בס"ד

לרקוד כל הדרך הביתה

לרקוד כל הדרך הביתה

בדרך כלל, כשאומרים על מישהו שהוא בינוני, מתכוונים שהוא לא מצטיין במה שהוא עושה: ספורטאי בינוני, נגן בינוני, תלמיד בינוני. כל אחד הרי רוצה להצטיין במשהו, להיות הכי טוב בתחומו, אז למה בעל התניא ייעד את הספר שלו להיות "ספר של בינונים"?
בחסידות מסבירים שצדיק הוא אחד שאין לו כלל יצר הרע, אבל הבינוני הוא מי שיש לו יצר הרע אלא שהוא נלחם בו, מתגבר עליו ומנצח אותו. למרות שהיצר הרע בוער בקרבו בכל מיני תחומים, הוא לא נכנע ומתייאש אלא ממשיך לעמוד על המשמר בכל שעה.
הרבי הריי"צ, שיום ההילולא שלו חל בי' שבט, דיבר על כך שתפקיד האדם הוא להשכין את הקדוש ברוך הוא בתוככי העולם הזה. איך עושים לה' דירה בעולמות התחתונים? כמובן, לומדים תורה ומקיימים מצוות. אבל הדבר שמשכין את הקדוש ברוך הוא בעולם ומרומם אותו יותר מכל העולמות הוא 'אתכפיא' – כפיית הרצון והתגברות על היצר. כיוון שלצדיקים אין יצר הרע, ממילא העבודה הזו לא שייכת להם. רק אנשים שיש להם בעיות עם היצר הרע יכולים לעשות את זה, ולהשכין את הקדוש ברוך הוא בעולם התחתון ביותר.
מספרים שפעם הגיע מישהו לאדמו"ר הצמח צדק, נכדו של אדמו"ר הזקן. הוא התלונן בפני הרבי שלא משנה כמה שהוא לומד ולומד, אין לו תענוג בלימוד. כשהצמח צדק שמע את זה הוא הגיב: "אתה חושב שזו בעיה? להיפך, דע לך, זה שאין לך תענוג זה דבר טוב, הייתי מתחלף איתך! מה אפשר לעשות שלי יש?". ודאי שיש מעלה בלימוד תורה מתוך אהבה ותענוג, אבל יש מעלה מיוחדת במי שלומד בלי חשק, באתכפיא, רק מפני שה' אמר שצריך ללמוד תורה. מצד שני, הרבי מלובביץ' אמר שצריך גם וגם – גם אתכפיא וגם תענוג, אז כנראה שלצמח צדק היה כזה תענוג שכבר לא היה לו חלק של אתכפיא בכלל…
סיפור נוסף שמעתי מחסיד בשם ר' חיים משה אלפרוביץ', שהיה יהודי מיוחד מאוד. אחרי שהוא הגיע לארץ הוא הלך להיות שוחט, אבל כששמע שאנשים עזבו את השוחט הקודם שהיה במקום ועברו אליו, הוא עזב את המקצוע כדי לא להזיק לאף אחד בפרנסה. במקום זה הוא הפך לפועל פשוט במפעלי ים המלח, ובמשך כל השבוע היה אוכל לחם צר ומים לחץ. כשעבד שם, הוא היה שומע כל מיני דיבורים לא כל כך טובים וניבולי פה, והוא ביקש מהקדוש ברוך הוא שיעשה אותו חרש, כדי שלא יצטרך לשמוע כאלה דברים! הקדוש ברוך הוא שמע את הבקשה, ויום אחד נפלה לידו אבן גדולה ומרעש הנפילה הוא נעשה חרש. אבל הוא היה חרש מסוג מסוים, משום שדברי תורה הוא כן היה שומע – אני עצמי ראיתי שהוא היה מקשיב לקריאת התורה מרחוק, אבל אם היית מדבר אליו מקרוב, היית צריך לצעוק עד שהיה שומע משהו… יהודי של פעם.
את הסיפור הבא שמעתי ממנו כמה פעמים: היה יהודי אחד בלובביץ', אדם פשוט מאוד שעבד כעגלון. העבודה שלו הייתה מפרכת ביותר, הוא היה יוצא מהבית מוקדם בבוקר וחוזר מאוחר בלילה עייף ורצוץ. אף על פי כן, הוא הקפיד לקום בכל לילה לתיקון חצות. יהודי פשוט כזה, שברור שלא נמצא במדרגה כדי להבין מה המעלה של תיקון חצות, בוודאי קם רק בגלל שככה צריך. הרבי הריי"צ העיד על אביו, הרבי הרש"ב, ש"הלחיים שלו נפלו" מרוב קנאה בעגלון… אחרי יום כזה הוא מתגבר על עצמו וקם לתיקון חצות? אפילו הרש"ב הרגיש שהוא עצמו לא זכה להגיע למעלת אתכפיא, באופן יחסי, כמו אותו עגלון.
אחת הבעיות של מי שרוצה להתגבר על היצר היא שהוא חושש מכישלון. אולי אוכל לעמוד בניסיון פעם אחת, פעמיים, אבל כל החיים? זה בלתי אפשרי.
צריך לדעת יסוד גדול מאוד בעבודת ה' שהרבי היה אומר: ההפסד מכישלון בדבר רע הוא הפסד לא נצחי, משום שכל הרע הוא הרי זמני בלבד, "בילע המוות לנצח". יבוא יום והרע ייעלם, ולכן זה שנדבק בך רע זו בעיה חולפת. לעומת זאת, אם אדם היה יכול לעשות דבר טוב ולא עשה זה כבר הפסד נצחי. כי הטוב הוא בלי גבול ובלי קץ, וכשלא עשית את הטוב הזה, זה הפסד בלי גבול. לכן גם אומרים שעיקר ההפסד כשאדם עובר עבירה הוא לא העבירה עצמה – על זה אפשר לעשות תשובה ולתקן – כמו העובדה שהוא היה יכול לעשות מצווה באותו זמן והחמיץ את הרגע.
