לחיים לחיים! חג שמח!
שמעתם על התרדמה שנפלה על אבותינו ברגע הקריטי? המדרש מספר שבלילה שלפני קבלת התורה הלכו בני ישראל לישון, וזו הייתה שינה כל כך ערבה, בטוב ובנעימים, עד שהמדרש יוצא מגדרו ומתאר שלמרות שהם היו במדבר, בתקופת הקיץ, אף יתוש, פרעוש או זבוב לא הפריע להם. וכך, כשהגיע בוקר מתן תורה בא הקב"ה לתת את התורה לישראל, אבל המקבלים טרם הופיעו. כולם ישנו…
הייתכן? על כך בדיוק נאמר הפסוק "מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה"! בורא העולם בא לתת לכם את תורתו – אוצרו הכמוס, הוא מושיט יד לקראתכם, ואילו מצדכם – דממה?!
באמת, בעקבות האירוע זה נוהגים ישראל קדושים להישאר ערים בליל חג השבועות ולעסוק בתורה. אלא שאחרי הכל, הנושא הזה עודנו מטריד את הדעת ומעלה את השאלה: מה באמת קרה שם? הם פשוט ישנו להם לפני מעמד כה נשגב לו ציפו זמן כה רב?
מסתבר שהשינה של בני ישראל לא הייתה טעות ומקרה מצער, כמובנה הפשוט, טמון כאן משהו חיובי. אלא שאם כך נצטרך להבין מדוע אנחנו צריכים לתקן את השינה הזו על ידי שאנו נשארים ערים ולומדים תורה…
בהתוועדות חג השבועות תשכ"ב דן הרבי מלובביץ' זי"ע (לקוטי שיחות חלק ד, שיחה לחג השבועות) בדברי המדרש הללו, ומבין שורותיו העלה חידוש של ממש: השינה של ישראל קודם מתן תורה לא הייתה תוצאה מחוסר אכפתיות ורצון לקבלת התורה, אדרבה – השינה באה כהקדמה וסיוע על מנת לקבל את התורה. דווקא בשל גודל הציפיה וההתרגשות שהיו מנת חלקם בעקבות ספירת הימים והשבועות מאז יצאו ממצרים, דווקא משום כך הלכו הם לישון.
העובדה שהפרעושים לא הפריעו לכלל בני ישראל – מיליוני אנשים נשים וטף – בשנתם בוודאי הייתה נס, ולמה עשה כך הקב"ה? כי שהשינה הייתה חיובית ביסודה. זו הייתה הדרך שלהם להגיע בשלימות אל קבלת התורה, המטרה עליה עמלו במשך ארבעים ותשעה ימים.
כדי להבין את זה, צריך להסביר מה זו בכלל שינה… אבל אל תירדמו, תקשיבו!
חסידים מספרים שפעם התעניינו תלמידיו של האדמו"ר הזקן בעל התניא על מידת יראת השמים של ידידו, הצדיק רבי אהרן הגדול מקרלין, מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש. אמר להם הרבי: תארו לעצמכם אדם הנידון למות בשריפה ועומד על הגרדום, עיניו מכוסות, והוא שומע את רעש הלהבות העומדות לשרוף אותו חי… מידת הפחד שיש לאדם זה – אמר הרבי – ישנה לרבי אהרן הגדול כשהוא נמצא ב"מוחין דקטנות", ואילו מידת יראת השמים שיש לו בעת "מוחין דגדלות" לא יוכל אדם לתאר ולשער…
מסופר כי בהיותו בבית מדרשו של רבו המגיד, באחד מימי שישי לאחר חצות היום, קרא המגיד לתלמידו הצעיר רבי שניאור זלמן, לימים בעל התניא, וביקש ממנו שילך לבית המדרש ויבקש מרבי אהרן שיפסיק לומר שיר השירים. אמירת שיר השירים של רבי אהרן מרעידה ומעוררת את כל העולמות – אמר המגיד – ואילו הוא מנסה עכשיו להירדם והדבר מפריע לו…
על פי תורת הסוד, הזמן של יום שישי לפני כניסת השבת הוא "עת שינה למעלה", מפני שבזמן זה הפיל הקב"ה שינה על אדם הראשון על מנת שיוכל לברוא את אשתו חוה מצלעותיו. ולכן זמן זה, הנקרא "דורמיטא דז"א", הוא זמן שינה, ומי שחש בכך נרדם מעצמו. המגיד היה מתנמנם, אפוא, תנומה קלה בביתו לפני כניסת השבת, ואילו שירתו של רבי אהרן עשתה רושם כה גודל בשמים עד שהפריע לשנתו.
אפשר לומר שיותר משהסיפור מספר לנו על כוחו וקדושתו של רבי אהרן הגדול מקרלין, הוא מספר לנו על גודל מעלת שנתו של המגיד ממזריטש, עד שרבי אהרן היה להפסיק מקריאתו על מנת שלא להפריע לשנתו של רבו…
סיפור זה משמש כהקדמה מועילה על מנת להבין מדוע הלכו בני ישראל לישון לשם הכנה לקבלת התורה:
כאשר הנשמה הקדושה, "חלק אלוקה ממעל ממש", יורדת מעולמות עליונים ומתלבשת בגוף של יהודי בעולם הזה, למרות שהנשמה אינה ניזוקה מהירידה כהוא זה – שהרי במהותה היא מהות אלוקית בלתי מוגבלת – עם כל זאת הירידה והצמצום שנעשים בנשמה הם עצומים. שכן כל חוויות חייה של הנשמה עוברות דרך מסננת הגוף. הנשמה מתאחדת עם הגוף באופן שהם הופכים לדבר אחד – אדם חי המורכב מנשמה וגוף, וכל פעולותיה של הנשמה נעשות דרך הממוצע שהוא הגוף.
בפרק ל"ז בתניא אומר האדמו"ר הזקן, שאפילו הצדיק הגדול ביותר, שכל חייו שרוי בדבקות עצומה בה' וחי חיים רוחניים, "לא יגיע למעלות דבקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעולם הזה החומרי, לא מינה ולא מקצתה, ואין ערך ודמיון ביניהם כלל". למה? כי הגוף החומרי מערפל ומסתיר על אמיתות האלוקות שחווה הנשמה כפי שהיא במקומה הטבעי למעלה טרם ירידתה למטה.
אבל יש יוצא מן הכלל – זמן השינה. בזמן הזה עולה נשמתו של כל יהודי למעלה, ואז הגוף אינו מסתיר ומעמעם על אור הנשמה.
כידוע, מומחי תורת הנפש מלמדים על השכבות התת-מודעות של האדם היוצאות לאור ומתעוררות לחיים בעת השינה, על ידי חלומות למשל. ולכן, למרות שבמשך היום השכל האנושי של האדם שומר על המודעות הרגילה ומקפיד שהחלקים הנסתרים של נפשו לא יתעוררו בלי רשותו, הרי בעת השינה חומות ההגנה קורסות ועומק נפשו של האדם מתגלה. רק שהאדם לא נמצא כעת במלוא הווייתו כדי לחוות זאת.
המדרש אומר שבזמן השינה נשארת באדם רק "קיסטא דחיותא" – כמות קטנה ביותר של חיות שדי בה כדי לקיים אותו בגופו, אך רוב רובה של הנשמה עולה ומתאחד בעולמות העליונים, ושם היא צוברת כוח וממלאת את מטעניה.
מפני זה, אם כן, הנשמה בעת השינה מתעלה למצב מרומם ונעלה יותר, היא מתנערת מעט ממגבלות הגוף וחומריות העולם ומתנהלת במצב רוחני יותר. "הנשמה עולה למעלה ושואבת לה חיים", כלשון רבותינו על פי הזוהר, ובזמן זה מסוגלת הנשמה להשיג אמיתות מסוימות שאינה מסוגלת לקבל אותן במשך היום.
כמו כן, בספרים הקדושים אנחנו מוצאים שהצדיקים שלומדים תורה בהתמדה ובמסירות במשך היום, זוכים לגילויים וחידושים בתורה בעת השינה, ולפעמים גם נענים על שאלות בלימוד התורה שהטרידו את מוחם במשך היום. כך למשל, הרדב"ז, מגדולי חכמי ישראל בספרד ולאחר מכן במצרים ובצפת, ורבו של האריז"ל, כותב בפירושו לשיר השירים שהיה לומד תורה בעת השינה.
תבינו, חברים, זה לא עניין של נס ופלא שמיימי אלא עניין של שינוי מיקום. הנשמה פועלת בשעת השינה במתכונת רוחנית יותר, היא במצב של שליטה ומודעות אחרת מזו שהייתה לה במשך היום, ומאחר שפקעה ממנה הרצועה הכובלת אותה אל הקרקע היא מסוגלת לממש את יכולותיה בצורה חופשית ומלאה.
לענייננו, זה סוג השינה אליו כיוונו בית ישראל ערב קבלת התורה.
הם הלכו לישון מסיבה אחת – כדי שנשמתם תוכל להתנער ממגבלות הגוף, וממילא יוכלו לחוות את קבלת התורה הקדושה במתכונת העליונה והרוחנית. הם לא רצו שהתורה תתקבל אצלם על פי המסגרת המוגבלת והמצומצמת של הגוף החומרי. ובאמת, כוונתם הייתה רצויה: למה להגביל את התורה למודעות של הגוף, לכלים וליכולות המצומצמות שמסוגל בן אנוש להגיע אליהם?! הנשמה האלוקית, כשהיא אינה נתונה בהסגר ומיצר גשמי, מסוגלת ויכולה לחוות את התורה בצורה עמוקה הרבה יותר. ולאחר שתחווה הנשמה גילוי אלוקי של מתן תורה בעת השינה, או-אז גם כאשר יתעוררו משנתם תהיה קבלת התורה שלהם אחרת לגמרי. זו תהיה קבלת תורה נשמתית לחלוטין!
ואכן, המשפיע בישיבת 'תומכי תמימים' בחצר הרבי, הרב דוד רסקין, היה רגיל לחזור על וורט חסידי: בשולחן ערוך נאמר "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר". אבל כיצד מסוגל האדם לקום כמו אריה? מה יעשה האדם ויצליח להתעורר לעבודת ה' בזריזות נפלאה, כך שיהיה הוא מעורר את השחר? לשם כך – אמרו חסידים – צריך לקרוא את מה שמוסיף הרמ"א בהגהה: "ובשכבו על משכבו – ידע לפני מי הוא שוכב. ומיד שיעור משנתו, יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה".
כשהולכים לישון כבן אדם, כמו יהודי הגון, אפשר לקום כמו אריה. אבל אף אחד עוד לא הלך לישון ככלב וקם בבוקר אריה…
מספרים שהיה תלמיד ישיבה שכתב לרבי מכתב כואב בו שטח מצוקה נפשית: יש לו ספקות באמונה, רחמנא ליצלן, ומה הוא יכול לעשות כדי להינצל מהם. הרבי השיב לו, למרבה הפלא, שכנראה הוא קורא ספרים שרוח חכמים אינה נוחה מהם לפני שהוא נרדם בלילה, ולכן המחשבות שלו סובבות סחור סחור ואינן מניחות לו גם במשך היום.
חתימת היום וההליכה לישון היא עבודה גדולה בקרב חסידים. אמירת קריאת שמע שעל המיטה מתוך התבוננות ביום שעבר וחשיבה על מעשי האדם בו – מה היה כראוי ומה דורש תיקון – והחלטה תקיפה כיצד ייראה יום המחר, זהו יסוד לעבודת ה' החסידית. ולכן יש חשיבות מיוחדת ישנה לסיום היום מתוך קדושה, בלימוד התורה או גם בקריאת סיפורי חסידים לפני השינה.
אדם שעובד לתיקון אישיותו ועמל על מנת לזכך את גופו ולעדן את נפשו, עבודתו ממשיכה גם בעת השינה. הדברים אינם כפי שאנחנו מדמים לחשוב שהחיים האמיתיים הם במשך היום, בעת הפעילות הערה, ואילו השינה היא רק מנוחה קלה, זמן של מילוי מצברים לעוד יום של פעילות – לא ולא. השינה היא חלק מעבודת ה', מעמל החיים, ובזמן הזה מסוגלת הנשמה להגיע לגבהים שאינה מסוגלת להגיע אליהם במועד אחר.
לכן אומר המדרש "שינה של עצרת עריבה והלילה קצרה": מה טמון כאן? המתיקות של השינה של בני ישראל במדבר לא הייתה שינה שהיא בריחה מהחיים, כמו אדם שאינו מסוגל להתמודד עם התלאות העוברות עליו ח"ו או המציאות המסוימת שהוא חווה, והוא הולך לישון ומתנתק מהכל – לא, זו הייתה שינה של כניסה אל חוויית החיים ולא יציאה ממנה, וזו השינה הערבה ביותר לנפש. וכמו כן, "הלילה קצרה" – לילה הוא חושך, כלומר: ההעלם על גילוי האלוקות מתקצר. כל הצמצום והבערות, ובמילים אחרות: כל ה"לילה" שיש לנו – הכל הולך ומתקצר בעת שהנשמה מאירה יותר.
גם העובדה שהפרעושים לא הצרו לישראל נבעה מפני שגילוי נשמתם של עם ישראל באותה עת השפיע על העולם כולו הסובב אותם. בעלי החיים, הצומח, הדומם והסביבה הגשמית כולה – כולם הרגישו שזה זמן רוחני יותר, מסוגל יותר. זהו זמן של קדושה, לא של עקיצה…
כאשר נשמתו של האדם מאירה בו, נאמר עליו: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמים". וכמסופר על האור החיים הקדוש, שבעת שהיה במסע במדבר הגיע מולו אריה טורף והאור החיים הראה לו את גופו הטהור שמעולם לא חטא, ובשל כך הנשמה האלוקית מאירה ושוכנת בו בגלוי, ומיד הפך האריה להתנהג כחיית מחמד ושימש אותו בדרכו.
אבל, חברים יקרים, אם כך נשאלת השאלה להפך: נו, אם כל כך טוב לישון – למה גם אנחנו לא הולכים לישון בליל שבועות? האם הקב"ה, נותן התורה, לא היה מרוצה ושמח משינה זו של בני ישראל כהכנה לקבלת התורה?
והתשובה היא, על יסודות תורת החסידות, מפני שתכלית קבלת התורה היא העבודה עם הגוף, ולא הנטייה להתעלמות ובריחה ממנו. ולכן גם ההכנה למתן תורה הייתה צריכה להיות באופן של חיבור גשמיות ורוחניות ולא להפך.
החידוש העיקרי של מתן תורה הוא היכולת והאחריות שיש על כתפי בני ישראל לשנות את האדם והעולם כולו. חז"ל מתארים זאת על ידי משל: לפני מתן תורה הייתה גזירת מלך, על פיה העולמות העליונים והעולמות התחתונים אינם מסוגלים להתחבר זה עם זה. "בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי". יש הבדל ברור ומוגדר בין הגשמי לרוחני, בין האלוקי האינסופי לבין הצד החומרי והמוגבל, והאחד לא יכול ומסוגל לעבור לתחומו של האחר. הרומי – המרומם, אינו מסוגל להתחבר עם מי שאינו כמוהו.
אבל במתן תורה ביטל הקב"ה את הגזירה והכריז על חיבור מחודש של העליונים והתחתונים, ולא זו בלבד אלא הקב"ה אמר "ואני המתחיל", כמו שנאמר "וירד ה' על הר סיני" – "ואל משה אמר עלה אל ה'". כי אכן, מטרתה הסופית של התורה היא להפוך את העולם הזה לכלי שדרכו ועל ידו תתבטא ותגלה האלוקות שבו.
לפני מתן תורה, כל חיבור בין הגשם לרוח נידון לכישלון, מפני שבמהותם היו הם סותרים ומנוגדים זה לזה. הגשמי שאף לעצמו כלפי מטה, ואילו הרוחני שאף לאלוקות כלפי מעלה. למשל, בזוהר הקדוש נאמר שעבודתו של יעקב אבינו עם המקלות שהעמיד בשקתות המים הייתה כנגד הנחת התפילין. אבל האם המקלות הפכו לתשמישי קדושה שיש לגנזם? לא ולא, מפני שהקדושה לא חדרה בחפץ עצמו. הגשמי נשאר גשמי כשהיה, והרוחני היה מרומם ונשגב כשהיה.
אבל לאחר מתן תורה, כאשר ציווה הקב"ה את התורה ומצוות המיועדות להתממש בחיי המעשה והגשם, הוא כביכול יצר תרכובת חדשה שממנה נוצר תוצר חדש – חפץ של קדושה, גוף קדוש! מעכשיו, כל דבר בעולם שלפנינו הוא אפשרות ויכולת עבורנו לגלות את הסיבה והמטרה לשמה ברא אותו ה'.
זהו החידוש של מתן תורה: המצוות שיהודי מקיים יוצרות טרנספורמציה – שינוי גמור ממצב למצב במהות החומר הגשמי של המצוה עצמה, גם אם כלפי חוץ אין זה ניכר.
