שלום וברכה חברים, לחיים וברכה.
בטח אתם יודעים שלפני כמה מאות שנים חי חכם איטלקי בשם גלילאו גלילאי. הוא היה אסטרונום דגול וגם פיזיקאי, והוא אחראי על מה שמוכר לנו בתור 'עיקרון היחסיות'.
העיקרון הזה אומר שכל מהירות נמדדת תמיד ביחס למשהו אחר מחוצה לה. ולכן, אם ניסע במהירות של מאה קמ"ש ולידינו ייסע רכב במהירות זהה, ולא יהיה שום דבר מסביב – כמו עצים או בתים – אנחנו לא נוכל לדעת אם אנחנו נוסעים או עומדים במקום. דוגמה נוספת: אם נאטום קרון רכבת מבחוץ לחלוטין – היושב בקרון לעולם לא יכול לדעת אם הקרון בתנועה או עומד. כי הכל יחסי, צריך להשוות למשהו.
והנה מתברר שהעיקרון הזה הוא לא רק פיזיקלי, הוא גם מוסרי. עקרונות שיצרו וקבעו בני אדם הם יחסיים ומשתנים. ערך שהיה מקובל על הכל עד לפני כמה שנים – נהפך פתאום ללא רלוונטי עד למשונה.
זה קצת מפחיד הדבר הזה, לא כך? הכל יחסי. שום דבר לא מוחלט. האומנם כך?
לא כך. יש ערכים שהם נצחיים, שתמיד נכונים, ואלו הערכים שניתנו לנו מסיני. הם אלוקיים, ולכן הם נצחיים. שבת תמיד תהיה שבת, סוכות – סוכות, ותפילין זה תפילין. עם ישראל יודע את זה מהמקום הכי פנימי.
ובכל אופן, האם יש למוחלטוּת הזו גם ביטוי בעולם הטבע היחסי?
יש. ומי שגילה אותה היה – איך לא – יהודי. גם בטבע יש משהו מוחלט, וקוראים לו אור.
אלברט איינשטיין גילה – בהתחלה באופן תאורטי ואחר כך זה גם הוכח בניסויים – שמהירות האור היא מוחלטת ולא יחסית. אחד הניסויים שהוכיחו את זה, היה ניסוי בו מדדו את משך הזמן של קרן אור שנשלחה יחד עם כיוון התנועה של כדור הארץ, מול מהירות של קרן אור שנשלחה בניצב לכדור הארץ לאותו מרחק. ההיגיון אומר שהקרן שנשלחה יחד עם כיוון התנועה של כדור הארץ תנוע מהר יותר, שהרי יש לה גם את מהירות הכדור – כמו ההבדל בין שחיין ששוחה עם הזרם לשחיין ששוחה נגדו – אך התוצאה הייתה זהה. התברר שמהירות האור היא מוחלטת, וגם אם אדם ינוע במהירות האור וישגר אלומת פנס – היא תנוע במהירות האור ביחס אליו.
איינשטיין גם הוכיח שלא ניתן להאיץ חפץ מהר יותר ממהירות האור. זו הנוסחה הידועה שלו: e=mc2. כלומר, אנרגיה הופכת למאסה. וככל שמתקרבים למהירות האור, המאסה גדלה כל כך עד שהחפץ לא יהיה מסוגל לנוע כלל והזמן יעצור לגביו. טוב, נעצור כאן, כי זו לא התוועדות בפיזיקה…
המשל הכי קרוב לתורה הוא אור. התורה עצמה נקראת "אורייתא", והאור זה הדבר הראשון שאלוקים ברא. זה לא האור הפיזיקלי שהרי עדיין לא נבראו המאורות, האור שמופיע בפסוק הראשון בתורה הוא המשמעות, הסוד הפנימי, הרז – 'אור' בגימטרייה 'רז' = 207. אך עצם העובדה שהתורה משתמשת במונח 'אור' כמשל, שולחת אותנו לבדוק גם את המשל עצמו, ואז משמח מאוד לגלות שגם המשל עצמו מבטא עקרונות מוחלטים שלא ניתנים לשינוי. כל העולם יחסי, ורק האור לא, הוא מוחלט. הוא נע במהירות קבועה, לא משנה מה קורה מסביבו, ולא ניתן לעבור את המהירות שלו. זו נקודה של יציבות מוחלטת בתוך מציאות שכולה יחסית.
לחיים חברים! הידיעה הזו כל כך שימחה אותי. בנוסף, היא גם הסבירה לי מדוע מסופר על הבעל שם טוב שהוא אהב אור. בכל מקום שהוא הגיע הוא ביקש שיוסיפו עוד אור, שידליקו עוד כמה מנורות. הוא רצה להעמיד בפני כולם את היציבות האלוקית המוחלטת שמסמל האור.
אגב, גם ארץ ישראל היא ארץ האור. איך כתב המשורר? "בְּיָם שֶׁל אוֹר טוֹבֵעַ כֹּל, וְעַל פְּנֵי כֹל הַתְּכֵלֶת". ובאמת, מספרים שכאשר הצייר ראובן עלה לארץ הוא היה צריך להחליף את כל הצבעים שלו, איתם היה רגיל לצייר באירופה, כי כאן הכל יותר עז ומאיר וחי.
האהבה לאור כל כך גדולה, עד שכאמור, את התורה אנחנו בוחרים לכנות בשם 'אורייתא' – האור או המאירה. וזה חשוב במיוחד לקראת חודש כסלו, בו אנחנו פוגשים את התרבות העולמית שבאה לידי ביטוי ביוון ההלניסטית.
איך מתמודדים עם התרבות הזו? מה לוקחים ומה לא?
באמת יש כאן 'פלגינן דיבורא'.
בענייני מה שנקרא 'מדעי הטבע' היחסיות היא טובה. כל מה שאנחנו יודעים על העולם הוא יחסי – יחסי אלינו, יחסי לידיעות שלנו באותו זמן, ויחסית לניסוי שנעשה בזמן ומקום מסוים. יוון היא ההמשך של יפת, והיא הולכת ומגלה את יופיו של העולם הנברא בגילויים מפתיעים מאוד שהחלו בעיקר מאז שהאדם הפסיק לאחוז במציאות בתור מוחלטת, והחל לשאול עליה שאלות קשות ומוזרות. אז גם הגיעו הגילויים.
הכל טוב ויפה, אך לגבי עולם הערכים – כאן זה מתהפך.
הערכים האנושיים הם כל כך יחסיים, כל כך משתנים. דבר שהיה אסור ומוקצה לפני כמה שנים נהפך לטרנדי ומגניב בהווה, ומי יודע מה צופן לנו העתיד בתחום הזה.
וכאן מופיעה מהירות האור, והאור עצמו – האור שהוא הנמשל של האור, כלומר התורה – בא ואומר לנו: חברים, יש נקודות מוחלטות שאינן משתנות. "זאת התורה לא תהא מוחלפת". שבת תמיד תהיה שבת, גם בעוד אלפיים שנה יתקדשו כדת משה וישראל, והנצח הוא נצח.
סיפור חנוכה עימת אותנו בצורה חזיתית מול ההתמודדות הזו, וזו הייתה התמודדות קשה. כי ליוונים הבאים משורש יפת יש הרבה מה להציע. הם פתחו לפני העולם כולו אפשריות חדשות של גילוי. שפת מדעי הטבע – המתמטיקה – קיבלה אצלם מקום גדול, ואיתה הם הלכו וגילו עוד ועוד דברים חדשים.
אין ספק, יש בזה משהו מפתה ומושך, ולכן רבים הלכו אחרי זה. וכך פגשנו מושג חדש: 'מתייוונים'. זו הייתה קבוצה של יהודים לא קטנה בכלל, שהפיתוי הזה של גילוי סודות עולם החומר – משך אותם להתנהג ככה גם בעולם הרוח.
אלא ששני העולמות הללו עובדים הפוך:
בעולם המדע, מה שמניע את כל הגלגלים זה הטלת הספק, וככל שהספק יותר גדול – כך הסיכוי שנגלה משהו משמעותי גדל אף הוא. האנושות עשתה את הקפיצות הכי גדולה שלה ברגע שהטילה ספק בדברים הכי מוחשיים לכאורה. משם הכל השתנה.
לעומת זאת, בעולם האמונה זה עובד הפוך. שם זה מתחיל מאמונה פשוטה, מקבלת עול, מ"נעשה ונשמע". רק אחרי מעמד הנפש הזה אפשר לשאול את כל השאלות שבעולם, כי כאן עסוקים בנצח.
הנקודה הפנימית הזו באה לידי ביטוי בפך השמן שנמצא במקדש. השמן רומז לנשמה, חלק אלוקה ממעל ממש. השמן צף על פני המים, ואמנם הוא מפעפע בכל דבר אך בעצמו לא מתערבב. זו נקודת האור המוחלט שאיננה יחסית.
יש בדבר הזה נחמה גדולה ותקווה גדולה:
אנחנו חיים בעולם שעסוק בצורה הכי אינטנסיבית בפירוק כל מסגרת קיימת. הוא טוען: אין אמת, אין עקרונות נכונים. הכל יחסי, תלוי בעמדת הצופה, תלוי בסיפור, בנרטיב.
אבל אנחנו מתבוננים על המציאות, ושוב על התורה, ושוב על הנרות האלו שתכף ירצדו לנו מול העיניים, ויודעים שיש לנו נקודות אמת נצחיות מסיני. האור של הנרות יאיר לעולם את הבתים, את פתחי הבתים ואת הרחובות. אור של שמן, נקודת העצם שלא נמהלת ולא נמחקת.
כוכבים של אמת מנצנצים לנו ומסמנים את הדרך ואת המפה הנכונה בה צריך לצעוד. בתוך כל העולם היחסי יש נקודת אור מוחלטת, שגם אם היא קטנה מאוד מול חושך רב על פני תהום, היא מאירה ובוערת מהר סיני ועד אלינו, ונותנת לנו חיים ותקווה ושמחה וידיעה שמי שברא אותנו, שלח לנו גם אורות נצחיים שיכוונו את חיינו לחיים של משמעות, שמחה ואור.
שנזכה, לחיים לחיים.
