שתי הפרשיות הראשונות של התורה עוסקות בכל הבעיות הגדולות של העולם. ובפרשה השלישית, בה מתחיל סיפור האבות, אנו עוברים מתמונה שעוסקת בעולם לתמונה שעוסקת באדם, ובאופן ממוקד – תמונה שעוסקת באברהם.
לגבינו אברהם היה התחלה, ראש הקומה שלנו. כפי שאומר הרמב"ם: כל אדם ששייך לעם ישראל נקרא בן אברהם, בין אם באופן ביולוגי הוא בנו של אברהם ובין שהתגייר. אברהם הוא ראש האומה, ההתחלה של ההיסטוריה שלנו. משום כך, כל הסיפורים שיש עליו בתורה, אין בהם רק עניין היסטורי. כיוון שאברהם הוא אבינו, העיסוק בו הרבה יותר משמעותי מאשר עיסוק בשאר בני המשפחה שלנו. אף על פי שכנגד אברהם יש את בתואל, שהוא גם מאבותינו, וכנגד יצחק יש את לבן, שהם אמנם חלק בצד הביולוגי שלנו, ויכול להיות שקיבלנו מהם כל מיני דברים, אבל הם עדיין לא ההורים שלנו – לא בצד האומה שלנו. לכן, לא איכפת לנו אם היו אנשים כאלה כי הם אינם מרכיב באומה שלנו. האבות שלנו – הם אלו שיצרו את האומה ולכן נוגע לנו מי הם היו ומה עשו בחייהם.
חלק מסוים מהניסיונות של אברהם הם ניסיונות אינטלקטואליים, הרבה יותר מאשר ניסיונות שברגש. הניסיון האחרון שלו היה לקנות את מערת המכפלה. מהו הנסיון? לא בזה שיש מצוקה ואתגר כספי. הניסיון הוא בזה שהקדוש ברוך הוא מבטיח לו את כל הארץ, אומר לו שכל הארץ שייכת לו, אבל למעשה הוא צריך לשלם עליה. ואם כך, יכולה להתעורר המחשבה מה בעצם קרה להבטחה? זה ניסיון פנימי, וזה העניין של "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". זהו צד חשוב בגדרי האמונה, והוא חלק מהבסיס של האמונה. כמאמין, מותר לאדם לשאול שאלות ולהקשות קושיות, אבל אסור לו 'לסרב פקודה'.
זו בעצם הנקודה בסיפורו של אברהם. הקדוש ברוך הוא אומר לו – לך לארץ ישראל. אברהם יכול היה לומר שהוא עושה עבודה חשובה יותר בחרן, אבל הוא מקבל על עצמו את הפקודה. כך גם כאשר ה' אומר לו לעקוד את בנו יחידו, וזאת לאחר הבטחת הקדוש ברוך הוא "כי ביצחק יקרא לך זרע"; יותר מכך – כל החיים שלו דיבר אברהם נגד הדבר המתועב הזה, ועכשיו אומרים לו לעשות את זה. ועם כל זאת הוא הולך בשקט ולא פותח את הפה.
מי היה אברהם אבינו? הוא היה איש של אמונה. כשמשה רבינו טען מול הקדוש ברוך הוא טענות, הוא ענה לו: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב"; אחד ההסברים בזה הוא שהקדוש ברוך הוא אמר לו: תראה את ההבדל בינך לבין האבות. הם עשו מה שאמרו להם בלי לטעון טענות, ואתה רק בתחילת הדרך וכבר שואל שאלות…
כל הניסיונות האלה מעוררים את האתגר בתחום האמונה – בשאלות איפה עומד הקדוש ברוך הוא לעומת ההבטחות שלו. ולכן, כאשר אברהם עובר את כל הניסיונות, התורה אומרת עליו שהוא האמין בה'. על זה אנחנו יהודים. יהיה אשר יהיה, לטוב ולרע.
פעם ישבו חסידים וסיפרו סיפורי מופתים, כל חסיד הגדיל לספר על מופת אחר שעשה הרבי שלו. אחד מהם, חסיד חב"ד, סיפר את המופת הבא: הוא שאל את הרבי בעניין עסקי, ואחרי שהוא פעל על פי הרבי הוא הפסיד את כל הכסף שלו. שאלו אותו: אז מה המופת? והוא ענה: המופת הוא העובדה שבכל זאת נשארתי חסיד…
אברהם האמין בה' וחשב שהוא אחד, אבל הוא לא המציא את זה. התפקיד של אברהם היה אחר. למעשה, אמונה בה' הייתה מקדם קדמתא, אבל היא הלכה והתנוונה, עד שרוב העולם כבר יצאו ממנה. גם אנשים שעדיין האמינו בזה נחשבו מן הסתם למין משוגעים, כאלה שאינם שייכים לעולם המודרני. אברהם היה בעולם שבו הדרך והאמונה שלו נחשבו לדבר שהלך ובטל מן העולם, הוא היה יוצא דופן אבל הוא לא המציא את זה.
באופן הכי פשוט, אברהם אבינו לא המציא את אמונת היחוד. בשום מקום אין רמז לזה. אם כן – איך הוא הגיע לזה? הוא הגיע לזה מתוך עצמו. מהצד הזה, הפגישה של אברהם אבינו עם מלכי־צדק מלך שלם היא מאוד מרגשת. אברהם, שנראה המייצג היחיד של אמונת הייחוד, מגלה שגם בעיר הזאת קיימים אנשים המאמינים בא־ל אחד, וחווים את האמונה הזאת.
בכל תחנה בדרכו אברהם קורא בשם ה'. הוא לא סתם מסתובב בעולם, בדרך מסעיו הוא מפרסם את שם ה' בעולם. בכל מקום שהוא מגיע הוא עולה על ארגז תפוזים – מרצה שם ומכריז הכרזות. הוא צריך לדאוג לצאן, לדאוג לזה ששרה רבה עם הגר, ולדברים אחרים, אבל עיקר עיסוקו ומטרתו הם פרסום שם ה' בעולם. זהו ייחודו של אברהם.
חנוך שהתהלך את האלוקים וגם נח שמצא חן בעיני ה' אינם מסתובבים בעולם ומודיעים את דבר ה'. נח, בניגוד לאברהם, אמר לעצמו "אני עושה את מה שאני צריך לעשות, את המשימה שהקדוש ברוך הוא נתן לי – לבנות תיבה". לכן נח גם לא הלך לאנשים ברחוב, ה' לא אמר לו. בנקודה זו אברהם מתחיל להיות נביא. בכל פעם שהוא מגיע למקום כלשהו הוא בונה במה ומתחיל טקס של עבודת ה', הוא עושה עד כמה שידו מגעת. זה לא שיגעון, זאת דרך. בעצם, בכך שאברהם מגיע לכל מקום ומכריז הכרזות, הוא מודיע שהוא לא הסוף של הדברים, השריד האחרון לאמונה. אברהם בא ואומר – אני ממשיך את הסיפור ואם אני יכול, אשכנע אחרים להמשיך יחד אתי. אברהם הוא לא יוצר האמונה, הוא מחדש אותה.
הדור שאחרי המבול לא היה שונה באופן מהותי מהדור שלפני המבול. אברהם מנסה לשנות את התדמית של העולם כולו. הוא אומר לכולם שהסיפור לא נגמר אלא רק מתחיל, העולם הולך להשתנות. אברהם הוא לא יוצר האמונה אלא הוא הראשון שהולך להיות המפיץ של האמונה, הוא הראשון שאנו שומעים עליו שפועל כך, הוא מחליט שזה לא עסק פרטי. הוא מתחיל להקים את סוכת אדם הנופלת.
מדוע אנו חותמים "מגן אברהם" בתפילה? משום שאברהם הוא זה שמתחיל ליצור את השינוי, והוא באמת מצליח לגרום לכך שבניו אחריו ממשיכים לקרוא בשם ה', ומאז ועד היום זה הולך ונמשך. שבעים הנפשות שירדו למצרים הם בעצם שכפול של אברהם גם אם לא באותה רמה או באותו סדר גודל. נוצר פה עולם חדש שאברהם הוא יוצרו.
האם הוא הצליח? במידה רבה כן. שמו של אברהם נמצא בכל העולם. ולמעשה, הוא השפיע על כל הדורות הבאים עד לימינו אנו. זה מה שאברהם עשה, ובאופן ישיר ועקיף, נוצר ממנו עולם חדש.
אברהם הוא המתחיל את התהליך של חידוש האמונה. אך יש חשיבות גדולה לממשיך. הממשיך הוא היוצר את ההבדל בין אדם פרטי לבין חברה. קיימים עניינים פרטיים המתחילים ומסתיימים ללא המשך. עניינים כאלה לא בטלים מעיקרם, חשיבותם בעינה עומדת, אך חוסר ההמשכיות מוציאה מעניינים אלו את יכולת ההשפעה וההמשכה שלהם. ההמשכיות היא הנותנת את הכוח להחזיק בדבר שלא ייפול וייעלם מן העולם. תארו לעצמכם שמשה רבנו היה יוצא מן העולם ולא היה ממשיך אף אחד, גם לא יהושע. מה היה קורה? סיפור בני ישראל היה מסתיים.
כתוב שיהושע היה פני לבנה לעומת משה, במשה אכן היה יותר כוח, ויהושע מקבל ממשה כפי שהשמש מקבל מן הירח. אבל מאידך, יהושע סיים את סיפור יציאת מצרים ונתן את הבסיס להמשך; זה מאוד משמעותי. וכך, יצחק הוא הבן שהמשיך. זה דבר שמאוד משנה, האם מישהו משאיר אחריו מישהו אחר שממשיך אחריו הלאה, או שהוא היה תופעה לעצמה. כדי שהסיפור יימשך, חייב שיהיה מי שימשיך. כך נוצרת שלשלת. צריכים טבעת ראשונה, והיא נקבעת באיזה מקום, אבל אם אין טבעת שניה, אין שלשלת.
כתוב בתנא דבי אליהו שאדם צריך לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב". והשאלה היא: מה הכוונה של "יגיעו מעשי", איך אני יכול להשוות את עצמי לאבות?
אדם שלומד כל היום תורה ומתפלל כל יום, ובודק את מעשיו, לא צריך להשוות את עצמו ליושבי קרנות, לבריות שהוא רואה מסביב, אלא לאברהם יצחק ויעקב. איפה הם ואיפה אני? זהו קנה־המידה הנכון. נכון, אני לא יכול להיות כמו אברהם, אבל אני צריך להשתדל להיות כמוהו.
לא יבואו אל האדם בטענות על זה שהוא לא הגיע בדיוק למעלת אברהם, אבל על זה שהוא לא ניסה הוא עתיד ליתן את הדין.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע
