יש מדרש מעניין של חז"ל, "משבחר הקדוש ברוך הוא בעולמו, קבע בו ראשי חודשים ושנים. ומשבחר ביעקב ובניו, קבע בו ראש חודשים של גאולה". יש את העולם, ויש את מה שמעליו. יעקב ובניו הם מעל העולם, והגאולה היא מעל העולם. רואים מכאן שהעניין של הגאולה עומד בניגוד לעולם. ממה אנחנו נגאלים? מן העולם!
"העולם" יכול להתפרש בלשון חסידית גם כ"כולם". לפעמים שואלים מישהו: "למה אתה מתנהג כך?" והוא עונה: "מפני שכך העולם ('העוילם') עושה". כלומר, אני עושה כי כולם עושים. זה ממש ההיפך מגאולה. אם העולם מגביל אותך עדיין, אתה במקום הפוך מגאולה. כל אחד יכול לזהות בתוכו דברים שהוא עושה מפני שהוא באמת רוצה ולא מפני הרגל חברתי. גם אם אחרים לא היו מתנהגים כך, היה עולה בדעתי שכך צריך לעשות. על דברים כאלו אפשר לומר שהם באים מעצמיותי ולא מהעולם. אבל כל כך הרבה מושגים זרים נכנסו אלינו מבחוץ, וצריך לברר מאיפה הם באים.
פעם הגיע תלמיד חכם אחד לר' משה פיינשטיין לשאול שאלה, ולאחר שנענה הוסיף ושאל על מקור הלכתי להתנהגות מסוימת של הרב – "מאיפה הרב לוקח את זה?". הרב פיינשטיין אמר לו: "שמע נא, דע לך שמעולם לא הסתכלתי בשום ספר חוץ מבתורה. אני לא יודע מאיפה אני לוקח את זה, אבל אין לי מקור אחר חוץ מהתורה". שמעתי את זה מבן דוד שלי שהיה תלמיד שלו. הוא סיפר שאפילו עיתון הוא לא היה קורא! ובכל זאת, הוא היה רב וראש ישיבה ופסק בהרבה עניינים ציבוריים, אז כדי להישאר מעודכן היה מישהו שהקריא לו כל מיני ידיעות שהוא חשב שהרב צריך לדעת. אבל לקחת את העיתון ביד – את זה הרב פיינשטיין מעולם לא עשה. למקרה שיש למישהו שאלות למה פוסקים כמוהו… איפה מוצאים עוד רב כזה?
זו גאולה. על ההתנהגות לבוא מבפנים, מהאמת, מהתורה – לא מכך שכולם עושים או חושבים ולא משום מקור חיצוני אחר.
האמת היא שיש הרבה טענות עליו ועל פסיקותיו. מישהו אפילו כתב ספר ובו הכניס את כל הטענות על הרב פיינשטיין, ומי שקורא את הספר הזה משוכנע שהוא צודק בכולן. אלא מה, אף אחד לא יודע שיש כזה ספר…
אם כבר הזכרנו אותו, יש עוד כמה סיפורים שכדאי לדעת. אותו אדם שכתב את הספר נגדו רצה להדפיס אותו באותו בית דפוס שהדפיס גם את ה'אגרות משה', הספר הכי חשוב של הרב פיינשטיין. הוא רצה שספרו יהיה באותה צורה ובאותה כריכה, כדי שכל מי שקונה את האגרות משה יקנה גם את הספר הזה למרות שהוא כתב שם דברים איומים ונוראים נגד הרב. המדפיס בא לרב לבקש רשות, בכל זאת הספר הזה מלא בוז נגדו והוא לא רצה לקחת את זה על עצמו. הוא ציפה שהרב כמובן יהיה נגד. אבל הרב שאל אותו: "מה אתה חושב, תהיה לו מזה פרנסה?" המדפיס ענה: "אל תדאג, תהיה לו מזה הרבה פרנסה, מי יפספס כזה ספר?" שמע הרב ואמר לו "אם ככה, אז תשאיר… ".
עוד מעשה: יש יהודי באמריקה שמוכר הרבה תמונות של 'גדולים', ודווקא מהרב פיינשטיין יש לו הרבה תמונות בהרבה 'פוזות'. מאיפה הגיע מגוון כזה של תמונות? יום אחד הוא טלפן אליו וביקש רשות לצלם אותו. הרב אמר לו "נו, תהיה לך מזה פרנסה?" הוא אמר לו "בטח", והרב הסכים. הצלם הגיע לרב פיינשטיין הביתה ואמר לו: "תעמוד", "תשב", "תסתכל לחלון", "תפתח את הספר", ור' משה, פוסק הדור, עשה ככל אשר ציווה עליו הצלם, בלי להתווכח. יהודי שלא פתח עיתון מימיו! העיקר שליהודי אחר תהיה פרנסה…
היום מישהו יכול לומר על עצמו שהוא ר' משה פיינשטיין, מנותק מהעולם? יש כאלה שבקושי יודעים לקרוא ובכל זאת יודעים הרבה חדשות כי הכל ויזואלי. כשאתה מקבל מהעולם, מקבל את הנחות היסוד של העולם, זהו היפך הגאולה, מכיוון שמהותה היא שחרור מגדרי העולם הזה.
כל מה שיש בעולם, עם כל הדברים המדהימים שיש בו, הוא רק הארה של ה'. התורה והמצוות, לעומת זאת, מגיעות ישירות מהקדוש ברוך הוא בעצמו. הכוח האלוקי האינסופי שחדור בתורה ובמצוות הוא גדול לאין־ערוך מכל מה שיש בעולם הזה, שהוא כאין וכאפס לעומת האור האלוקי. אם אדם מתבונן בעניין הזה ברצינות, תהיה לו שמחה עצומה מכל מצווה ומכל לימוד תורה.
ומהי הגאולה? מהי יציאת מצרים? שמחה של מצווה. שמחה לא מספיקה, גם מצווה לא מספיקה, רק שמחה של מצווה מוציאה אותנו מעבר לגבולות העולם. מדוע?
עניין הגאולה הוא התגלות אור ה' בלי גבול, וכמו שאמרנו אור כזה קיים רק בתורה ומצוות, אך ההתגלות שלו תלויה בשמחה. אדם שמח מבטא את שמחתו כלפי חוץ, כמו "נכנס יין – יצא סוד", ואילו העצוב מתכנס פנימה. אז שמחה שאינה של מצווה יכולה להיות דבר חיובי, אך היא עדיין איננה מגלה את אור ה' ממש. מנגד, במצוות ללא שמחה של מצווה, יש אור עליון אך הוא אינו מתגלה. היהודי עדיין נשאר במצרים! רק שמחה של מצווה מגלה את אור ה' בלי גבול. לגלות פירושו שאתה יודע ומרגיש את זה, וזוהי גאולה.
**
כשהקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו לבשר לעם ישראל שהולכים לצאת ממצרים, משה ענה "והם לא יאמינו לי". חז"ל מספרים שהקדוש ברוך הוא הוכיח אותו, למה אתה אומר לשון הרע על הבנים שלי? הם מאמינים בני מאמינים, חייך – אתה בעצמך לא מאמין. מהו הוויכוח הזה? משה טוען שבני ישראל לא מתארים לעצמם שיש דבר כזה שנקרא גאולה. אני כבר רגיל למצרים, להשקפת העולם של כולם. מה פתאום הולכים להוציא אותי מכך, עד שהעולם כבר לא יעניין אותי וארצה רק לעבוד את ה'? אני לא מאמין. אני מכיר את עצמי כל כך הרבה שנים, וזה כבר לא ישתנה…
כל זמן שלא מאמינים שאפשר לצאת, זה מעכב את כל היציאה. אי אפשר לצאת ממצרים אם לא מאמינים. צריך כל הזמן לחזור ולשנן שאפשר לצאת, שאפשר להשתנות.
• • •
אנשים לא מודעים לכך שאחד העניינים החשובים של הבעל שם טוב היה שגם האנשים הפשוטים יהיו תלמידי חכמים. הוא היה שולח תלמידי חכמים ליישובים של אנשים פשוטים, כדי שילמדו תורה ושאנשים יפסיקו להיות עמי ארצות. הרבה אומרים שאם הבעל שם טוב כל כך כיבד אנשים פשוטים, אולי עדיף להיות אחד כזה? זו טעות. צריך לאהוב את האנשים הפשוטים אבל לעודד אותם שיהיו תלמידי חכמים, ואחר כך בהתוועדות נגיד להם כמה חשוב לחזור להיות אנשים פשוטים.
יש כאלה שהחליטו שבדור שלנו מספיק מעשה בפועל, העיקר לצאת לדוכנים ולהניח תפילין. כאילו שאנחנו לא שייכים לתפילה בכוונה, לא שייכים להתוועדות עמוקה, לא שייכים ללימוד חסידות בעיון, לאהבה ויראה. זה בדיוק מה שמשה אמר, "והם לא יאמינו לי", הם לא יאמינו שאפשר לצאת מגבולות העולם, אבל הקדוש ברוך הוא אומר שזה לא נכון! אמנם, הדור היום שייך יותר למעשה בפועל, אבל מי שאומר שהדור הזה מושלל ממחשבה והתבוננות הוא שקרן, שקרן, שקרן!
יש שני שליחים בבית חב"ד בראשון לציון. האחד שליח כללי שאחראי על כל העניינים, והשני הוא "שליח תורה" – אחראי על העניין של התורה. הוא עובד משתים־עשרה בצהריים עד שתים־עשרה בלילה, ומה תפקידו בפועל? ללמד תורה. הוא מקרב בחורים ושולח אותם לישיבות. הקו שהוא הולך לפיו אומר ששלוחים שמקרבים בעלי תשובה ומביאים אותם לקיום מצוות בלבד – לא עושים את העבודה כמו שצריך. היעד הוא לגדל עוד תלמידי חכמים וחסידים שלומדים נגלה ופנימיות בעיון, מתפללים באריכות ויודעים לנגן (=לשיר) ניגון מעומק הנשמה. והדבר המדהים הוא, שיש לו הצלחה בלתי רגילה. הייתי פעם ביום הולדת של הרב פרקש, פתאום ראיתי שם בחור יושב בפינה ומנגן ניגונים בכזה טוב טעם ודעת. שאלתי אותו מי הוא, והתברר לי שהוא בעל תשובה שלומד תורה בסך הכל שנה וחצי. מאיפה אתה יודע לנגן ככה?
אחרי כמה זמן נסעתי לציון הרבי, הייתה שם תפילה ואני רואה שאחד הבחורים יושב שם וממשיך להתפלל באריכות עם איזה ניגון. אני מסתכל עליו ורואה שאני מכיר אותו, היה לי קשה להיזכר מאיפה ואז נזכרתי שפגשתי אותו שם ביום הולדת. חיכיתי שיסיים ושאלתי אותו, "זה אתה?" הוא הבין בדיוק מה אני שואל…
אחרי עוד כמה זמן היה כנס והזמינו כל מיני שלוחים לדבר. אותו שליח מראשון לציון סיפר על הדרך שלהם: צריכים לעשות בחורים 'עובדים' ולומדים, וכל מה שהחסידות דורשת. ומי שרוצה שרק יניחו תפילין בעצם משאיר אותם בסטטוס של 'בעלי תשובה'. צריך לדרוש ולהאמין שאפשר. ואם בעלי תשובה יכולים, גם הצדיקים יכולים… צריך שנהיה הכי טובים שאפשר. זה לא בשמיים! לחיים!