסי הכבד היה מנהג של הערלים, לחצוב מהנהר הקפוא צורה של שתי וערב בגובה של עשרה מטרים. כל אנשי הכפר היו נאספים כדי להעמיד את הצורה הזאת במקום בולט, ובכוחות משותפים, כשהם משתמשים בעשרות חבלים, היו מצליחים להוציא את הצורה הקפואה מהנהר ולהעמיד אותה על שפת הנהר. הקרח הזה, במיוחד בלילות של ירח מלא, היה מטיל צל כבד, עד כדי שהיהודים היו צריכים לעשות הקפות שלמות כדי לא לעבור תחת הצל של השתי וערב הזה…
התלמיד של הבעל שם טוב סיים את התיאור ושאל כך: "הלא הקרח הלבן הזה הוא בעצם מים טהורים! איך ייתכן שבני אדם לוקחים דבר טהור, שיש לו כוח לטהר, והופכים אותו לטומאה כזאת? איזה ניצוץ חיובי, או איזו נקודה טובה, אפשר למצוא בכזה כוח של טומאה??"
הבעל שם טוב ענה ואמר: "המקרה הזה בא ללמדנו – שאפילו המים, גם אם יהיו טהורים וזכים, צחים ולבנים כשלג, כשהם סובלים מקרירות – אפשר להפוך אותם לעבודה זרה".
הקרירות מובילה לעבודה זרה, ולהפך – בכוחה של החמימות להמיס אותה.
כשמשה רבינו אומר לישראל שהקללות באות בעקבות חיסרון השמחה, הוא מלמד אותנו שאפשר ללמוד את כל התורה כולה אבל בלי טעם ובלי ריח. אם פוגשים יהודי קפוא כמו קרח, צריך לחמם אותו ולעזור לו להמיס את הקרח. כמובן, חס ושלום לא לזלזל במה שהוא שומר ומקיים, אבל כן חשוב שידע שהמשמעות של קיום המצוות בצורה כזאת היא חסרה מאוד.
הרב יובל בר נתן: הרב, כיוון שאנחנו תוך כדי התוועדות, אני מרשה לעצמי להוסיף רעיון דומה – האדמו"ר מוויז'ניץ, בעל ה'אמרי חיים', זכה לקרב הרבה יהודים פשוטים, בעלי־בתים, להתחזקות בקדושה ולימוד תורה. כששאלו אותו מה השיטה שלו, אז הוא ענה ואמר שהדרך לקרב יהודי רחוק היא כמו ששמים קרח במים. כשהמים עוטפים את הקרח הם ממיסים אותו. כשמחבקים את הקרח של היהודי, מנשקים אותו ואומרים לו: "קרח קרח! הרי פעם אתה בעצמך היית מים, אולי תחזור ותתחמם קצת?" ככה היהודי נמס מהקרירות שלו.
הרב יעקב אריאל: אין ספק שהרעיונות האלו מרכזיים בחסידות, והם מופיעים בצורות שונות ומגוונות. בכל אופן, הנקודה העיקרית היא שאנחנו צריכים לקיים: "עבדו את ה' בשמחה!" לחיות תורה ומצוות מתוך שלמות – להזדהות ולהיות אכפתיים. לעמול ולחפש דבקות בה', וזאת ההכנה הטובה ביותר לקראת השנה החדשה. כשמקבלים את פני השנה החדשה בשמחה ובטוב לבב, אז ממילא יתקיים בנו שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה. יחד עם היראה של ימים נוראים, צריכה להיות עין טובה ולב שמח.
בתפילת "ונתנה תוקף" מורגש יום הדין במלוא תוקפו – "מי יחיה ומי ימות", "מי בחרב ומי בחיה", וכך הלאה. אצל חסידים קוראים את התפילה הזאת בכוונה גדולה, אבל מיד אחר כך, בפסקה של "אין קצבה לשנותיך", שרים בהתלהבות!
אבי ע"ה היה בעל תפילה, ובאופן קבוע ביום כיפור הוא היה שר ב"אין קצבה" מארשים חסידיים. פעם אמר לו הגבאי של בית הכנסת, יהודי שהגיע מפרנקפורט: "ר' מוישה! ספרי חיים וספרי מתים פתוחים ואתם שרים מארשים?" אבי ענה לו:"כך קיבלתי מרבותיי, שביום כיפור בתפילת 'אין קצבה' שרים מארש דווקא!"
אני רוצה לומר לכם שגם מהרב צבי יהודה שמעתי רעיון דומה. באופן כללי, הרב צבי יהודה היה ליטוואק. הגר"א היה אצלו היסוד הגדול, הוא היה חסיד של הגר"א. בכל זאת, הוא סיפר פעם שהוא שמע מחסיד זקן, איך שבפשיסחא נהגו ביום כיפור, בליל כל נדרי, לשיר "שושנת יעקב" בריקודים נלהבים. הרב צבי יהודה סיפר על המנהג הזה, ואמר שככה צריך להיות ביום כיפור! 'שושנת יעקב' הרי שייך לפורים, שבו היה נהפוך הוא, ועם ישראל קם לתחייה. כך גם ממש ביום כיפור – קמים לתחייה מתוך שמחה.
*
הרב איל ורד: כשמקדישים לעניין של ח"י אלול את התבוננות הלב, בולטת הנקודה שלא חוגגים כאן יארצייט אלא יום הולדת. ציון יום הולדת הוא חידוש חסידי. בחסידות שמים דגש על הפוטנציאל, ועל מה שעתיד לצמוח. למעשה דורשים מכל יהודי שיסתכל על מה הוא יכול להיות, ומה עתיד לצמוח ממה שיש כעת. העובדה שמתוועדים סביב יום הולדת, הופכת את העבודה של חודש אלול למשהו מאוד ילדותי – תמים, שמח, אופטימי ומתלהב. ודאי שכך אלול יוצא מהקיבעון, מהעייפות ומהחרדה היתרה, ואנחנו מתמלאים ציפייה ועיניים גדולות מלאות סקרנות – ממש כמו ילדים.
לכן החיות של אלול, ובעצם של כל השנה כולה, היא התמימות. אין הכוונה לתמימות של טיפשות, אלא תמימות כזאת שחסידים מכנים: תמימות שניה. הכוונה היא לתמימות של האדם אחרי שהוא פגש כבר את כל השודדים והרמאים בעולם, ויודע שלא כל העולם הם אנשים נחמדים, ובכל זאת הוא עדיין תמים. זהו יהודי שנותן אמון באנשים ומתלהב מכל דבר. הוא שמח ומתוועד עם חברים, ומלא חיות.
הפסוק שמלווה את אלול מתחילתו, נמצא בפרשת שופטים שקוראים אותה בתחילת החודש: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". רש"י שם מדבר על חמישה עניינים – כנגד ארבע אותיות שם ה' וקוצו של יוד: "התהלך עמו בתמימות, ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו".
השלב הראשון הוא, ללכת עם ה' יתברך בתמימות ובפשטות. אחר כך צריך לצפות לה', ולהימנע מלחקור אחר העתידות. כשחוקרים אחרי העתידות, לא יוצאים מזה. האדם מנסה להתכונן לאין סוף תרחישים אפשריים, והוא מלא חרדות. כשתמימים ונשענים על ה', יכולים להיות רגועים ושמחים, שהוא מתכנן לנו את העתיד הטוב ביותר. גם אם יהיו קשיים, הרי שגם הם באים מה', והם מכווני מטרה כדי להצמיח אותנו, ולהוביל אותנו להיות יהודים טובים יותר.
מעבר להימנעות מחקירת העתיד, יש את עניין הציפייה. לצפות לה' בסקרנות ילדותית, כמה יפה יהיה מחר. אנחנו כעת לקראת שנת תשפ"ג. כעת עלינו לצפות מה הפלאות שה' יעשה בתשפ"ג. בשנתיים האחרונות חשבתי על נוטריקונים של פנימיות. תש"פ – תהיה שנת פנימיות, תשפ"א – תהא שנת פנימיות אמת, ותשפ"ב – תהא שנת פנים בפנים. השנה, אחרי ששלוש שנים מתרחשים בקצב מהיר כל כך דברים פלאיים כאלה – בחירות שלא נגמרות, קורונה עולמית, מלחמה ברוסיה ואוקראינה, עליות מחירים תלולות ועוד, אז ברור שצריך לעבור לנוטריקון של תהא שנת פלאות. לפי זה, פ"ג היא תהא שנת פלאות גדולות. אז מצפים לה' כמו ילד שמצפה להפתעות שההורים מכינים לו. באמת, מישהו צפה את הקורונה? יש הפתעות! הפתעות לכאן או לשם, ובעזרת ה' השנה – פלאות גדולות וטובות בטוב מוחשי ומתוק.
המילים הבאות ברש"י הן, ש"כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות". כל מה שבא עלינו, גם אם נראה על פניו לא כל כך טוב, הופך בעיניים שלנו לבעל תכלית נשגבה. הכל נעשה רק כדי לגדל אותי ואת עם ישראל כולו.
אחרי כל עבודת התמימות הזאת באלול, רש"י לוקח אותנו לפסגה שמגיעה בראש השנה – "ואז תהיה עמו ולחלקו". כשאדם הולך בדרך הזאת הוא יהיה עם ה' יתברך, ויזכה להיות בחיק הבורא ברוך הוא.
ישנו רמז נחמד לאלול בספרים הקדושים, מהמפגש שבין יעקב אבינו לעשיו. יעקב אומר למלאכים: "כי יפגשך עשיו אחי ושאלך לאמר למי אתה… ולמי אלה לפניך", מהמילים הללו יוצא ראשי תיבות אלול. השפת אמת אומר, שגם בימינו המקטרג שואל 'למי אתה'? כביכול, הוא טוען כלפינו שאנחנו זרים לקדושה. חודש אלול וראש השנה באים לומר שאנחנו לה' יתברך, "עמו ולחלקו". אנחנו חיים בחלקו, ורוצים את החלק שלו עמנו. להיות כמו שאומרים "עמו במחיצתו". הרבה למעלה מהמעשים נמצאת הגישה לחיים, איפה אדם נמצא ומה הרצונות שלו.
משה רבינו מתפעל מכך שעם ישראל קיבלו אחרי ארבעים שנה "לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע". חז"ל מספרים שבאותו יום נתן משה רבינו ספר תורה רק לבני לוי. העם באו והתלוננו שגם הם רוצים לקבל ספר תורה, ומדוע משה רוצה לתת אותה רק לבני לוי שעלולים לנכס את התורה לעצמם. משה רבינו שמח ואמר: עכשיו אני יודע שאתם איתי. הדרישה של עם ישראל לקבל ספר תורה, מעידה על התמימות הפשוטה שחבוקה בקב"ה ולגמרי נמצאת אתו.
יש אצלנו בקהילה פעם בשבוע תלמוד תורה לילדים אחרי הצהריים. אתמול ניגש אלי ילד כזה מתוק, פותח זוג עיניים גדולות ואומר לי: "הרב, אני כבר בגדולים!" הקטנים לומדים בשעה חמש, והגדולים בחמש ועשרים, אז הוא אמר שיבוא בחמש ועשרים. אמרתי לו: "נכון, כל הכבוד לך, יופי". אחרי כמה שניות הוא חוזר אלי ושואל: "אבל הרב! אני יכול להיות גם בקטנים?" הוא פשוט רצה לקבל 'שלוק' בלימוד של הקטנים… הסכמתי, והוא אמר לי: "הרב, אני עוד רגע חוזר ללימוד של הגדולים, אני רק לוקח שלוק". זאת תמימות נפלאה.
חלק מההכוונה של עבודת ה' קשורה בראשי התיבות: בפו"מ – בפועל ממש. לענייננו, אפשר גם לפתוח את ראשי התיבות האלו, שנעבוד את ה' באופן של "פשוט ומודה". להיות בתמימות, ודווקא כשמסביב יש הרבה הפך התמימות בכל ההקשר של אווירת הבחירות, וכעת לא נאריך בדברים לא רצויים. דווקא עכשיו, יש הכנה של לדעת מה לא, ולאור החושך הזה להתחזק בעניין התמימות. קודם כל כלפי ה' יתברך שבוודאי מכין לנו דברים טובים, ורוצה שנצליח ונתברך, אבל גם כלפי כל יהודי שיש בו נשמה של אין סוף. אפשר להסתיר ולהלביש את הנשמה, אבל אי אפשר לכבות ולבטל אותה. כשמאמינים ביהודי, מחבקים אותו ומקרבים אותו, הקרח שלו נמס והכל מתחבר יחד. שנזכה לשנה תמימה ומתוקה. לחיים!
