הסיטואציה הבאה בוודאי מוכרת לרבים: אדם עומד בתור לקופה בסופרמרקט עם קניות לשבת. העגלה מלאה כל טוב, מצרכים שמהם יכינו מטעמים לכבוד שבת קודש, "להתענג בתענוגים". אשתו מתקשרת אליו: "תביא בבקשה גם עגבניות". אין בעיה, הוא הולך ומביא. משלם בקופה, מגיע הביתה עם כל הסלים ואז אשתו אומרת: "אוי, שכחתי לומר לך להביא גם חסה…". הבעל מתעצבן: "למה לא אמרת לי, איך שכחת? עכשיו אני צריך ללכת שוב פעם?!"
מה קרה כאן? בסך הכל שניהם רצו את אותו דבר – שתהיה להם שבת של ברכה ושלום עם אוכל טעים ושכולם יהיו שמחים. במקום זה הם קיבלו מריבה, ובמקרים גרועים הם יכולים למצוא את עצמם יושבים לשולחן השבת כשהמתח ביניהם לא פג. איך דבר חיצוני כל כך כמו חסה הצליח לקלקל להם את האווירה המרוממת של שבת קודש? התשובה היא: יניקת החיצונים.
בחסידות מדברים על כוחות הקדושה שהם ה'פנימיים', ועל כוחות הטומאה שהם ה'חיצוניים'. בכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, והטומאה אורבת ומנסה לשאוב דרך החיצוניות את כל הטוב שבדבר. למשל, אדם מתחתן בשעה טובה ומארגן אירוע גדול. כל המטרה של האירוע היא שמחה, והוא מקווה שבזכות השמחה הגדולה שתהיה שם תהיה להם שמחה לכל החיים. הוא משקיע הרבה זמן ומאמץ בארגון החתונה: אולם, תזמורת, צלם, מנות כאלה ואחרות, באיזה צלחות מגישים, מה צבע המפיות, איפה הרב יעמוד, מה יהיה הניגון שישירו אחרי החופה. כל כך הרבה פרטים…
ברור שבלי אוכל ותזמורת החתונה תהיה פחות שמחה. החיצוניות נועדה להיות הכלי שדרכו הפנימיות יכולה להתבטא, ואם אנחנו מצליחים להכניס דרכה את הפנימיות, מצוין. אבל לרוב הקליפות משתלטות ויונקות את הכוח שלהן מהחיצוניות. אם פרט אחד בחתונה ישתבש והאירוע לא ייצא לפועל בדיוק כמו בתוכנית, מה יקרה לחתן והכלה? אם הם זוכרים את הפנימיות, הכל בסדר וזה לא יזיז להם יותר מדי. אבל אם הם שקועים בחיצוניות, הם יאבדו משהו מהשמחה.
בזמן שאדם מתפלל, הפנימיות היא הקדוש ברוך הוא – אותו הוא מבקש. אך כתוצאה מכך שהוא מחפש את הקדוש ברוך הוא הוא עלול להגיע לכעס על העולם הגשמי שמפריע לו להגיע לדבקות, על הילד שמרעיש בבית הכנסת ואפילו אדם יכול לכעוס על עצמו. בחיצוניות יש כאן הרבה רוגז, והרוגז הזה הוא הפך הטוב ולא מוביל אל הפנימיות המבוקשת.
יש ביטוי מפורסם בעולם – "לא פרסמת, לא עשית". יש משהו יותר חיצוני מזה? אם לא ראו אותך, אין לך ערך? אם עשית משהו בצנעה, בלי שירגישו, התגברת על מידה רעה, עשית מעשה טוב בחשאי, זה לא שווה כלום אם לא כתבו עליך בעיתון?! זה השקר הכי גדול, כי הפרסום בא מהחיצוניות, וכך הקליפות יונקות את כל הקדושה מהמעשה שלך.
כמובן שהיחס לחיצוניות בעולם שלנו מתבטא גם בחיצוניות ממש, בהופעה ולבוש. יש אנשים, אפילו אצל החסידים, שמאוד מקפידים על הלבוש שלהם שיהיה תמיד מכובד ומגוהץ. אז נכון שהגמרא אומרת שתלמידי חכמים צריכים להיות לבושים בצורה מכובדת, אבל אם אתה מקדיש לזה יותר מדי תשומת לב, זה משתלט עליך. גם אצל חסידים הלבוש החיצוני יכול להשתלט. לפני הרבה שנים הגיע לכפר חב"ד יהודי שגר ברוסיה מאחורי מסך הברזל. הוא היה טיפוס של הדור הקודם, מיושר מאוד, בלי 'בליטות', נאמן לאמת. הוא ראה שכל האברכים הולכים עם סירטוק בשבת, וגער בהם "מה זה? איך הגיעה אלינו החיצוניות הזו?"…
בזוהר הקדוש נאמר שיש אינספור מדרגות של פנימיות וחיצוניות. מה שנחשב פנימי לגבי אחד, יכול להיחשב חיצוני לגבי אחר שנמצא במדרגה רוחנית גבוהה יותר. אפילו על משה רבנו כתוב "וראית את אחורי ופני לא ייראו". אי אפשר לומר שמשה רבנו לא ראה פנימיות, אבל בדרגה העצומה שלו, הוא ראה שיש עוד פנימיות שהוא לא רואה. אפילו המלאכים נקראים חיצוניים – כמובן שהם עליונים וקדושים ביותר, אבל לעומת מדרגת הנשמות, הם בחיצוניות.
לחיצוניות יש עוד ביטוי. בעולם שלנו יש קליפה כזו, שאם אני לא רואה בעיניים – אני לא מאמין. רק מה שראיתי בעיניים הוא בעל קיום, אחרת מבחינתי הוא לא נחשב בכלל. והרי לא חסרים דברים שלא רואים?! אנחנו שומעים על דברים קטנים כל כך שאי אפשר לראות או להבין, חלקיקים, גלים. טלפון נייד – לאן הוא מחובר? איך הוא עובד? לא רואים אבל עובדה ששומעים… בדור שלנו כנראה שאין כל כך ברירה, זה ממש "ביטול הבחירה" לא להאמין בטלפון.
הצד השני של המטבע הוא להאמין לכל דבר שכן רואים, כמו סרטים ושאר "מעדנים" ו"דברים טובים" שנמצאים סביבנו – זה נראה אמיתי! הרי הצופים יודעים שזה סיפור בדוי, ואם מישהו היה בא לספר לנו כאלה סיפורים היינו עושים ממנו בדיחה. אבל אנשים משוגעים אחרי זה, ולמה? כי הם רואים בעיניים. כל דבר שבחיצוניות בא לנו בקלות, כי זה דבר שרואים והוא גלוי לכולם. אבל מה שבפנימיות בא לנו בקושי רב. וכמובן שהקליפה הזו משפיעה מאוד על האמונה שלנו. אם אנחנו לא רואים את הקדוש ברוך הוא, אז איפה הוא?!
שמעתי על אדם שיום בהיר אחד, אחרי עשרים וחמש שנות נישואים ולמרות שלא הייתה ביניהם שום מריבה, החליט להתגרש מאשתו. היא שאלה אותו "מה קרה?" והוא אמר לה: "תראי, את כבר מבוגרת. כשהתחתנתי אתך היית צעירה, וכשהתחתנו מעולם לא התכוונתי לחיות עם כזו אישה מבוגרת". היא אמרה לו: "אתה צודק, באמת לא רצית להתחתן עם אישה מבוגרת. אבל אני חשבתי שכל החיצוניות והמראה שהיו לנו בגיל העשרים נועדו רק כדי שנתחיל את הקשר. חשבתי שאחרי עשרים וחמש שנה של קשר נוצר בינינו משהו פנימי ועמוק. אם אחרי כל כך הרבה שנים מה שנשאר בינינו זה רק החיצוניות, קשר שמבוסס על מראה ועל גיל – גם אני מצטערת שהתחתנתי אתך". ולהוי ידוע שכך זה גם על פי הלכה. שלושים יום ראשונים לאחר החתונה הכלה צריכה להשגיח יותר על ההופעה החיצונית שלה, עד שאפילו ביום כיפור מותר לה לרחוץ את הפנים כדי שלא תתגנה על בעלה. ומה אחרי שלושים יום? אחרי שהחיצוניות כבר התחילה, אפשר להתחיל לסמוך על הפנימיות. לא שאחר כך אין שום משמעות לחיצוניות, אבל היא לא העיקר.
הרבי מלובביץ' כתב למישהי שלא מצאה שידוך: בטח קראת וראית ספרים וסרטים, ויש לך כל מיני הגדרות של אהבה שספגת מהם. דעי לך שהדברים האלה לא קיימים במציאות, את מחפשת משהו שלא קיים. אדם קורא ספר עלילתי ונמשך לזה, למרות שהוא יודע היטב שאלה רק דמיונות, פנטזיות. בעולם הזה חוגגת החיצוניות. עליה לא צריך לעבוד – היא באה אלינו באופן טבעי.
אז איך מגיעים לפנימיות? צריך לכוון את העיניים שיתרגלו לראות פנימיות ולא חיצוניות. לשנן, לשנן, לשנן, שהעולם מושך אותנו החוצה, לא להתפעל ולא להיסחף ממנו. לראות את העולם עם עיני השכל.
לפני שנים שמעתי בפורים בטבריה שני דברים יפים מהחסידים שם: גשמיות, כשאין לך – אתה מאוד רוצה אותה, וכשיש לך אותה אתה מאוכזב, כי היא לא כמו שרצית או ציפית. ואילו רוחניות עובדת הפוך – כשאין לך אותה – אתה לא רוצה, זה לא חסר לך ולא מעניין אותך. אבל כשיש לך רוחניות – אתה יודע ליהנות ממנה ולא מוכן לוותר עליה.
דבר שני ששמעתי שם על ההבדל בין גשמיות לרוחניות: גשמיות רואים עם עיניים פקוחות, ורוחניות רואים דווקא עם עיניים סגורות. לא להסתכל איפה שלא צריך… שנזכה להתמקד בעיקר ובפנימיות. לחיים!
