לחיים, לחיים.

לפני מספר שנים נפטר חסיד יקר בשם ר' זלמן פוזנר. ר' זלמן נודע בפקחותו הרבה ובידענותו הנרחבת בתורה ובמחשבת ישראל, ובמשך השנים הוא הרצה, כתב ורואיין רבות אודות מחשבת היהדות ודרכי החסידות.

באחד מראיונות הרדיו נשאל ר' זלמן על ידי המראיין: "הרב זלמן, הסברת יפה את עקרונות דת ישראל, את הפילוסופיה העמוקה שלה והכול נהדר, נופת צופים. אבל יש סוגיה קצת פחות מלבבת שהייתי שמח לשאול לגביה; כוונתי לנושא העונשים בתורה. למה, למען ה', אדם שעשה כך וכך, מקבל מלקות. או אדם שחילל שבת, מתחייב מוות בבית דין. מדוע להתערב לאדם בחייו האישיים ובבחירותיו? האדם הוא יצור חופשי ורשאי לבחור את דרכו בחיים! אינני מבין איזו הצדקה יש להתערב במעשיו ועוד להכותו ולהענישו עליהם, כל עוד אינו פוגע בסביבתו, כמובן…"

ר' זלמן הרהר לרגע, בכל זאת בראיון ברדיו אין הרבה זמן לחשוב, והוא בחר להשיב על השאלה באופן אפולוגטי משהו: מבחינה מעשית, אמר, כמעט בלתי אפשרי לקבל מלקות ומכל שכן להתחייב במיתת בית דין. בכדי שזה יקרה, חייבים להתקיים כל כך הרבה קריטריונים, שזה כמעט לא שייך…

והוא פירט: ראשית, צריך להיות בית דין מוסמך איש מפי איש עד משה רבנו. אגב, זו אחת הסיבות שכיום בתי דין לא מלקים. וגם בזמנים ההם, כאשר היה בנמצא בית דין מוסמך, בכדי לחייב מישהו מלקות נדרשו עדים למעשה שיעידו עליו בבית דין. העדים כשרים רק כאשר אין ביניהם קרבה משפחתית, וכן אינם קשורים לחוטא. וגם כשכבר הגיעו עדים לבית דין להעיד על חטא שמחייב מלקות או אף עונש מיתה, זה ממש לא סוף פסוק. היו חוקרים אותם – בנפרד כמובן – בחקירה צולבת, בדרישה וחקירה. והיה אם התגלה פער כלשהו בעדויותיהם, הרי שעדותם בטלה.

בנוסף, צריכים היו העדים להזהיר את החוטא לפני עשיית העבירה ובסמוך לה, ולומר לו בדיוק ובפרוטרוט מה יהא עונשו. והחוטא, גם לו יש תפקיד; אם לא הגיב או שזלזל ואמר 'מרגש מאוד', 'לא אכפת לי' וכדומה, הוא לא יתחייב. רק אם קיבל עליו את העונש בפירוש ואמר: 'יודע אני שאקבל על כך מלקות ואף על פי כן אחטא', רק אז יתחייב בו. ואזהרת העדים חייבת להיות בסמיכות גדולה למעשה העבירה, כך שאם עברו יותר משלוש שניות מרגע התראתם ועד לביצוע החטא על ידו, הוא לא יתחייב. וזו רשימה חלקית…

הנה כי כן, אמר ר' זלמן, שאלת המלקות ושאר העונשים איננה כה גדולה כפי שניתן בטעות לחשוב. צריך להיות שוטה גמור מחד וכישרוני מאוד מאידך בשביל להצליח להתחייב בהם…

מה אתם אומרים? בסך הכל ר' זלמן יצא די בשלום מהמוקש התקשורתי הזה. אבל זה לא סוף הסיפור…

חברים יקרים, מהו המוטיב הכי בולט בפרק החמישי של מסכת אבות שנלמד בשבת הקרובה? נכון,  המספר. הפרק כולו בנוי על מספרים ומונה דברים שונים זה מזה ברצף אחד, בשל היותם בעלי מכנה משותף – מספר זהה.