בזמן שהכריזו חז"ל "תורה לא בשמים היא" במעשה תנורו של עכנאי המסופר גמרא, שמח הקב"ה שמחה גדולה, חייך ואמר: "נצחוני בני נצחוני". אבל למה? הרי אם התורה ניתנה לנו מאת הבורא, ככל שהיא רוחנית ומרוממת יותר – היא אמורה להיות טהורה ונכונה יותר. לא כך? מדוע, אם כן, היא אינה בשמים ונמצאת דווקא בארץ הגשמית?
והתשובה היא, כי תכלית נתינת התורה היא על מנת לגלות את האלוקות שבעולם הזה! עולם שבפני עצמו אינו אור ואינו אלוקי, ועל ידי עבודתנו במצוות אנחנו מראים ומכריזים שהאלוקות אינה מצומצמת ומסתפקת בעולמות הרוחניים.
כיצד, אם כן, נראית ההכנה הנכונה למתן תורה? לא כפי שעשו היהודים באותו הזמן, שחשבו שדווקא השינה שתוביל את נשמתם לעלות למעלה – להתרומם, להתנתק מכבלי הגוף, להתעדן ולהתקדש בקדושה עליונה – היא היא שתביא לקבלת התורה הטהורה והאלוקית יותר. זו הייתה הטעות שלהם! ומפני כן, למרות שמעשיהם היו טובים וראויים, עדיין עלינו לתקן אותם עד היום הזה. וזאת הסיבה בשלה אמר הקב"ה "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה".
ההבנה הזו, שעל ידי מתן תורה יכולה הגשמיות עצמה להפוך לדבר קדוש באמת, היא מהפכה של ממש. רבי הלל מפאריטש סיפר, שלפני שהחל ללמוד חסידות היה גופו בעיניו דבר מאוס ומיותר המפריע לו להתעלות בקודש, ורק לאחר שהתקרב לאדמו"ר הזקן ושמע ממנו ביאור על הפסוק "מבשרי אחזה אלקה" – שדווקא על ידי הגוף ניתן "לראות" ולהבין אלוקות, החל לייקר את הגוף ולהבין את מעלותיו.
כך מסופר שאדמו"ר הרש"ב זי"ע הפשיל פעם את שרוול חולצתו, הצביע על בשר זרועו ואמר: כמה יקר הוא גופו של יהודי! כמה תורה ומצוות שפכו עבורו מלמעלה!…
התיקון שעלינו לעשות, אם כן, הוא הפעולה ההפוכה למעשיהם של אבותינו בלילה קדוש זה: אנחנו צריכים לצאת מארבע אמותינו ולהשפיע על יהודי אחר, כזה שאינו נמצא בעולם הקדושה והטהרה. להדליק ולהאיר נשמות שהתורה עדיין אינה מאירה בהן. לא להתנתק אלא להתחבר. לא להסתגר בחדר שאינו בו אף פרעוש אלא להאיר את העולם, כולל העולם האישי שלנו – המכשולים שלנו, המאבקים והקושי שלנו. ואמרו חז"ל "ומתלמידי יותר מכולם" – מי שמאיר לאחרים, אורו שלו גדל אלף פעמים ככה, וכמו שנאמר "מאיר עיני שניהם ה"'.
חסידים אומרים על מאמר רז"ל "אין קידוש אלא במקום סעודה", שקדושה אמיתית ישנה רק במקום בו ישנה גם סעודה גשמית אותה מבררים ומזככים; רק קדושה המצליחה לחדור גם במטבח ובחדר האוכל, בחיים האישיים של האדם, ולא מותירה אותם בחוץ, היא היא הקדושה האמיתית; וכפי שפירש הצדיק מקוצק את הפסוק "ואנשי קודש תהיון לי", שהקב"ה רוצה שהקדושה תהיה אנושית…
לחיים, לחיים וברכה. אחיי ורעיי, אני מאחל לכולנו שנזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות, כשהמסר העולה מכל מה שדיברנו הוא שלא נחיה בחשש מן העולם, אלא אדרבה – נתייצב בגאון על דגל האמת האלוקית. אנחנו צריכים לזכור ש"ה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו", ורצונו יושלם בהפיכת העולם לדירה בתחתונים. ולכן, מיד אחרי מתן תורה בחג השבועות, נמהר לרדת מההר ולהושיט יד למי שטרם טעם את הטוב והנועם של התורה הקדושה. חג שמח!