עכשיו נעשה חשבון: מה נחשב יותר – האם הפעם האחת בה הצלחתי להתגבר או הפעמים הרבות שבהן היצר ניצח? כשהיצר מנצח זה לא הפסד נצחי, אבל הפעם ההיא שאני ניצחתי נחשבת לי ניצחון לנצח.
האדמו"ר בית אהרן מקרלין כתב, מדוע זה לא חידוש שהאברכים של היום לא גדלים בעבודת ה'? כי הם לא יודעים להחשיב פעולות קטנות. הוא העיד על עצמו: כשאני עובר ברחוב ומגיע הביתה, אני רוקד על כך שהצלחתי לעבור את הרחוב בשלום. הוא לא פירש למה הכוונה, אבל אפשר להבין לבד… ואצלנו? כשאדם נזהר לא להסתכל היכן שלא צריך, הוא צריך לצאת בריקוד. באותו אופן, אם יודעים להחשיב את המעלה של פעם אחת אתכפיא, גדלים בעבודת ה', ואם מזלזלים בזה, עומדים במקום.
יש פירוש יפה של הבית אהרן על פסוק בתהלים, "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך". אם אני מחשיב את "דרכי", את מה שאני עושה, אז "רגלי" – כל הרגילות שלי שבה אל הקדוש ברוך הוא.
הרב שכטר מירושלים מספר סיפור נפלא ונורא על המעלה של מעשה אחד קטן. יום אחד אבא שלו, ר' דוד, הלך ברחוב ושמע מאחוריו אנחה. הוא המשיך ללכת, וכעבור זמן שמע עוד אנחה. הוא הסתובב וראה אדם נאנח, הוא שאל אותו: "למה אתה נאנח?" והאיש ענה, "מה זה משנה? אתה ממילא לא יכול לעזור לי". ר' דוד הסתקרן וביקש ממנו שיספר. בסוף הוא התרצה ואמר: "אני עומד לחתן את בתי בעוד שבועיים, וחסר לי חמישים לירות", סכום גדול באותם ימים. אמר לו ר' דוד: "שמע, גם בתי עומדת להתחתן, גם אני צריך חמישים לירות והצלחתי להשיג אותן. אבל החתונה תתקיים רק עוד כמה חודשים, ובינתיים קח אתה את הכסף". היהודי לא הסכים לקבל, אבל אחרי לחץ ותחנונים מצד ר' דוד הוא התרצה והשתכנע לקחת את הכסף.
ר' דוד היה אז ברחוב מפני שהוא היה בדרך לחברותא שהייתה לו עם ר' שלמה מזוויעל, אחד מגדולי הצדיקים בירושלים, בעל רוח הקודש בגלוי ממש. באותם ימים, כמעט לכל משפחה בירושלים היו סיפורי מופתים עליו. כשר' דוד הגיע ללמוד איתו, ר' שלמה מיד שאל אותו: "מה עשית עכשיו?". ר' דוד הבין שהוא רואה משהו, אבל לא הסכים לספר. "מה זה משנה, מה שעשיתי היה בשביל הקדוש ברוך הוא". אבל ר' שלמה אמר לו, "אם לא תספר לי, לא נלמד היום…". בסוף הוא הכריח אותו לספר, וכשר' שלמה שמע זאת הוא אמר: "דע לך, כל מה שהחסרת בגלגולים הקודמים – תיקנת בפעולה הזאת". זמן קצר אחר כך הגיע מישהו ורצה לבקש ברכה מר' שלמה. הוא הושיט לו פתקה, אבל הרבי מזוויעל אמר, "אל תיתן לי, תן את זה לחברותא שלי, עכשיו הוא יכול לברך". אותו אדם אכן נתן לר' דוד את הפתקה וביקש שיברך אותו, ולאחר שהלך הבחין ר' דוד שהיו בפנים חמש לירות. ר' שלמה אמר לו שיקח את הכסף ויתן אותו למחותן שלו, כמקדמה על חשבון החמישים שהוא צריך לשלם לו. ר' דוד סיפר מאוחר יותר שזו הייתה החתונה הכי קלה שהייתה להם – המחותן לא ביקש יותר כסף…
עוד דבר חשוב שצריך לדעת הוא שיש אנשים שעושים אתכפיא כדי לשפר את המידות והאישיות. זה לא דבר רע, אבל זה גם לא שיא המעלה. זה נקרא כביכול "לא לשמה", אלא שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אתכפיא בשביל מטרה יכול לעשות אפילו גוי. מספרים שאף על פי שאריסטו, ראש הפילוסופים, הכיר באחדות ה', ככל שהוא הכיר אותה יותר כך הוא נהיה יותר בעל גאווה. זה הבדל גדול בינו ובין הרמב"ם, להבדיל – מהלימוד הרוחני הרמב"ם נהיה יותר בשפלות ואילו אריסטו קיבל יותר גאווה. גם כשהוא הכיר את אחדות ה' זה היה בשביל הישות שלו, להרגיש טוב על כך שהוא מבין יותר מאחרים.
באמת עיקר האתכפיא וההתגברות על היצר היא לא כדי לקבל מזה משהו, אלא בגלל שכך רוצה ה' יתברך, וכשנעשה את זה נשכין את הקדוש ברוך הוא בעולם, אפילו בפעולה אחת קטנה.
לחיים לחיים!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן