רוב ישראל כיום הם בבחינת יתומים – לא באופן פיזי, ברוך ה' שלא; אבל, היה זמן שליהודי שחי באיזשהו מקום הייתה מסורת אבות, מסורת משפחה, הוא ידע מה הוא צריך לעשות. בימינו, כולנו יתומים, כולם לא בדיוק יודעים מה המסורת של בית אבא. מנהג צריך להיות דבר חי, ועד כמה שזה מצחיק, לומדים היום מנהגים מתוך ספרים. מעבר לזה, בדור שלנו יש תערובת ברוכה(!) בין עדות וקהילות, מה שמוסיף לחוסר הבהירות באיזה אופן צריך לנהוג.
אני אומר את זה רק בשביל להסביר שבעניינים של ספירת העומר ול"ג בעומר ההלכות עמומות, ועיקר מה שנמצא בהם זה מנהגים. מדהים שאנחנו יודעים כל כך מעט על כל העניין. המסורת היא של"ג בעומר זה יום מותו של רשב"י, דבר שלא כתוב – לא במשנה, לא בגמרא ולא במדרשים. כתוב בספרים, שרשב"י ביקש שלא יעשו אבל על מיתתו, שינהגו בשמחה, וחלק ממנהגי השמחה נובעים מכך.
המדורות הן גם מנהג עתיק. כשמלך היה מת, וזה מופיע כבר בתנ"ך, היו עושים שריפה לכבודו, בדרך כלל שרפו את כל הרכוש הפרטי שלו. בגמרא מסופר איך כשמת רבן גמליאל, שרף אונקלוס הגר את כליו שהיו שווים סכומים אדירים של כסף, כשהוא מנמק את מעשיו בכך שכבודו של רבן גמליאל עולה על כבודם של כל מיני מלכים. אני חושב, שמדורת ל"ג בעומר נוסדה באותו אופן שנהגו ישראל לעשות כבוד למלך או לנשיא, כמו שהיו אומרים שרשב"י הוא "שר בית הזהר", אז בוודאי ראוי לו הכבוד הזה.
יש מנהג מהגולה, שבוודאי הוא לא מנהג ציוני, שהיו יוצאים ליערות עם חץ וקשת והילדים היו משחקים בהם, זה מנהג עתיק. למה חץ וקשת? אני חושב שאלו זיכרונות מימי מרד בר כוכבא, שנקשרו לימי ספירת העומר בגלל כובד המלחמה, ועברו הלאה במשך הדורות.
העניין של האבלות בספירת העומר לא כתוב לא במשנה ולא בגמרא, הוא כתוב רק מזמן הגאונים והלאה. למה עושים את האבלות? כתוב בספרים ומופיע גם בגמרא, שעשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא מתו "מפסח עד פרוס העצרת". מפני האבלות עליהם אנחנו נוהגים מנהגי אבלות. זה דבר מוזר. למרות שתלמידי רבי עקיבא שמתו זה מספר גדול, אבל לצערנו הרגו יהודים בכל מיני מקומות ולא עושים עליהם אבלות כזאת שנמשכת שנים רבות לאחר מכן.
למה מתו תלמידי רבי עקיבא? "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". מה הם בדיוק עשו? לא קראו אחד לשני "כבודו", זרקו בוץ אחד על השני או כתבו פאשקווילים אחד על השני?
תלמידי רבי עקיבא היו בזמן מסוים; לא כתוב תאריך, אבל הזמן, המקום והאיש כולם מכוונים לדבר אחד: קרוב לוודאי שתלמידי רבי עקיבא היו לוחמים בצבאות בר כוכבא והשתתפו במלחמותיו. לפי נוסח הרמב"ם, רבי עקיבא היה נושא כליו של בר כוכבא. רבי עקיבא תמך בבר כוכבא בשלמות, לא רק שאמר עליו: "דרך כוכב ביעקב", אלא גם: "דין מלכא משיחא", זו אמירה חזקה יותר. אז כשהוא אומר שזה מלך המשיח, מי מתלמידיו לא ילך אחרי בר כוכבא?!
אנשים חושבים שתלמידי ישיבה ורבנים הם אנשים נחמדים שאין כוחם אלא בהשמצות. אבל יש תיאור שמופיע במסכת שבת על מה שהיה בין בית שמאי לבית הלל בעלייה, שגזרו שם שמונה עשר דבר. הנוסח בבבלי הוא נוסח מתון: תלמידי בית שמאי הצליחו לעשות רוב מקרי, וחסמו את הדלת בפני תלמידי בית הלל שניסו להגיע לעליית הגג, ובינתיים הם המשיכו להצביע ולקבוע על פי רוב, שמונה עשרה גזרות. אבל לפי גרסת הירושלמי זו לא הייתה קטטה פשוטה, אלא קטטה עם חרבות והרגו אחד את השני. לכן אמרו שאת הגזירות האלו לא מבטלים מפני שעמדו להם בנפשותיהם, אנשים מתו על זה, הסיפור הזה יותר מדי טרגי אז יש לנו כבוד שלא לבטל את הגזרות. היו מאבקים כאלו.
על כן, כשאומרים שתלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה לזה, זו אולי רק לשון נקיה – הם התקוטטו והסתכסכו. אם בזמן הבית, בתוך ירושלים, בתוך בית המקדש – היו כל מיני קבוצות שלא רק הוציאו לשון אחת לשנייה, יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, שנלחמו עם הסיקריים והאדומים, וכשהרומאים יצאו – נלחמו גם זה בזה. אני יכול לשער, שבשלבים מסוימים של מרד בר כוכבא, תלמידי רבי עקיבא התפלגו לסיעות. יש לנו קצת רמזים לדברים האלו מקודם. כשקבוצות מתחילות להתווכח, המחלוקות יכולות להגיע רחוק מאוד.
יש מכתב של בעל התניא שכותב לחסידים שלו באיזו קהילה שהייתה בה קטטה, עד כמה צריך להתרחק ממחלוקת, ובפרט ממחלוקות "לשם שמים", שהן הכי גרועות. הוא אמר להם: כשיש מחלוקות על כסף ועל כבוד אנשים מתפשרים, אבל כשיש מחלוקות "לשם שמים", אנשים הולכים עד הקצה. אז זה לא פלא שמחלוקות כאלו יותר גרועות, וזה גורם כל מיני צרות לעולם.
בספירת העומר יש צד אחר; צד שלא שייך בכלל לגדרי אבלות אלא לגדר אחר. ימי ספירת העומר הם ימי הכנה למתן תורה. זה לא פשוט ללכת מיציאת מצרים עד מתן תורה, בשביל זה צריך לעשות ימי טהרה, ולנהוג בהם מנהגי טהרה. כתבו על זה, שהעניין של "וספרתם לכם" מזכיר את ימי הטהרה של נידה שגם שם כתוב "וספרה לה", ולכן נוהגים כמופיע בדיני טהרה – זה לא זמן לקישוטים ויופי אלא להתכוננות. אני רק מכין את עצמי. זו דעת המקובלים בעניין ספירת העומר, הם לא מדברים על תלמידי רבי עקיבא, אלא על ימי טהרה.
יש מנהג לא לקצוץ את ציפורני הרגלים והידיים באותו יום, אני לא יודע את טעמו, אבל כך כתוב בספרים. יש יוצא מן הכלל אחד – אישה שנטהרת כן קוצצת בבת אחת. לרב קוק היה מנהג, בערב שבועות לפני הטבילה הוא היה קוצץ את הציפורניים של הידיים והרגלים בבת אחת, מאותו טעם – שזה סוג של טהרה, זה גמר טהרה.
אנחנו אומרים בספירת העומר: "מה שפגמתי בספירה", לא יודעים על מה אנחנו מדברים אבל אומרים את זה. כל הנוסח הזה, וכל ה"לשם יחוד" שרבים אינם אומרים על מצוות אחרות, הוא מפני שבאמת מבינים שהעניין של ספירת העומר הוא לא על דרך הפשט אלא על דרך הסוד, אז אנשים נכנסים לזה, ועושים את זה כך שיהיה קרוב יותר לדרך הסוד.
ומכאן גם באה דעת האר"י ואחרים שמנהגי הספירה נמשכים כל ימי הספירה; כי אם זה לא קשור לתלמידי רבי עקיבא, אז זה לא שייך דווקא עד ל"ג בעומר אלא זה קשור לכל ימי הספירה; ואם זה קשור לכל ימי הספירה זה בעצם לא מנהגי אבלות, אלא הכנה. כשיוצאים ממצרים צריכים לעשות תיקון, ולכן אומרים את כל הדברים האלו של התיקון, "מה שפגמתי בספירה" זו ובספירה זו. מנסים לעשות תיקון לנפש עד כמה שאנחנו יכולים. בן אדם יכול לחשוב איפה הוא קלקל במידת החסד, ויכול וצריך לעשות על זה תשובה. לפעמים צריך לעשות תיקון על כך שהוא התנהג בחסד עם מי שלא היה צריך לעשות את זה, אותו דבר בגבורה או במידות אחרות, אז יש בזה דקויות. הרעיון הוא שבכל יום מקדישים את הזמן כדי לתקן את עצמי לקבלת התורה.
אחרי כל מה שאמרתי לכם על ההיסטוריה ועל בר כוכבא, עדיין נראה לי שספירת העומר קרובה יותר לתיקון ולהכנה. אולי צריך למעט בהרגשת אבלות, ולהרבות יותר בהרגשת תיקון.
כשמנקים בית – עושים ספונג'ה – לא מתלבשים בבגדי חג, אלא לובשים את הבגדים שמתאימים לזה. אם צריך בין פסח לעצרת לנקות מה שפגמתי בעניין זה וזה, אז לא לובשים בגדי חג, מקומם יגיע עם הטהרה בשבועות.
אם בן אדם אומר "מה שפגמתי בספירה" ואפילו לא יודע מה הוא אומר, אז אומרים לו: פגמת בספירה, אבל גם פגמת בלימוד. זה שפגמת בספירה אולי יהיה לך תיקון על ידי האמירה והתפילה, אבל בשביל מה שפגמת בלימוד – אתה צריך לשבת וללמוד. היו מקומות שנהגו ללמוד מסכת אחת או שתי מסכתות כתוספת בימי ספירת העומר, למסכת סוטה ולמסכת שבועות יש מ"ט דפים כימי ספירת העומר. אז טוב לשבת וללמוד משהו – שלא יהיה רק 'מה שפגמתי', לפחות שיהיה גם 'משהו שלמדתי'.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע