בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה מתקיימת בלילות של חג הסוכות שמחת בית השואבה. השמחה הייתה לקראת שאיבת המים לניסוך המים, ולמדו את חובת השמחה מהפסוק בישעיהו: "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה". מזמן השקיעה רקדו ושמחו כל הלילה, עד ששאיבת המים עצמה נעשתה בשעות היום.
יוצא אם כן, שיש כאן שמחה מיוחדת שמקיימים אותה לפני המצווה בעצמה, ולא כתוצאה מקיום המצווה. אין עוד שום דוגמה לשמחה של מצווה שמתקיימת בצורה כזאת. ברית מילה למשל, נחשבת למצווה שעם ישראל מקיימים בשמחה. רש"י מפרש, שהשמחה על המילה מתקיימת בסעודת המצווה שאחרי הברית. רק שאיבת המים בששון, היא לפני המצווה שתהיה בבוקר. כנראה שהתכלית של השמחה במשך הלילה, היא בתור הכנה והקדמה לשאיבה של הבוקר, שבסופו של דבר יעשו אותה בשמחה.
בדרך כלל, שמחה של מצווה היא שמחה על כך שקיימנו מצווה. כאן, בשאיבת המים, המצווה עצמה כבר צריכה להגיע מתוך שמחה.
יש כאן דבר פלא: על כל המצוות נאמר שהן צריכות להיעשות בשמחה, והרי הקללות באות "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב", ולכן ברור שאת כל המצוות צריכים לעשות בשמחה. בכל זאת, לא מצאנו עוד מצווה שלכבודה ערים כל הלילה וחוגגים כל כך הרבה! רק כאן, בעקבות הפסוק "ושאבתם מים בששון", נעשתה שמחה גדולה כל כך.
נראה לומר שהעניין המיוחד כאן הוא כך: שמחה של מצווה שמגיעה אחרי קיום המצווה, היא שמחה מוגבלת על פי טעם ודעת. האדם שמח כי הוא מרגיש שהוא הרוויח משהו. המצווה רוממה אותו, ולכבודה הוא שמח. אדם שמל את בנו, מרגיש את החשיבות של כריתת ברית עם הקב"ה, וממילא מתמלא שמחה. אדם מתחתן, וכמובן שהוא עושה לשם החתונה שלו שמחה. זאת שמחה מובנת, ולא צריך כל כך הרבה להשקיע בה. היא מגיעה בדרך ממילא.
לעומת זאת, שמחה של מצווה עוד לפני שקיימו אותה, דורשת עבודה כדי לעורר אותה. אדם עוד לא עשה כלום, וממילא לא מרגיש כלום, ולכן גם לא מבין למה הוא צריך לשמוח. אז באמת למה לשמוח? התשובה היא שאין סיבה. שמחים מתוך קבלת עול, רק כי הקב"ה אמר לשמוח.
הרבי אומר בשיחות שלו, שהשמחה של בית השואבה היא שמחה על מים, שכידוע הם ללא טעם וריח. לעומת יין שמנסכים על גבי המזבח, שיש לו טעם וריח, והוא שייך לטעם ודעת, מים שייכים למדרגה שלמעלה מטעם ודעת. מכיוון שאין בשמחה הזאת טעם וריח, אז היא שמחה לא קלה. אלא שאם בכל זאת מצליחים לשמוח כך, אזי זאת שמחה בלי גבול.
שמחה שבאה מהבנה, יכולה להגיע רק עד לגבול של ההבנה, ואילו שמחה שלא על פי טעם ודעת היא עד בלי די. למים באמת מצד אחד אין שום טעם, אבל מצד שני שמחים בהם יותר מהכל.
השמחה על המים היא שמחה של קבלת עול. לכאורה, קבלת עול קשה לאדם, וגורמת להיפך השמחה. אבל האמת היא, שאם יש שמחה בקבלת עול, אז השמחה היא בלי גבול.
בעניין הזה אני רוצה לספר על מה שהיה בזמנו אצל הרבי. בשנת תשל"ד נסעתי לתשרי אצל הרבי עם אחד הבנים שלי שהיה אז ילד קטן. באותם ימים, פרצה מלחמת יום הכיפורים, ואת הפאניקה והדאגה שהייתה אז על מה שקורה בארץ ישראל, ממש אי אפשר לתאר. גם אנחנו דאגנו מאוד – כל המשפחה הייתה בארץ, ולא היו כל כך טלפונים שאפשר היה להתקשר ולדבר איתם.
ביום י"ג תשרי הרבי נכנס להתוועדות, ובניגוד למה שתמיד היה בהתוועדויות, הפעם כשהרבי נכנס לא שרו ניגון. הרבי נכנס באותה פעם בפנים רציניות מאוד. התחילו אז להגיע ידיעות על מצב המלחמה, והמתח היה גדול. האווירה הייתה מאוד רצינית, עד שהרבי התחיל לדבר ואמר כך: "היות שהמלחמה פרצה בזמן שלא אומרים תחנון, אזי יש בזה הוראה מן השמים שהדרך לנצח במלחמה היא דווקא על ידי שמחה!" המסר העיקרי של הרבי באותם ימים, היה הצורך בשמחה.
ההתוועדות הזאת הייתה בי"ג תשרי. אחר כך, חג הסוכות חל ביום חמישי, ושם בחוץ לארץ היו שני ימים-טובים – חמישי שישי, ומיד אחר כך שבת.
בשנים הראשונות של הרבי עוד היו התוועדויות בחג הסוכות, ואני עוד זכיתי שבפעם הראשונה שבאתי לתשרי אצל הרבי, הייתה התוועדות בסוכה. בשנים מאוחרות יותר, מכיוון שהיה דוחק גדול בסוכה, הרבי אמר שלא יהיו יותר התוועדויות בחג הסוכות. כזאת צפיפות גורמת לסכנה, והיה ספק שמא יבואו לידי פיקוח נפש. הרבי לא רצה שום דבר כזה, ולכן ביטל את ההתוועדויות של סוכות. בכל זאת, באותה שנה הכריזו מיד אחרי ערבית, בליל היום טוב הראשון של סוכות, שהרבי יקיים התוועדות. אנשים לא הספיקו לחזור לבתים כדי לעשות קידוש, וכבר הודיעו שהרבי יצא עוד מעט להתוועדות!
היינו בהלם. ממש אי אפשר לתאר איזו 'בומבה' זאת הייתה בשבילנו.
גם הפעם, כשהרבי נכנס לא שרו לא שום דבר. מכיוון שאי אפשר היה להתוועד בסוכה, מצד חשש לפיקוח נפש, אז התוועדו בבית הכנסת. הבעיה היא שבבית הכנסת אי אפשר לאכול ולשתות – אז איך עושים התוועדות בלי אוכל ושתיה? זאת הייתה התוועדות שלא הייתה דומה בשום צורה לכל התוועדות אחרת!
הרבי אז אמר, שההתוועדות היא "בזמן בלתי רגיל ובמקום בלתי רגיל". מצד הזמן היו שני עניינים לא רגילים – הרבי אף פעם לא היה מתוועד לפני קידוש, וגם אף פעם לא בתחילת החג אלא בסופו. בכל אופן, הרבי הסביר שכל השינויים הם "מפני שקרה דבר בלתי רגיל". כולם חשבו בבירור שהדבר ה"בלתי רגיל", הכוונה למלחמה הקשה. אבל האמת הייתה שהרבי התכוון למשהו אחר "בלתי רגיל".
צריך להבין, שאצל הרבי, כשהוא אמר שצריך שמחה, הוא בעצם אמר שצריך להתוועד. שמחה והתוועדות הולכות ביחד. הדבר ה"בלתי רגיל" היה, שלמרות האמירה שניצחון המלחמה יהיה על יד שמחה, החסידים לא מתוועדים. כל ההתוועדות הלא רגילה, הייתה בשביל להורות לחסידים שיתוועדו. הרבי אמר אז "ומלאה הארץ פארברענגען", כלומר שיהיו הרבה התוועדויות.
למחרת בליל שישי, שהיה יום טוב שני, שוב הכריזו אחרי מעריב שהרבי נכנס להתוועד. גם הפעם – בלי לטעום כלום ובלי לשתות. הרבי חזר ואמר שגם ההתוועדות הזאת היא רק בגלל שצריכים לנצח את המלחמה על ידי שמחה, והדרך לשמוח היא על ידי התוועדות.
ביום השני הרבי עוד הוסיף להתפלא על כך שמגיעים אליו חסידים זקנים, שבמקומותיהם הם משפיעים ומתוועדים, אבל כשהם מגיעים להיות אצלו בחגים, משום מה הם מפסיקים להתוועד. הוא ציין שיש כאן יהודים זקנים שמכירים את מה שהיה בעבר, ושעליהם מוטל לספר הלאה איך היו נראים פעם חסידים בהתוועדויות. בקיצור הרבי ניער את כל הזקנים, והם באמת התחילו להתוועד ולספר.
על כל פנים, מה הייתה הנקודה העיקרית בכל הסיפור הזה? כשהרבי אמר שהדרך לנצח היא על ידי השמחה, הוא דיבר הפוך מההרגשה של כל הציבור. הוא ממש הכריח את עצמו ואת כולנו להיות בשמחה! לי עצמי היה מאוד קשה לשמוח. לא היה לנו טלפון בבית, ובכל הבניין שלנו היה רק יהודי אחד שהיה לו טלפון. התקשרתי מאמריקה ליהודי הזה, שהיה גר כמה קומות מעלינו, וגם כדי להגיע ממנו לבית שלנו ארך זמן. עד שסוף סוף הגיעו לבית שלנו, התברר שאשתי איננה. היא הלכה לבית הספר, שם ריכזו את הילדים כדי שלא יסתובבו ברחובות בשעת מלחמה…
בכל אופן, המצב היה ממש של הפך השמחה. אם השמחה הייתה תלויה בטעם ודעת, הרי שלא היה שום סיכוי להיות בשמחה באותו זמן. במיוחד כשהידיעות התחילו להגיע, ושמענו על כל הצרות של מלחמת יום כיפור. ודאי שהשמחה היא תנועה בנפש, שבעיקר כאשר אין סיבה ולא קל לעשות את אותה תנועה, אז השמחה אמתית.
אמנם הרבי דרש אז לשמוח בגלל המלחמה, אבל המסר שאומר להיות בשמחה גם בלי טעם ודעת, מגיע משמחת בית השואבה. זאת שמחה שבאה על ידי קבלת עול, ועל ידה אדם יוצא מהמֵצרים, והוא כמו מלך שפורץ גדר.
הדרך הפשוטה לראות אם אדם שמח, היא לשים לב אם הוא מדבר עם בני אדם. ההיפך מאדם שמח, הוא אדם שיושב עם עצמו. יש עוד סימנים לשמחה ועצבות. למשל, קמצנות ועצבות הולכות יחד. אדם שמח מרגיש שיש לו, והוא מרגיש בטוח לצאת מעצמו, לדבר ולתקשר עם אחרים וגם לתת להם.
זאת הסיבה שבחתונה יש מצווה לשמח את החתן והכלה. בלי שמחה, בכלל לא יכול להיות קשר בין החתן לכלה. באופן טבעי, כל אחד מבני הזוג מכונס בתוך עצמו, ורק על ידי שמחה אפשר לחבר ביניהם. כמובן שהשמחה צריכה להמשיך לכל חיי הנישואין, ולא רק בחודש הראשון. בכל אופן, חשוב להדגיש שאדם יכול להתגבר ולהיות בשמחה.
אני יכול לומר מתוך ניסיון, שככה הנפש פועלת. יצא לי לא פעם שהגעתי לשמחה, ולמרות שבאתי בראש של 'רק לצאת ידי חובה', בפועל התעוררתי בשמחה גדולה. מישהו הכניס אותי לריקודים, בהתחלה הצטרפתי סתם כי לא יכולתי לסרב, אבל אחרי כמה רגעים מצאתי את עצמי רוקד בשמחה אמיתית. באותו זמן של מלחמת יום כיפור, הרבי לא נתן שום הסבר או סיבה כלשהם למה להיות בשמחה. הוא פשוט הכריח אותנו, וכשראה שהחסידים לא משתפים פעולה, אז הוא התוועד בזמנים לא רגילים. הוא דחף אותנו שנהיה בשמחה.
הרעיון שהתוועדות שווה שמחה, הוא פשוט. אחד הדברים הכי בולטים בהתוועדות, זאת ההידברות בין המשתתפים. בתפילה, יש תפילה במניין שהיא חשובה יותר, אבל יש גם מצב של תפילה ביחיד. בתורה, גם לימוד ברבים הוא חשוב הרבה יותר מביחיד, אבל עדיין יש אפשרות של לימוד תורה ביחיד. אבל התוועדות ביחיד? אין שום אפשרות כזאת. חייבים לפחות עוד מישהו אחד.
בזמן הקורונה שאלו אותי אם אני יכול להתוועד דרך הזום. אמרתי שאני לא יכול! להעביר שיעורים – העברתי כמה וכמה שיעורים כאלה. אמנם צריך להיות מרוכזים ולשים לב ששומעים, אבל זה אפשרי. התוועדות אי אפשר בשום אופן לעשות בצורה כזאת. העיקר בהתוועדות הוא הקשר בין האנשים, ודרך הטאבלט זה לא קורה. הקשר נעשה רק על ידי שאחד יוצא מעצמו אל השני.
אחד מזקני החסידים בדור הקודם היה יהודי בשם ר' אברהם מאיור. הוא היה יהודי שהתפלל באריכות גדולה, שעות ארוכות. כל השנה הוא היה מתפלל כך, אבל התפילות הכי נפלאות שלו היו בסוכות. הוא היה "סוכות-ייד", כלומר, יהודי של סוכות. פעם באתי לבקר אותו בסוכה שלו באחת בלילה, והוא אז רק סיים את הקידוש. הייתה פעם שתיקנו ב-770 את הצנרת, ונתזו טיפות בבית המדרש. ר' אברהם מיד אמר שזה מזכיר את הגשם שיורד בסוכות. שם בארה"ב יש בדרך כלל גשם בסוכות, ור' אברהם נזכר בזה ומיד נהיה בשמחה. כשרק היו מזכירים לו את סוכות הוא היה מאושר. היו כמה פעמים שאחרי שהוא שתה הרבה משקה, הוא אמר ביטוי חריף: "נעילה של יום כיפור, היא רק הכנה לקראת סוכות!"
כשאדם יוצא מעצמו על ידי השמחה, אז הוא גם מסוגל לשנות הרגלים. לפעמים כששואלים אדם למה הוא עושה משהו שמזיק לו, התשובה היא: "מה אני אעשה? ככה אני רגיל…" כל יציאה מהרגילות והקיבעון, מגיעה בכוח השמחה. זאת נקודה מאוד חשובה – בחיים הגשמיים וכל שכן בחיים הרוחניים. יש אנשים שסובלים מההרגלים שלהם כל החיים. הם תקועים, והם מרגישים שהם לא יכולים לשנות כלום. אם ללכת לישון מוקדם, או לקום מוקדם – הוא תקוע עם הבעיה שלו. כשיש שמחה – הוא יתעקש, ויכול להיות שיהיה לו קשה להירדם, והוא ישכב כמה לילות ער במיטה, אבל בסוף הוא יצליח להשתנות ולהירדם.
יש יהודי בעל תשובה, שיחיה ויאריך ימים, שלמד אצלנו כמה שנים טובות. לצערי הוא היה קצת מסכן, והגיע מבית של הורים גרושים בנסיבות מאוד מצערות. על כל מה שלמדנו, היו לו שתי שאלות: מה זה יעזור לשלום בית, ואיך זה יועיל לחינוך הבנים. הוא עבר הרבה דברים לא פשוטים בחיים, אבל יחד עם זה הייתה לו אפשרות להתפרנס יפה, אלא שהוא פשוט התעצל. עצלות הולך עם עצבות, והבן אדם פשוט היה ישן המון. הוא כל הזמן אמר: "ככה נהגתי עד עכשיו, אז כך אני אנהג גם הלאה".
אני החלטתי לתפוס טרמפ על הנקודה שהייתה חשובה לו, שהילדים שלו יהיו מחונכים. שאלתי אותו: "איך הילדים שלך יכולים להיות מחונכים אם אתה לא מרוויח מספיק? איזה מין חינוך זה שאתה קם מאוחר, ואז גם אין לך פרנסה? אם הדוגמה שאתה מראה היא של עצלות, ושאין לך כסף לקנות מה שהילדים צריכים ורוצים – כשהם יגדלו הם ירצו להיות ההפך ממך!"
יעצתי לו, שכשהוא צריך לקום וקשה לו, שיחשוב שהוא קם "לשם יחוד" על מצוות חינוך הבנים. ברוך ה' הרעיון הצליח, והוא שינה את ההתנהגות שלו. סוף כל סוף הוא הצליח לצאת מעצמו, לקום בזמן וגם להרוויח כמו שצריך. כך התחילה הישועה אצלו. נכון שאדם צריך לצאת מעצמו כל השנה, אבל בסוכות ושמחת בית השואבה אנחנו מקבלים את הכוח לכל השנה, לשמוח ולהשתנות. אז אדם יוצא מההרגלים שלו, לא משנה מה הם, והוא נכנס למשפחה של השמחה.
הכרתי פעם יהודי בטבריה, שסיפר לי כמה יציאה מהטבע הפשוט הועילה לו. חמי ע"ה היה בטבריה, כך שהכרתי היטב את הנפשות הפועלות בסיפור. מדובר היה בזמן שרצו לזרוק את האנגלים מכאן, והמחתרות שהיו אז – אצ"ל, לח"י וההגנה – רצו לגרום פאניקה לאנגלים כדי שיעזבו את הארץ. בקבוצות האלה היו הרבה ילדים ממשפחות של חרדים וחסידים, וגם הבת של אותו יהודי מטבריה נקלעה לקבוצה כזאת.
הוא היה גר בשכונת קריית שמואל בעיר, אבל הקבוצה של אותה מחתרת הייתה למטה, בעיר עצמה. היהודי הזה אמר לכל בני המשפחה שלו, שיתגברו על הטבע שלהם ולא יאמרו לה אף מילה של ביקורת. היא הייתה חוזרת מהאספות שלהם באמצע הלילה, והוא היה קם מהמיטה ומקבל אותה בשמחה. הוא היה מכין לה חביתה כל פעם, ודואג לה לארוחה טובה. אתם מבינים לבד שהאספות שם לא בדיוק היו על טהרת הקודש. ר' יואל כהן ע"ה היה קורא לזה: "בחורים וגם…"
יום אחד, כל החבר'ה שהיו שם, בגלל שההורים שלהם לא קיבלו אותם בצורה כזאת אלא עשו להם צרות צרורות, הם החליטו לעשות 'דווקא'. הם תכננו לנסוע בשבת עם הג'יפ שלהם בתוך קריית שמואל, כדי להראות להורים שלהם שהם מחללי שבת בפומבי, וכך אולי יפסיקו להציק להם. כל החבורה שלהם הייתה בעד, ורק הבת של אותו יהודי אמרה: "אני לא יכולה לעשות את זה לאבא שלי! הוא קם כל פעם בשתיים בלילה להכין לי ארוחת ערב, אז אתם רוצים שאני אפגע בו?"
כמובן הם התחילו לומר לה שהיא פחדנית, ואם נגד האנגלים אסור להיות מוגי לב, אז איך היא לא מעיזה ככה מול אבא שלה. הם ממש הצליפו בה, אבל היא לא נכנעה. באמת הם עלו עם הג'יפ לשכונה, ועשו מול ההורים שלהם את ההפגנה הזאת, אבל היא לא הייתה שם. האירוע הזה גרם להפרדה בינה לבין כולם, ובסוף היא לגמרי התנתקה מכל החבורה הזאת וחזרה בתשובה. אני לא רוצה לספר יותר מדי פרטים, אבל רק אומר לכם שבסוף היא הייתה מחותנת של אחד מגדולי הדור. ברוך ה', היא הקימה בית ממש לתפארת.
תחשבו, כמה היהודי הזה היה צריך להתגבר על עצמו כדי לקום בשתיים בלילה להכין אוכל לבת שלו שבאה מחבורה של "בחורים וגם…"! בכל זאת, הוא הבין שהמאמץ הזה יכול להועיל, וזכה גם להצליח. כשאדם לא מתחשב בהרגלים ובנטיות הטבעיות שלו, הוא יכול לצאת מעצמו ולהצליח. זהו כוח שטוב לכל דבר, אבל העיקר הוא בקדושה, לשמוח כמו בשמחת בית השואבה. שמחה של מים פשוטים, בלי טעם והסבר, אלא רק מפני שכך ה' אמר.
המסר הזה של שמחת בית השואבה שייך לעוד הרבה דברים. לכל אחד יש את הדברים האישיים שקשים לו, ואם בהם הוא ינהג לא כמו שמתחשק לו, אז הוא ירוויח הרבה מאוד. הקב"ה יעזור שנקבל את הכוחות שהוא נותן בסוכות ונזכה לצאת מכל ההגבלות שלנו. לחיים!