תחילה מובאת רשימה ארוכה של דברים שמספרם עשר, אחר כך מפורטים שלושה דברים בסך הכול שנחלקים לשבע, ובשלב הבא מציגה המשנה לא פחות משבעה דברים שונים(!) המתבססים על המספר ארבע, שהוא (לצד עשר) שיאן הפרק הזה ומהווה בו 'מספר חזק'.

בקריאה שטחית ניתן לטעות ולחשוב שהמספרים האלה אקראיים וחסרי משמעות, אך כמי שאמונים על דרך הבעל שם טוב שלימד שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בפרט בתורה, אנו יודעים כי כל מספר הוא מדויק בתכלית וטומן בחובו רעיון ומסר.

אז מהי באמת המשמעות המסתתרת מאחורי מספרים הנראים שרירותיים? נתבונן תחילה בנושא המלקות בראי התורה, בו פתחנו.

התורה מלמדת כי מי שעבר עבירה שבגינה התחייב מלקות בבית דין, דינו כך: "והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר; ארבעים יכנו, לא יוסיף".

על אף שהמשמעות הפשוטה של הפסוק היא, שיש להכות את המחויב מלקות ארבעים מלקות – "ארבעים יכנו", לימדו חכמים בגמרא שמקסימום המלקות לחוטא הוא 39. סימוכין לדבר מצאו חכמים בצמד המילים "במספר ארבעים" שבפרשת המלקות, שמתפרש להבנתם בתוך מספר ארבעים או מספר "שהוא סוכם לארבעים" שזהו 39. כלומר, לא ארבעים ממש, אלא במספר ארבעים – המספר שאחריו יגיע הארבעים.

את החידוש שבלימוד זה הרגישו, כך מסתבר, חכמי הגמרא עצמם; וכך אמר רבא בהתפעלות: "כמה טיפשים הם האנשים שקמים מפני ספר תורה העובר לפניהם מתוך יראת כבוד, אך אינם מוצאים לנכון לקום לפני תלמיד חכם – 'גברא רבה'; זאת בשעה, שכוחו של התלמיד חכם גדול, במידה מסוימת, מכוחה של התורה! הרי בתורה כתוב: 'ארבעים יכנו', ומכל מקום באו חכמים, "הורידו" אחת ואמרו שאין לוקים אלא שלושים ותשע".

אבל באמת, מה מסתתר מאחורי השינוי שבין ארבעים מלקות המוזכרים בכתוב לסך שלושים ותשע אותו קבעו חכמים כמקסימלי? הרי יכלה התורה לכתוב באופן ברור: "שלושים ותשע יכנו", וזהו.

מלבד זאת, דרשות חכמים העוקרות את הפשט השטחי של הכתוב ומגלות את עומק כוונת התורה, אינן דבר נדיר. דוגמה מפורסמת לדרשה כזו, הם דברי חז"ל אודות מצוות ספירת העומר שבכתוב נאמר לגביה: "תספרו חמישים יום", וחכמים דרשו כי הספירה בפועל היא רק ארבעים ותשעה ימים! מדוע, אם כן, התפעל רבא מכוחם של החכמים לחדש בתורה דווקא בעניין גריעת מספרן של המלקות ולא מהדרשה של ספירת העומר או דרשות אחרות דוגמתה?

בעל ה'ארץ צבי' מבאר את המסר והרעיון שמאחורי דרשת חכמים להכות לא יותר מל"ט, חרף פשט הכתוב האומר "ארבעים", כך:

בעצם, המניין המלא של המלקות לחוטא הוא ארבעים. וכפי שמסביר הרמב"ן שמספר זה – ארבעים – הוא מספר סמלי, שכן החוטא "עבר על התורה שניתנה בארבעים יום", ובדין, אם כן, 'זכאי' הוא לארבעים מלקות…

אף על פי כן, גרעו חכמים ממניין המלקות והציבו אותו על מקסימום 39, זאת משום שעבירה של יהודי אף פעם איננה מושלמת… כלומר, תמיד יש לו איזה צד זכות, איזשהן נסיבות מקלות. הוא עושה אותה ב'חצי כוח' ואיננו מתמסר אליה כליל. אם כן, מן הראוי שנפחית גם במספר המלקות שילקה על חטאו.

הסבר זה יפה בכדי להסביר את הרציונל של הגריעה במספר המלקות, אך עדיין לא הבנו מה עומד מאחורי התפעלותו הגדולה של רבא מכוחם של חכמים הבא לידי ביטוי בגריעה זו ובשינוי מהמובן הפשוט של הכתוב, זאת בשעה שיש דרשות רבות כדוגמתה הפזורות במרחבי הש"ס.

זוכרים את התשובה של ר' זלמן למראיין? תקשיבו מה היה כהמשך לכך. כמה ימים אחר כך התייחס הרבי זי"ע בהתוועדות לדו-שיח בין המראיין ור' זלמן בעניין העונשים בתורה, ואמר שבעצם יש להשיב על שאלה זו בדרך שונה. בחדשות שאותן קריין המראיין קודם לקיום הריאיון עם ר' זלמן – היה זה בשנת תשכ"ט – סופר בהתרגשות ובהרחבה על נחיתתה של אפולו 11 על הירח, כאשר בפעם הראשונה בהיסטוריה התהלך עליו אדם. במשימה הזו הושקעו אינספור שעות אימון, התגייסו אליה מאות מדענים והוקצו לה בלי סוף משאבים! הייתה זו משימה לאומית שהסבה גאווה אדירה לאזרחי ארצות הברית, ונעשתה בשיתוף פעולה הדוק של הממשל ונאס"א.

נתאר לעצמנו, אמר הרבי, שאחד מהאסטרונאוטים שהיו על החללית בדרכם אל הירח, היה אומר לחבריו שממש מתחשק לו לעשן בחללית… האם היו מניחים לו? הרי זה היה מכניס לסכנה גדולה אותו ואת שאר יושבי החללית ועל הדרך מוריד לטמיון מיליארדים רבים ומאמצים אדירים של כל כך הרבה אנשים. ברור שהוא לא יכול היה להיתלות בטענה שהוא 'אדם פרטי החופשי לעשות כל שברצונו'.

כך גם לגבי עונשים לחוטא העובר על מצוות ה'. תהיה זו טעות לחשוב שהוא עושה זאת לעצמו בלבד. האמת היא שכל ישראל הם גוף אחד, רקמה אנושית אחת! אתה לא עושה זאת לעצמך, אלא קודח חור בספינה! כולנו קיבלנו משימה אחת, משימה לאומית, וכשאתה חורג ממנה ועושה ככל העולה ברוחך, אמנם אתה בראש ובראשונה מזיק לעצמך, אך ההיזק הוא גם לסביבתך. יש, אפוא, הצדקה מלאה 'להתערב לך בחיים'. כי אתה לא חי בוואקום ואינך אדם לעצמך, אלא חלק בלתי נפרד מעם ישראל. ועם מעשים בעייתיים מטעמך אתה עלול לפגוע במאמץ המשותף לכולנו ולהוריד 'מיליארדים' לטמיון.

אחדות ישראל מחייבת את כולנו ברגש אחריות מפותח ובזהירות יתירה בהנהגתנו, כי אנחנו כולנו עובדים על פרויקט אחד ומחזיקים בחשבון בנק משותף…

גם אם אינך חס על עצמך, אין לך כל זכות מוסרית לפגוע בחברך. אבי תנועת המוסר – ר' ישראל מסלנט, ביטא זאת בחריפות אופיינית ואמר: אם יהודי בווילנה יקל ראש בתפילה, יהודי בפריז יפתח את חנותו בשבת…

בהיותנו גוף אחד המורכב משישים ריבוא נשמות, קיימת זיקה חזקה והשפעה הדדית של כל אחד מאתנו על האחר, לטוב ולמוטב. כל מעשה שלנו  מייצר תגובת שרשרת. וכך, לפעולה הנראית שולית וזניחה במקורה, יכולה להיות השפעה דרמטית בקצה.

מה שמחבר ביננו והופך אותנו ליחידה אחת, היא אחדותן של נשמותינו. לכן אחדות אמיתית קיימת דווקא בעם ישראל, הנושא בתוכו נשמה אלוקית, 'חלק א־לוה ממעל' ואינה באומות העולם. אמנם יכולות להיות הופעות של אחדות באומות, אך אלה אינן אלא למראית עין.

על המילים "ויחן שם ישראל נגד ההר" אומרים חז"ל: "כאיש אחד בלב אחד", ובדומה לכך על הפסוק "והנה מצרים נוסע אחריהם" נאמר שהיו "בלב אחד כאיש אחד". אכן דומה, אבל שונה לגמרי!

האחדות של המצרים הייתה מלאכותית בלבד. הביזה והכסף שהובטחו להם, הם שיצרו את אחדות השורות הרגעית במרדף שלהם אחרי בני ישראל. במהות, כל אחד דאג אך ורק לעצמו ולאינטרסים שלו. לכן נאמר על המצרים "בלב אחד כאיש אחד" – תחילה היו הם "לב אחד" בשל חמדת הלב ותאוות הממון המשותפת, ורק בגינן – "כאיש אחד". אצל ישראל, לעומת זאת, ה"לב אחד" מגיע אחרי ה"כאיש אחד", כלומר: במהות אנחנו "איש אחד" ומשום כך גם "לב אחד".

 

החסיד הרב ניסן מנגל, מתלמידי החכמים בברוקלין ומחבר ספרים תורניים, סיפר את הסיפור המופלא הבא – סיפור של אחדות בין נשמות:

כשהייתי תלמיד בישיבת חב"ד במונטריאול, קנדה, שכרתי חדר בבית אחת ממשפחות הקהילה. בעלת הבית הייתה בהריון שהסתבך, והרופא ביצע בדיקה ארוכה ובסופה קבע כי העובר לא ישרוד. הוא המליץ לבצע הפלה מיידית כדי להציל את חייה של האם.

לפני שהם חתמו על הטופס לביצוע ההפלה אמר הבעל שהוא עוד רוצה לחשוב על הדבר, והזדרז להתקשר למזכירות של הרבי בכדי לבקש את עצתו. הרבי שמע מהמזכיר את כל הפרטים והורה שלא לחתום על הטופס לביצוע ההפלה, ולבקש מהרופא – שאגב היה יהודי – לעשות כל שביכולתו כדי להציל את חיי האם והעובר. הבעל שב אל הרופא וכדברי הרבי אמר: "ברצוני שתעשה כל שביכולתך כדי להציל את חיי אשתי והילד".

"אתה חושב שאני צריך שיגידו לי לעשות הכול בכדי להצילם?" התרעם הרופא. "ברור שלו זה רק היה ביכולתי, הייתי עושה זאת. רק אחזור ואומר שדעתי היא שאם תתעקש לא לבצע הפלה, גם העובר וגם אשתך עלולים למות. המצב חמור מאוד!".

לשמע אזהרתו החד-משמעית של הרופא, התקשר הבעל בשנית למזכירות הרבי בכדי לשאול לדעתו. הרבי חזר על דבריו: לא לחתום על דבר, רק להתעקש שעל הרופא להציל את חיי האם והעובר.

כשהרופא ראה שהבעל עומד בסירובו לערוך את ההפלה כהמלצתו, הוא התרכך ואמר: "אשתדל ככל יכולתי לעשות זאת, אך ההליך יארך שעות רבות. אני יודע שהשארת ילדים בבית, שוב לביתך ואתקשר אליך מיד כאשר תהיינה התפתחויות".

בשעה עשר בלילה הבעל עזב את בית הרפואה ובארבע לפנות בוקר הטלפון צלצל. "מזל טוב! אשתך והתינוק בריאים ושלמים. הכול עבר בשלום".

מיד לאחר קבלת הבשורה הטובה, התקשר האב המאושר למזכירו של הרבי. הוא רצה שהרבי ישמע את החדשות המשמחות מוקדם ככל האפשר. בשבע בבוקר התקשר אליו המזכיר ואמר כי שיתף את הרבי בבשורה הטובה, וכי הרבי מבקש לדעת האם אכן התינוק נולד בארבע לפנות בוקר. לפי חישוביו של הרבי, הוסיף המזכיר, התינוק נולד מוקדם יותר – בשלוש וחצי.

כשהבעל פגש את הרופא, הוא חיבק אותו והודה לו, ולאחר־מכן ביקש לדעת מתי בדיוק נולד הילד. "למה זה חשוב?" תמה הרופא. "הרבי רוצה לדעת", השיב הבעל. "משהו בשעה שנרשמה כשעת הלידה לא נראה לו".

הרופא בדק ברישומים וראה ששעת הלידה שצוינה בהם היא ארבע לפנות בוקר. הוא החליט להתקשר לאחות שטיפלה בילד ומילאה את פרטי הלידה ושאל: "מתי רשמת את שעת הלידה, כשהתינוק נולד או לאחר שהבאתם אותו לתינוקייה?"

מתברר שהרישום התבצע רק כשהוא הגיע לתינוקייה, כחצי שעה לאחר שהוא נולד.

"מסתבר שהרבי שלך צדק!" אמר הרופא. "אבל כעת גברה סקרנותי להבין מדוע היה חשוב לרבי לדעת מתי נולד התינוק ועל סמך אלו חישובים הוא התבסס כשסבר שהלידה הייתה בזמן שונה מהמצוין?"

הבעל התקשר למזכירות של הרבי והציג את שאלת הרופא. תשובת הרבי הייתה מדהימה: "לא יכולתי להירדם בשל דאגתי לשלומם של האם והתינוק, ובשלוש וחצי הצלחתי להירדם. זה גרם לי לחשוב שבאותה שעה כבר הסתיימה הלידה בהצלחה ובבריאות"…

בסיפור הזה ניתן לראות את שיא ביטויה של אחדות ישראל. אחדות כזו, שכשיש אישה ועובר בקנדה הנמצאים בסכנה, הרבי בברוקלין לא מצליח להירדם…

 

אחריותנו לדאוג למצבו הרוחני של כל יהודי, כמו גם למצבו הגשמי, היא המשמחת ביותר את אבינו שבשמיים הרואה שיש אחווה בין בניו. והיא מתבססת, על היותנו אחים בנשמותינו ו"ערבים זה לזה".

הערבות הזו אינה רק רעיון יפה לדרשה או התוועדות, אלא זו עובדה בעלת משמעות הלכתית! יהודי יכול להוציא את חברו ידי חובת ברכה, למשל, ולברך בשבילו "מדין ערבות". ובלשונו של האדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו: "…אף על פי שלא התחייב בה עתה הוא, אלא חברו – נקרא הוא גם כן מחויב בדבר מדין ערבות, שכל ישראל ערבים זה בזה ועליו להציל את חברו מעוון ולפוטרו ממצווה שנתחייב בה".

תשמעו סיפור. מעשה באבא שהזמין את כל ילדיו מרחוק לבוא ולחגוג עמו ביום שמחתו. כולם הגיעו לבושים בבגדי תפארת נאים, מלבד אחיהם ה'שלימזל' שפחות הצליח בחיים. "אולי תוכלו לעזור לי קצת עם כסף כדי שאוכל לרכוש בגדים יפים יותר", שאל את אחיו בתחינה. "עזוב, מה זה חשוב. זה בסדר גמור שתגיע ככה", השיבו באטימות.

לאחר שנסתיימה החגיגה והילדים עמדו לשוב כל אחד למקומו, חילק האב לכולם מתנות מכובדות, אך לבן השלימזל נתן הרבה יותר מאשר לאחיו. "אבא, כולנו טרחנו והגענו לשמחתך. מדוע הוא קיבל יותר מכולנו?". "בניי", השיב האב ונאנח קלות, "אילו באמת חשובה הייתה לכם שמחתי, הייתם דואגים להלביש גם את אחיכם יפה. הרי בוודאי מבינים אתם שאילו כולכם הייתם מגיעים אליי לבושים היטב ונראים, ללא יוצא מן הכלל, כמי שהסתדרו בחיים, הדבר היה מסב לי קורת רוח רבה…".

כך גם, אמר המגיד מדובנא, בבואנו לפני הקב"ה. אם באמת חפצים אנו לשמח אותו, עלינו לוודא שגם אחינו לבוש במלבושים נאים. אם זה לא חשוב לנו, כנראה שגם הקב"ה לא חשוב לנו…

 

שמעתי מהמשפיע רבי מענדל פוטרפס זצ"ל את הנקודה הבאה: שלושה מראשי תנועת החסידות נודעו באהבתם הגדולה לכל אחד מישראל. הבעל שם טוב, רבי לוי יצחק מברדיצוב ורבי זושא מאניפולי. אבל יש הבדל ביניהם:

ר' לוי יצחק תמיד לימד זכות וסנגר על יהודי שחטא וסרח, עד שנתכנה בפי כל 'סנגורם של ישראל'. כך לדוגמה מספרים שבהולכו פעם אל בית הכנסת בעיצומו של יום הכיפורים, הבחין ביהודי היושב ואוכל להנאתו בפרהסיה. ניגש אליו ר' לוי יצחק ואמר בקול רך: "יהודי יקר, כנראה שכחת שיום כיפור היום". "לא", כבוד הרב. "אני זוכר גם זוכר".

"אם כן, אין זאת אלא שפרח מזיכרונך שאסור לאכול ביום קדוש זה". "מה פתאום פרח? וכי כיצד אשכח זאת" דחה הלה את דבריו. ניסה ר' לוי יצחק בשלישית ואמר: "נו, בוודאי זה עבורך צורך שבגדר 'פיקוח נפש' שהותר אף בצום", אלא שגם את ההסבר הזה דחה האיש בשתי ידיים.

נשא ר' לוי יצחק עיניו למרום ואמר: "ראה, ריבונו של עולם; לאכול ביום כיפור – הוא אוכל, אבל שקר הוא לא מוציא מהפה. אה, מי כעמך ישראל!". זו, אם כן, דרכו בקודש של הצדיק מברדיצוב.

ר' זושא, דרך אחרת הייתה לו. הוא לא חש צורך לסנגר, כי כלל לא ראה חטא. כמו אמא טובה שלא רוצה לראות בחסרון בנה ובאמת אינה רואה (ואצלה הוא תמיד יהיה 'מלאך טהור'), כך עיניו של ר' זושא 'פספסו' בקביעות מעשי חטא של יהודי מאחיו.

הבעש"ט, לעומתם, ראה את היהודי עם חטאו החמור ואהב אותו עם החטא. כמות שהוא. מבלי תלות במציאתו של לימוד זכות מקורי עליו ועל מעשיו. אם אצל ר' לוי יצחק ור' זושא האהבה הייתה לטוב של היהודי והרע שבו נזקק לפתרון, בדמות סנגוריה או 'עיוורון סלקטיבי', הבעש"ט אהב את נקודת יהדותו. את עצמיותו. והרע בכלל לא שיחק תפקיד.

זהו החיבור הנעלה שקיים בינינו; חיבור מצד עצמיותנו והיותנו בני אב אחד, אחים.

 

כעת, לאחרי שהבנו את ההצדקה הבסיסית להענשתו של מישהו על חטאו תוך התערבות "בחייו האישיים", וראינו כי כל ישראל הם 'קומה אחת', 'גוף אחד' ומאוחדים זה עם זה בתכלית, נראה את ביאורו העמוק של המהר"ל למספר "ארבעים" המופיע בכתוב ולמשמעות הרבה הטמונה בגריעת חז"ל במלקות והצבתן על שלושים ותשע בלבד.

המספר 'ארבע' מאוד נוכח בעולם. הנבראים כולם מתחלקים לארבעה – דומם, צומח, חי ומדבר. האלמנטים מהם מורכב כל דבר גשמי הם ארבעה (כלליים): אש, רוח, מים ועפר. גם מערך העולמות המבואר בכתבי הקבלה מורכב מארבעה: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, כשכל זה נובע מכך ששם הוי"ה, אשר כשמו כן הוא – מהווה את הבריאה כולה, מורכב מארבע אותיות – י', ה', ו', ה'.

כפועל יוצא מכך גם ארבעים, שהם ארבעה כפי שהם כלולים ונחלקים לעשר בחינות, חוזר על עצמו שוב ושוב: התורה ניתנה בארבעים הימים בהם משה היה בהר; מי המבול שטפו את העולם בעוצמה במשך ארבעים יום; ארבעים שנה היו ישראל במדבר ועוד.

גם צורת האדם נקבעת "ארבעים יום קודם יצירת הוולד". וליתר דיוק, אומר המהר"ל, שלושים ותשעה הימים הראשונים שייכים ליצירת גוף האדם, וביום הארבעים נזרקת בו הנשמה.

הנשמה שלנו, כפי שאנו אומרים בכל בוקר בברכות השחר, "טהורה היא". הנשמה היא זכה, "חבוקה ודבוקה" בקב"ה – "חלק אלו־ה ממעל". אלא שאחרי ש"בכוח המפליא לעשות" נוצר אותו חיבור מדהים ובלתי נתפס של גוף גשמי ונשמה רוחנית, מין בשאינו מינו, הרי שהגוף והנשמה כרוכים זה בגורלו של זה, לטוב ולרע. לטוב – כאשר האדם מגביר את הצורה על החומר ומפעיל את גופו בהתאם לרצון נשמתו, להאיר את עצמו ואת העולם באור תורה וקדושה. לרע – כאשר יצרו ותאוות גופו שולטים בו וכמו מאלצים את הנשמה לקחת חלק בפשע של הליכה בדרך רעה ולעבור על מצוות ה'.

זה ההסבר למספרים 40 ו-39. לאחרי שהאדם חטא מגיעות לו ארבעים מלקות, הן כנגד 39 חלקי גופו והן כנגד נשמתו, החלק ה-40, שגם היא כביכול התלכלכה בחטא וזקוקה למירוק וליבון.

אבל כשהאדם מקבל את המלקות בפועל וכבר ספג את ה-39 הראשונות, כך שגופו נטהר לגמרי, שוב מתברר שאין כל צורך במכה הארבעים. כי כעת, כשהגוף נטהר מלכלוך החטא, מתברר שבעצם הנשמה הייתה ונותרה כל העת טהורה. היא בסך הכול הייתה אנוסה במעשה החטא, אך "גם בשעת החטא הייתה באמנה אתו יתברך". היא אף פעם לא נפרדה ממאצילה, כך שאין כל טעם להלקותה ומתייתרת המכה הארבעים.

 

זה הרעיון הגדול של גריעת חכמים מהמספר ארבעים; בכך הם מלמדים אותנו הסתכלות נכונה עלינו ועל חטאינו. דעו כי גם אם נפלתם, חטאתם, עוויתם ופשעתם, ראויים אתם מקסימום ל-39 מלקות, לא מעבר לכך. הנשמה שלכם, החלק ה-40 והעיקרי, תמיד מחוברת ולעולם תישאר טהורה.

נו, כעת אנחנו מבינים כמה טיפשים האנשים שקמים לפני ספר תורה ולא קמים לפני החכמים שגרעו במספר ארבעים והראו את זכותה וטהרתה הנצחית של נשמת היהודי! ובחזרה למסכת אבות – כמה טיפשים הם החושבים שהמספרים המובאים בתורה ובמשנה אינם אלא רנדומליים וחסרי משמעות…

לחיים, לחיים ולברכה!