הגמרא מספרת על שמעון הצדיק, שהיה כהן גדול ששימש בכהונה שמונים שנה. פעם אחת הוא נכנס ביום הכיפורים לקודש הקודשים וכשיצא החוצה אמר לאנשים "זו השנה האחרונה שלי, השנה אני עוזב את העולם". שאלו אותו, "מניין לך?", והוא ענה: "בכל שנה, כשאני נכנס לקודש הקודשים אני רואה שהולך איתי זקן לבוש בגדי לבן. הוא מלווה אותי פנימה וגם יוצא איתי החוצה. השנה ראיתי את הזקן לבוש בגדים שחורים, הוא נכנס איתי ולא יצא. זה סימן שהתפקיד שלי הסתיים".
מסביר הרב סולובייצ'יק: כל מחנך וכל הורה חייבים להאמין בתוך־תוכם בטוב של הילדים והתלמידים שלהם. אם רוצים להשפיע על מישהו, מוכרחים להאמין שיש לו את הכוחות לגדול ולהשתנות. אם אתה לא מאמין, לא תוכל להצליח. לא מספיק לומר את זה מהשפה ולחוץ, הילדים מרגישים שזה לא אמיתי. רק אם נאמין בזה בכל הלב תהיה לנו יכולת השפעה על הזולת. גם אם הילד התנהג לא בסדר, תזכור שזה לא הוא, זה רק העננים שבו. אם הוא יעבוד על זה, העננים ילכו והשמש תזרח.
כשהכהן הגדול היה נכנס ביום הכיפורים לקודש הקודשים, הוא נכנס לקודש הקודשים שבלבו של כל יהודי. תפקידו של הכהן הגדול היה להדריך ולרומם את עם ישראל. שמעון הצדיק הצליח מאוד בתפקיד הזה. הנר המערבי, המורה על השראת השכינה, לא כבה בימיו אפילו פעם אחת; החוט האדום שקשרו על השעיר לעזאזל ביום הכיפורים הפך בכל שנה ללבן וכך הראה לכל העם שחטאיהם התכפרו. אבל בשנתו האחרונה התחילה ירידה מסוימת. שמעון הצדיק ראה בכל שנה זקן שנכנס איתו, והרגיש איך כל יהודי הוא טהור ולבוש בגדי לבן. גם מי שלא הכי בסדר, במהותו הוא לבן. אך ביום הכיפורים האחרון, אומר שמעון הצדיק, התחלתי לראות את עם ישראל בבגדים שחורים, את השחור שלהם. הבנתי שאם אני לא מסוגל לראות את בגדי הלבן שבהם, סימן שהתפקיד שלי הסתיים. איך אני יכול להיכנס לקודש הקודשים ולהרים את עם ישראל אם אני לא מסתכל עליהם כעטופים בלבן? לכן הבנתי שזה הסוף שלי. האמונה בכוחות של מישהו משנה מציאות, הוא באמת משתנה בגלל היחס שלך אליו.
באמריקה עשו מחקר מעניין: לקחו מאה תלמידים ושלושה מורים. חילקו את התלמידים באקראי לשלוש כיתות, ולכל כיתה הצמידו מורה. כשהכניסו את המורים לכיתות, אמרו לראשון שהוא מקבל כיתה מאוד חלשה, לשני סיפרו שכיתתו בינונית, ולשלישי הודיעו שהוא מקבל כיתה מעל הממוצע. האמת הייתה שלא היה בין הכיתות הבדל ברמה. לאחר חצי שנה, בדקו את התקדמות הכיתות. הם מצאו הבדלים עצומים בין הכיתות, ובכל כיתה הישגי התלמידים היו בהתאם למה שאמרו למורה. הילדים מתייחסים לעצמם לפי האופן שבו המורה מסתכל עליהם. אם אתה לא מאמין במישהו, זה עובר מיד גם לאדם שמולך.
למדנו במשנה באבות "דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". על סדר המילים "דין" ו"חשבון" מעיר הרבי, שלכאורה רק לאחר עריכת חשבון ניתן לערוך דין, ומדוע במשנה קודם הדין לחשבון? ומסביר הרבי בשם הבעל שם טוב, כי המשפט בבית־דין של מעלה מתנהל על־פי הדין בו שופט כל אדם את זולתו למטה, בעולם הזה. זה מתרחש כמו במשל כבשת הרש, המופיע בספר שמואל. אם נתן הנביא רצה להוכיח את דוד המלך, בשביל מה הוא היה צריך להמציא לו סיפור שלם ורק בסוף לומר לו "אתה האיש"? נתן היה יכול לומר לו מיד שהוא לא בסדר. אלא שאי־אפשר לפסוק דין על אדם, אלא אם הוא עצמו פסק כך על מישהו אחר. זהו פירוש המשנה "דין" ואחריו "חשבון". קודם כל מופיע הדין שאתה שפטת את זולתך כשהיה בסיטואציה דומה לשלך, ורק אחר כך עושים איתך את החשבון.
סוחר אמריקאי עסק בקניית בתים ושיפוצם. היה לו קבלן שעבד אצלו הרבה שנים, יום אחד הגיע הקבלן והודיע שאחרי כל־כך הרבה שנים, הוא רוצה לצאת לפנסיה. הסוחר ניסה לשכנע אותו, להגדיל לו את המשכורת, אך הקבלן בשלו. אמר לו הסוחר: "יש לי בקשה אחרונה. קניתי אתמול בית, אנא ממך שפץ רק אותו ולאחר מכן תעזוב". הקבלן היה איש מלאכה טוב, אך מכיוון שזה היה הבית האחרון הוא לא השקיע כל־כך. הדלתות היו עקומות, הצבע חיוור מדי והרצפה מחוספסת. לאחר מספר חודשי עבודה, הוא מגיע לבעל הבית, מניח את המפתחות על השולחן ומכריז: "סיימתי". אומר לו בעל הבית: "שמע נא, אתמול ישבתי עם אשתי והיא אמרה לי: 'כל־כך הרבה שנים הוא עבד אצלך, אתה מוכרח לתת לו מתנה גדולה'. אז החלטתי שהמתנה שלך היא הבית האחרון ששיפצת! קח אותו לעצמך!" ופתאום הוא שומע צעקה גדולה… זה מה שאומר הבעל שם טוב, מה שאתה עושה לזולתך – אתה עושה לך.
מוסיף הרבי לשאול, מדוע בשמיים לא דנים את האדם סתם כך, האם המלאכים לא יכולים לעשות דין וחשבון בלי דברי האדם על זולתו? והתשובה היא שלא! כל יהודי הוא צלם אלוקים, "כי שרית עם אלוקים ואדם ותוכל", כביכול, אף אחד לא יכול להזיק לך, גם המלאכים! הכוחות שלך גדולים בהרבה מהכוחות שלהם, ולכן רק אתה יכול לפסוק על עצמך. כך מגלגל ה', שתראה מקרה דומה אצל מישהו אחר, ואותך ישפטו כפי שתשפוט אותו. לכן אומרים שהאוהב הגדול ביותר של האדם הוא האדם עצמו, והאויב הגדול ביותר של האדם הוא האדם עצמו. השורש של הכל מתחיל בתוכנו פנימה. הצורה בה אתה מבין את הזולת משקפת את הצורה בה אתה תופס את עצמך, ובדיוק על כך דנים אותך בשמיים. "והוי דן את כל האדם לכף זכות" זה לא רק כדי להיות נחמד; אתה בעצם פוסק לעצמך את הדין, אז כדאי שתדון לכף זכות…
האשימו מישהו בבית המשפט שהוא רצח מישהו. לא מצאו את הגופה של הנרצח אבל התביעה הצליחה להביא הוכחות שהנאשם אכן רצח. המשפט היה קשה וארך זמן רב ובסיומם של אין־ספור דיונים עמד הסנגור לנאום הסיכום מול חבר המושבעים: "שמעו רבותי, אני מתכוון להוכיח לכם שכל העלילה נגד הלקוח שלי היא שקר וכזב! הסתכלו היטב על דלת הכניסה לאולם, בעוד שתי דקות תראו את הנרצח נכנס לאולם על שתי רגליו!"
כולם הסתכלו בציפייה דרוכה, אך הזמן חלף ואף אחד לא נכנס. אמר עורך הדין: "נכון, הנרצח לא הופיע – אבל הסתכלתי עליכם וכולכם בהיתם בדלת. זה סימן שאינכם בטוחים בלב שלם שהוא באמת נרצח, אז איך אתם יכולים להרשיע את הנאשם אם אתם עצמכם לא בטוחים במאה אחוז? אינכם יכולים לעשות זאת!"
הנאום הסתיים, המושבעים פרשו לחדר צדדי לדיון מסכם. לאחר כמה שעות הם חזרו והודיעו: "החלטנו להרשיע את הנאשם". הסנגור לא האמין. "איך זה יכול להיות? הרי הוכחתי לכם שאתם לא בטוחים!". אמר לו ראש חבר המושבעים: "נכון, אנחנו כולנו הסתכלנו אל הדלת כדי לחפש את הנרצח. אבל באותם רגעים אני הבטתי בנאשם – והוא לא העיף מבט לעבר הדלת, הוא ידע שלא יופיע שם אף אחד…". הוא פסק את הדין שלו בעצמו!
גברת אחת חיפשה מנקה לביתה. הגיעה אשה נחמדה, ובעלת הבית רצתה לנסות אותה כדי לראות שהיא לא גנבת. מה עשתה? כשהמנקה הגיעה ליום ניסיון, הכניסה בעלת הבית שטר של עשרה דולר מתחת למיטה כדי לראות אם המנקה תיקח אותו לעצמה. במהלך היום ניגשה אליה המנקה, הושיטה לה שטר של עשרים דולר ואמרה: "מצאתי את זה מתחת המיטה". בעלת הבית לקחה את הכסף וחשבה לעצמה, "איזו מנקה ישרה!". בסוף היום הגיעה המנקה ונפרדה לשלום. בעלת הבית אמרה לה שהיא מרוצה ושאלה מתי תוכל להתחיל לעבוד בקביעות, אבל המנקה ענתה: "מצטערת, אני לא עובדת אצל אנשים לא ישרים! את שמת עשרה דולר, אני החזרתי לך עשרים – ולקחת את זה לעצמך". כשאתה בודק את השני, אתה לא שם לב שגם הוא בודק אותך…