שלום לכולם!

לפני מספר ימים נפטר הרב משה צוריאל זצ"ל, אז נספר משהו לשבחו של צדיק. סיפור החיים שלו מאוד מופלא. הוא נולד כתינוק בגרמניה, להורים שהיו אוסט-יידען, כלומר, שהגיעו ממזרח אירופה. עוד לפני שהתחילה השואה, הגרמנים החליטו לגרש אותם חזרה לפולין. העמיסו אותם על רכבת, ושלחו אותם לפולין. הפולנים האנטישמים לא הסכימו לקבל אותם, אז הם נתקעו כמה ימים במעבר הגבול בין גרמניה לפולין, בלי אוכל, בלי מים ובלי שום דבר.

בסופו של דבר הוחלט שבמקום להרוג אותם יזרקו אותם מגרמניה, ושלחו אותם באיזו אוניה שהתגלגלה בכל העולם, עד שבסופו של דבר הם הגיעו לאיזה מקום נידח בדרום אמריקה. אחרי כמה זמן, האמריקאים נתנו להם להיכנס לארה"ב. הוא עלה לארץ אבל נאלץ לחזור לאמריקה, כי ההורים שלו רצו שהוא ישלים לימודי תואר כלשהו. אחר כך הוא עלה פעם שנייה, וישב ללמוד תורה. אחרי כמה שנים אבא שלו נפטר והוריש לו את כל כספו, למרות שהיו לו אחים שכמובן כעסו איך דווקא האברך הלמדן הזה הוא זה שלוקח להם את כל הכסף. הרב צוריאל אמר להם שייקחו את הכסף, ורק ישאירו לו קצבה חודשית קטנה כדי שהוא יוכל לשבת ללמוד תורה.

הרב צוריאל חי רוב חייו בבני ברק, וזכה ללמוד את כל התורה כולה. הוא זכה לבקיאות מדהימה בכל מכמני התורה. לפני שלושה שבעות התקשרתי לרב צוריאל זצ"ל ואמרתי לו שאבי מורי, שהם למדו יחד בצעירותם באותה ישיבה, רוצה לבקר אותו. אבא שלי שיחיה כבר בן שמונים וחמש, וגם הוא קשה לו הדרך, אבל אמרתי לו שהרב צוריאל כבר על ערש דווי ואם לא עכשיו אימתי.

אספר לכם דבר אחד ממה שהיה שם. הרב צוריאל אמר לנו, שהוא מוכן ומזומן למסע לעולם הבא. הוא אמר בלב שלם שהוא השתדל לעשות רצון ה' בעולם הזה, הוא חיבר מאה עשרים ושבע ספרים, למד ולימד תורה במשך שנים רבות, וכעת הוא מרגיש מוכן למעבר לעולם הבא, להתעלות למדרגה של דבקות בשכינה.

זה היה ממש פלא לראות יהודי שמצוי בכאלה ייסורים גדולים עד שקשה לו לדבר, הגוף הולך ומתכלה, אבל הנשמה בוערת. בלי פחדים וזעקות שבר, אלא חיים שמכוונים בדרך לחיבור השלם עם האלוקות. שימליץ טוב בעדנו.

פרה שעושה מ"ו

רציתי להתוועד איתכם על משפט ששמעתי בשבוע שעבר. לפני שבוע ישבנו בהתוועדות אצל חסיד יקר, שהוא השליח של הרבי מלובביץ' ביישוב מסוים בארצנו. מדובר ביישוב באמת קטן, של יהודים יקרים. יהודים פשוטים, שברוך ה', בגשמיות, חיים טוב. כשהחסיד הזה שהיינו אצלו ביקש להיכנס ולגור ביישוב, שכמובן, מתוך תפיסה של שוויון זכויות וכדומה יש בו גם תושבים ערבים, אז את הדוס החשוך הזה הם סירבו לקבל. הם חששו, אוי ואבוי מה יקרה אם הפנאט הזה יגיע לגור שם. בסופו של דבר, חב"דניקים הרי לא מוותרים בקלות, אז אחרי שנתיים של דיונים כאלה ואחרים בוועדת הקבלה של היישוב, הם הסכימו לקבל אותו.

ברוך ה', היהודי זוכה לחולל שם דברים נפלאים מבחינה רוחנית. בהתוועדות ישבו גם כמה יהודים שבאופן רשמי הם לא שומרי תורה ומצוות. ישבנו כולם ביחד ושמענו דברי חסידות במשך כמה שעות, עד שיצאנו משם באחת בלילה. אני כשלעצמי, יצאתי משם עם התעוררות גדולה לתשובה. מדובר בחסיד אמיתי שמוסר את החיים שלו כדי להפיץ יהדות. כמעט בכל השבתות והחגים הוא בלי מניין, וביום יום הוא נוסע, כל בוקר, תמידים כסדרם, מרחקים גדולים כדי לקחת את הילדים שלו לבית הספר ואת אשתו לעבודה. הוא גר בחור – אין דבר כזה תחבורה ציבורית שם. ובהתוועדות הזאת, החסיד האמיתי הזה, יושב וכמעט בוכה על כך שהוא לא עושה רצון ה'. הוא דיבר במרירות: "מה יהיה עלי? כבר הגעתי לגיל 47 שזאת שנת המ"ו, ואני סתם כמו פרה שעושה מו…"

בהתוועדות ישב אחד מה'משפיעים' הגדולים בארץ – הרב דוברוסקין שליט"א, שהיה אחד מצוות ה'חוזרים' של הרבי. החסיד שלנו גם שתה כמו חסיד טוב, עד שבשלב מסוים הוא תפס במעיל של הרב ושאל אותו: "מה יהיה עלי??". אבל לפני שנתוועד על התשובה של הרב דוברוסקין, הגיע הזמן לשתות משהו. לחיים!

הרב דוברוסקין הזכיר את הרמזים הידועים של ראשי התיבות לחודש אלול. המוכר מכולם הוא הרמז: "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי". יש עוד ידועים: "אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים", "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה, וְהָאֱלֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם", שמרמז על כך שאלול הוא בבחינת עיר מקלט. מעבר לכך יש עוד כמה וכמה רמזים כאלה, אבל הרבי הדגיש דווקא את הרמז הבא: "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה'".

למה הרבי אמר שאלה ראשי התיבות הכי חשובים? זאת שאלה גדולה. בשביל לענות עליה צריך להקדים ולהסביר נקודה חשובה. לכל אחד מאתנו קורה לפעמים, שהוא מגיע לאלול עם הלשון בחוץ. לפני אלול היה בין הזמנים – טיילנו, הלכנו, באנו, עשינו פויקה, קפצנו למים בכמה מעיינות ונחלים, ישנו בשק"ש על הרצפה וכך הלאה. כל אחד לפי מה שהילדים שלו החליטו להעביר אותו תיקונים בכל מיני מדורים… לא רק אלול יכול להיראות ככה, לפעמים גם ליום כיפור מגיעים קצת עם לשון בחוץ. אחרי שלא ישנים בלילה בגלל הסליחות – כידוע שאצל אשכנזים הסליחות בעשרת ימי תשובה ארוכות יותר, עם מילים קשות ולא מובנות עוד יותר. בקיצור, כמה ימים ששוברים את השיניים, ובצום גדליה סליחות עוד יותר ארוכות, ולומר כל כך הרבה בצום זאת עוד משימה. כל זה אחרי שכבר עבדנו קשה בסליחות של ערב ראש השנה. עם כל זה, קורה לפעמים שמגיעים קצת תשושים.

הבעיה היא שכמובן לאורך השנה שאין תירוצים כאלה, חיי השגרה מרדימים את הנשמה, והלב רחוק מלהיפתח. פעם שמעתי מהרב שטיינזלץ בהתוועדות, שאם אדם היה מבין אפילו במקצת את גודל קדושת התפילין, הוא לא היה מעז לגעת בהם! הרב שטיינזלץ תיאר איך אדם היה שם אותם על השולחן בבוקר, ומתהלך ביראה ופחד מסביב לשולחן בלי להעז לגעת בתפילין. אנחנו לא בדיוק רואים ככה את הדברים, ובאים בבוקר לתפילה כשבקושי סוחבים. האמת היא שקודם כל צריך לשאול מתי באים לתפילה – יש כאלה שבאים כשקוראים לסוסים להיכנס. הרב ליאור אומר, שיש כאלה שמגיעים תמיד כשהחזן אומר: "כי בא סוס פרעה…" אז הם באים עם הסוסים, ומנסים לתפוס ישתבח וקדיש מאחורה, ואחר כך רוב התפילה עוברת בניסיון להשלים את התפילה בציבור.

צריך לדעת שהשגרה מכרסמת גם בשאר החלקים של עבודת ה' שלנו. בחור מגיע לסדר בוקר, ואחרי שהוא התחיל ללמוד בשמחה הוא מתעייף באמצע, והולך לבדוק מה קורה בפינת קפה… מה שלום הקפה הקדוש, אם החלב עדיין קר, והאם מישהו ריחם עלינו והביא זנב של עוגה שנשארה איכשהו מבר מצווה או שבע ברכות… אז למרות שכולנו רוצים לעבוד את ה', וכמו שהרב קוק אומר שיהודי לא יכול שלא לאהוב את ה', וממש אי אפשר שלא לאהוב את התורה הקדושה, בכל זאת, השגרה אוכלת את האהבה הגדולה שלנו. ההתפעלות מכך שיש לקב"ה נחת מיהודי שאומר "יהא שמיה רבא" ומכל דבר קטן אחר בעבודת ה', נמחקת מהלב שלנו.

הרב דוברוסקין סיפר על תיאור שהוא שמע מהרבי בעצמו, במה יהודי צריך להתבונן כשהוא אומר "מודה אני". רק נקדים ונאמר, שכמובן כשיהודי הולך לישון הוא מתלבט קודם כל בשאלה הידועה, האם הזקן צריך להיות מתחת לשמיכה או מעל לשמיכה… ככה הוא מנסה כמה פעמים אם בפנים או בחוץ – מכניס מוציא, מכניס מוציא, עד שהוא נרדם בסוף ברוך ה'. אחרי שישן טוב בלילה, הקב"ה ניצב עליו ליד המיטה, מלטף את הנשמה שלו, ונותן לה כוחות מחודשים. הקב"ה מעורר את הנשמה עם זריקות של מרץ, עד שהיא מרגישה שהקב"ה מחכה ליהודי ושומעת שכביכול הוא אומר: מתי בני מחמדי אהוב נפשי, היהודי היקר שלי, יקום בבוקר ויאמר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים"? הרבי רצה להבהיר בזה, שהקב"ה מחכה לשמוע אותנו. חז"ל אומרים, שכאשר ישראל לומדים תורה, הקב"ה אומר לכל המלאכים שהוא רוצה לשמוע רק אותם. לא מעניין אותו אם פוטין זרק מל"טים על אוקראינה או לא, או איפה ביידן טייל עם הכלב שלו. הקב"ה אומר לכנסת ישראל: "חברים מקשיבים לקולך" – כל החברים, מלאכי עליון, מחכים יחד איתי לשמוע את הקול שלך – "השמיעיני"!

אבל, מה לעשות, השגרה השוחקת וחיי היומיום מוחקים לנו את ההתפעלות, ולכן צריך את חודש אלול. הרבי הסביר, שחודש אלול הוא הזמן לחדש את האהבה. באופן הפשוט ביותר, עניינה של התשובה הוא לשבור את המעגל של "עבירה גוררת עבירה". למרות שאדם שקוע בזבל, ומכיר טוב מאוד את המצב שלו – על איזה אוכל הוא אוהב לרדת, ומה הנפש הבהמית שלו אוהבת במיוחד – אפשר לשבור את מעגל הפשע. התשובה היא עומק הבחירה החופשית. היא חידוש גדול מאוד, שלא היינו יכולים לחשוב עליו במסגרת של העולם הזה. לכן התשובה קדמה לעולם. עוד לפני שריבונו של עולם ברא את העולם, הוא ייסד את התשובה, ולכן תמיד אפשר להתחדש.

הפתק שכתבנו פעם

לפני כמה ימים קיבלתי בקשה דחופה מאישה אחת, לבוא עם אשתי אליה הביתה. אף פעם לא קרה לנו דבר כזה – יהודיה שמבקשת שנבוא, כי היא חייבת לשוחח עם רב. מדובר באישה שיש לה כמה ילדים שלא מדברים איתה, כבר עשר שנים. ישבנו שם, האישה בוכה, ואנחנו שנינו, אשתי ואני, יחד איתה. במשך שעה שלמה היא רק בכתה. היא הוציאה פתקים שהבת שלה כתבה לה כשהייתה בכיתה ג', וביקשה שנקרא מה שכתוב בפתק: "אמא, את אמא מאוד יקרה, אני אוהבת אותך!" אחרי שיצאנו ממנה דומעים, אמרתי לעצמי: כמה ריבונו של עולם מחכה לנו! כמה תענוג יש לו מאיזה פתק שכתבנו לו פעם, והוא יושב ומצפה שנחזור אליו. אנחנו מזכירים את העניין הזה בתפילת "ונתנה תוקף" – "וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ, אִם יָשׁוּב – מִיַָד תְּקַבְּלוֹ".

התשובה היא פלא כל כך גדול, עד שקשה לאדם להאמין שבאמת אפשר להתחדש. קשה לאדם להאמין שהוא יכול להתחדש ברגע אחד, ולה' יתברך יהיה כזה נחת רוח ממנו. היהודי אומר לעצמו: "נו, מה כבר אני מוסיף בעולם… אז מה אם אני אגיד 'אמן יהא שמיה רבא' בקול, זה יעזור למישהו?"

היום ישבתי ולמדתי כמה דקות עם הנכד שלי. הוא ילד בן ארבע, ולמדתי אתו מספר הלכה לילדים, שכשמברכים צריך לומר את הברכה בקול ובפה מלא. הוא פתח עלי זוג עיניים גדולות, כי הסבא הבלופר שלו רק לפני דקה בירך 'שהכל נהיה בדברו' ממש בלחש, שאף אחד לא ישמע. למה יהודי מברך ככה בקושי? בגלל שלא מאמינים ולא מרגישים שכל מעשה כזה פועל בעולם דברים עצומים.

לכן הרבי מלובביץ' אומר, וזאת הסיבה שהרב דוברוסקין סיפר את כל זה לשליח ביישוב ההוא, שעיקר העניין של אלול שייך לפסוק: "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה'". עיקרה של התשובה היא ההתחדשות. גם מי שחושב שהוא גמור, באלול אפשר לקבל כוחות חדשים, ומתוך כך לשמוח ולרקוד. על עצם העובדה שזכינו להניח תפילין בבוקר – צריך לרקוד. כך גם על כל דבר טוב – לרקוד ולשמוח, כמו שרבי נחמן אומר בתורה רפ"ב.

האמת היא, שגם אחרי שמתחדשים יש בעיות. כשיהודי רוצה להתקרב לה', פתאום הוא נזכר בכל הפגמים שלו מהעבר. כמה תפילות וברכות בלי כוונה – שה' ישמור! כמה מחשבות לא טובות, בלבולים ודברים לא טובים שקראנו, ועוד שעות וימים שבזבזנו בהבלים. אלול בא לנצח גם את המניעות האלה. אפשר להתחדש!

אתם יודעים, ה' יתברך יודע שקשה לנו להאמין ובאמת להתחדש. למשל, אתם מן הסתם חושבים: מה הביאו לפה עוד אחד, שבא ממגדל העמק עד ירושלים רק בשביל לומר לנו דברים שכבר אנחנו מכירים מזמן, ובשביל מה כל הדיבורים האלה. אז היות וה' יודע שקשה לנו להתחדש, ושקשה לנו להאמין שלקב"ה יש תענוג מאיתנו, לכן הוא שלח לנו באמצעות אדמו"ר הזקן את המשל של המלך שבא לשדה, ומראה פנים שוחקות לכל בני מדינתו. כבר מליל ראש חודש אלול, המלך יוצא לשדה ורוצה לפגוש אותנו. כעת יש עת רצון. העבירו קול במחנה על כך שמשה רבנו עולה לקבל לוחות שניים. ה' יתברך רוצה עכשיו להתוועד אתנו. עוד מעט משה רבנו ירד מההר עם הלוחות השניים, ויביא לנו את מצוות סוכה: "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ". ה' רוצה אותנו, והוא יוצא לשדה לקראתנו.

אפשר לתאר את המשל קצת יותר קרוב לעולם שלנו, אם נדמיין איזו עיר שיש בה הרבה אנשים שאוהבים את ביבי. אז אם בבחירות האחרונות ביבי אמר שהוא יגיע לאיזשהו מקום, נאמר לקניון האדום שלנו במגדל העמק, ששם גם לא חסרים קבצנים, אפשר לדמיין משהו בכיוון. נניח שביבי מגיע אל אחד הקבצנים ואומר לו: "שולם עלייכם! באתי להצטלם איתך. אפשר לעשות איתך סלפי?" ודאי היהודי הזה היה עולה לרקיע השביעי. את זה מתאר המשל של המלך בשדה. בחודש אלול מאירים י"ג מידות הרחמים, והקב"ה אומר שפנימיות רצונו והתענוג שלו ממוקד בנשמות ישראל. הם העיסוק המרכזי שלו בעולם.

אלול בא לכל אחד ועושה לו פרצוף – "אחי, אפשר חיוך?" והיהודי עונה במבט עייף: "לא, אני מבואס. קמתי היום בתשע וחצי… ככה קורה בבין הזמנים, אבל מה עם תפילה וקריאת שמע?" הקב"ה אומר ליהודי: "הגיע אלול! מה שהיה היה, ועכשיו יש לי תענוג ממך!" כשאלול מגיע, אנחנו מוזמנים לשיר: "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה'". עד שיהודי לא ממש שר באלול, כלומר, שאין לו את המודעות לכך שיש לקב"ה תענוג נפלא ממנו ומעבודתו כמות שהוא, קשה לו מאוד להיכנס לחגים הקדושים. עיקר העניין של אלול, הוא ההתחזקות באמונה הזאת. לחיים!