דבר ידוע ומפורסם הוא שאלול מכונה "חודש הרחמים והסליחות", ושהוא משמש הכנה לימים הנוראים. הרבי מסביר שיש כמה ראשי־תיבות לאלול, וכל אחד מרמז לעניין אחר. הידוע שביניהם הוא "אני לדודי ודודי לי", שמצביע על הקשר הבלתי־נפרד בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא. אחר הוא "אנה לידו ושמתי לך", שמרמז שכשם שרוצח בשגגה צריך לברוח מגואל הדם אל עיר מקלט, כך האדם צריך לברוח מהיצר הרע – הרוצח הפנימי שלו – אל עיר המקלט של התורה. פסוק נוסף הוא "איש לרעהו ומתנות לאביונים" שרומז על עניין החסד, וכן "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך" שמצביע על עבודת התשובה. בסך הכל הרבי מביא חמישה ראשי־תיבות שונים ומסביר שכל אחד מהם עוסק בעניין אחר: תורה, עבודה, גמילות חסדים, תשובה וגאולה. נמצא שלא משנה איזו התחזקות תהיה לך באלול – בין אם אתה לומד יותר תורה, מתפלל בכוונה, מהדר יותר במצוות – זו הכנה טובה…
ובכל זאת, בוודאי יש איזה דבר מיוחד שהוא העניין העיקרי של אלול, ומהו?
היסוד מתחיל באמרה של הבעל שם טוב. היא מופיעה בקובץ מכתבים שהוסיפו בספר התהלים בהוצאת קה"ת, ובו מוסבר העניין של חודש אלול – חודש שבו נפתחים שערי רחמים, חודש הכנה לקראת השנה הבאה עלינו לטובה, ובעיקר – חודש של חשבון הנפש, לחשוב מה שעבר עליך במהלך השנה. מובא שם סיפור מבעל התניא, שסיפר מה ששמע מרבו, המגיד ממזריטש, ששמע מפי הבעל שם טוב. כלומר, זה סיפור עם מסורת חזקה מאוד שהגיע ישירות מפי הבעל שם טוב על עבודת חודש אלול, וכך הוא אומר: ישנו פסוק בספר בראשית שאומרים אחי יוסף, "כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמיים". "לולא" – אותיות אלול, ו"שבנו פעמיים" הם שני אופני תשובה: סוג אחד הוא תשובה כללית שעושים בראש השנה, וסוג שני הוא תשובה פרטית ביום הכיפורים. בראש השנה זו תשובה כללית כי לא נכנסים לפרטים אלא ממליכים את הקדוש ברוך הוא על העולם כולו ועלינו בפרט. לכן בתפילה לא מזכירים מצוות ועבירות – רק המלך, המלך, המלך… ואילו ביום הכיפורים עושים תשובה פרטית על העבירות והחטאים, ומבקשים להזדכך ולהיטהר מהם. שני סוגי התשובות הללו תלויים בעצם בחשבון הנפש שעשינו בחודש אלול. "לולא התמהמהנו", מסביר הבעל שם טוב – אם האדם מתמהמה ומאריך בהתבוננות עצמית ובחשבון נפש בחודש אלול, אזי הוא זוכה להגיע לשתי התשובות הללו בחודש תשרי – "כי עתה שבנו זה פעמיים". הסוד הוא שככל שאתה יותר מאריך בחשבון הנפש, כך התשובה שלך יותר עמוקה ומשמעותית.
אם כן לפי האמרה הזו, עיקר ההכנה זה חשבון הנפש. אבל נשאלת השאלה: איך עושים זאת בדיוק? איך מחשבנים?
בגשמיות, כשבעל עסק רוצה לעשות חשבון בסוף השנה ולברר כמה הרוויח וכמה הפסיד, הוא הולך לרואה חשבון, ולרואה החשבון יש כל מיני שיטות, טפסים ובירוקרטיה כדי לתת תשובה. אבל מה עושים עם חשבון הנפש?
בעבר היו כאלה שפשוט עשו חשבון כמותי, כמה מצוות וכמה עבירות עשו. יש סיפורים מתקופות קדמוניות על אנשים שהיו ממש רושמים בפנקס שורה זה מול זה, וכך עורכים חשבון.
האם באמת בכך מדובר בחשבון נפש – למנות ולספור כמה מצוות ועבירות עשיתי? האם באמת חשבון כזה ייתן לנו תעסוקה לכל החודש?
הרב הצדיק רבי אברהם מקאליסק, מתלמידי הרב המגיד, עלה לארץ והתגורר בעיר טבריה. שנה אחת קראו לו בחודש אלול לאסיפה חשובה בנוגע להפקעת מחירים שהיתה בעיר. במקרה כזה צריך שכל הנהגת העיר תתאסף ותטיל סנקציות. קראו לו לאסיפה והוא לא הגיע. אחר כך שאלו אותו למה הוא לא בא, והוא ענה: "בימים אלה, אם אני הולך ברחוב ורואה ארנק מלא כסף, אני לא מתכופף להרים אותו. חבל על הדקות האלה, צריך לעשות חשבון נפש, אז איך יהיה לי זמן להגיע לישיבה שלכם?" מכאן רואים שחשבון הנפש הוא דבר מהותי יותר מחשבון מספרי של סך מעשים. אז מה בדיוק קורה פה, מה הסוד של חשבון הנפש הזה?
אספר לכם מה ששמעתי מר' שלמה חיים קסלמן, המשפיע בישיבה. הוא אמר בשם הרבי הרש"ב שחשבון הנפש צריך להיות מורכב משלושה חשבונות: איך שאדם צריך להיות, איך שאדם יכול להיות, ואיך שהוא בפועל.
איך צריך להיות – זה האידיאל הכי גבוה שקיים. יהודי צריך להיות כל כולו קודש לה'! צדיק גמור, שלומד ויודע את כל התורה, מקיים את כל המצוות, הכל הכל קודש. מלאך ממש.
החשבון השני זה איך הוא יכול להיות – אדם חושב על עצמו, האם אני באמת יכול להיות צדיק בפועל, שכל היום יהיה רק ביראת ה' ואהבת ה' וקשור לתורה ומצוות? בכל זאת יש לי גוף, יש לי מגבלות, הנפש הבהמית שלי חיה ובועטת. אז ממילא הסטנדרט שלי יורד. אני כבר לא מנסה להיות מלאך ה' אלא דורש מעצמי פחות: טוב, אם לא כל היום אהבת ה', אז לפחות בזמן התפילה. לא כל היום תורה, אבל לפחות לקבוע עיתים. לא כל היום מצוות, אז לפחות להשקיע קצת יותר זמן ומאמץ.
החשבון השלישי הוא איך אני בפועל – זו מציאות החיים שלי, איך אני נראה באמת לאמיתו. רק כשעושים את שלושת החשבונות האלה יוצא חשבון נפש שלם. כך אמר ר' שלמה חיים.
למה חייבים את שלושת השלבים?
כשאדם עושה חשבון איך הוא צריך להיות, זה שלב מאוד גבוה. כי מה שצריך להיות זה בעצם למעלה־למעלה מכל הכוחות שלי. אם ממילא אני עושה אחר כך חשבון שני ויורד מהחשבון הראשון, בשביל מה צריך את החשבון הראשון? אם בין כה וכה אני יודע שתכף ארד ל"מה יכול להיות" ולא אשאר ב"מה צריך להיות", למה להתחיל בו?
ר' שלמה חיים הסביר כך: התביעה שאדם תובע מעצמו תהיה הרבה יותר חזקה אם הוא עושה תחילה את החשבון הראשון. אם אדם מתחיל רק ממה שהוא יכול להיות, התביעה יותר קטנה: אני יכול להיות משהו מסוים. אמנם בפועל אני לא כך, אבל המרחק בין מה שאני יכול לבין מה שאני בפועל לא כל כך דרמטי.
אבל כשאתה מזכיר לעצמך מה האידיאל, שבעצם היית צריך להיות צדיק, אז אולי צדיק אתה לא יכול להיות, אז לפחות תהיה בינוני; ואם אתה יכול להיות בינוני, אז למה בכל זאת אתה מתנהג כמו רשע? החשבון הראשון נותן לי פרופורציה לאן אני אמור לשאוף. להבין שגם כשאני מגדיר מה אני יכול להיות, זו בעצם כבר ירידה לעומת האמת.
ברגע שאנחנו עושים את החשבון בצורה כזו אנחנו עוברים מחשבון יבש לחשבון אחר לגמרי. אפשר לכתוב בספירת מלאי: "אחד יהלום, אחד תכשיט זהב, אחד לחם". שלושתם נקראים אחד, אבל איזה הבדל יש ביניהם! אם אתה מתייחס אל היהלום ואל הלחם אותו דבר, כי שניהם בספירה זהה, אתה מדבר ברמה טכנית, בזמן שאתה צריך להתעמק בתוכן שלהם.
בדברים הרוחניים חייבים להכניס מחשבה עיונית. לחשוב טוב טוב, מה פירוש "איך צריך להיות"? בכדי להגיע למסקנה הזו לא מספיק רק לחשוב, אלא גם ללמוד טוב כדי לדעת מה לחשוב. לדוגמה, בפרק הראשון בתניא מבואר שיש חמש חלוקות של אנשים – צדיק גמור, צדיק שאינו גמור, בינוני, רשע שאינו גמור ורשע גמור. בעל התניא אומר שהוא יסביר את חמש החלוקות האלה, אבל כדי להגיע לכך יש לו הקדמה של כמעט עשרה פרקים שבהם הוא מסביר את המושגים – מה זו נפש אלוקית, נפש בהמית, מצווה, תורה, טומאה, מותר, אסור. רק לאחר כל ההקדמה הארוכה הזו הוא יכול לסמוך עלינו שלמדנו מספיק כדי שנבין מה זה צדיק, רשע ובינוני.
אם כן, דבר ראשון צריך ללמוד את זה. זה לא לימוד טכני אלא לימוד שמצריך התבוננות והפנמה. אם אתה רוצה ללמוד איך צריך להיות, אתה צריך להשקיע לא רק מחשבה אלא גם מוחין ולב ולהתחיל להרגיש איך נראה צדיק, איך נראה מה שצריך להיות. המילה צדיק לא מחייבת אם אתה אומר אותה כלאחר יד. אבל אם אתה מפרט – אתה מתחיל לקלוט באמת איך להגיע למצב שבו הנפש האלוקית היא בעלת הבית היחידה על הגוף, שכל הלבושים וכל האברים בטלים לרצון האלוקי, שכולם סרים למשמעתה. ככה זה יכול להיראות – תתחיל לחשוב על זה…
לחיים לחיים!