העניין של "משנכנס אדר מרבים בשמחה", כמו גם העניין של "משנכנס אב ממעטין בשמחה", מעלה שאלה בסיסית. כיצד אפשר להכתיב דבר שכזה? כיצד אפשר לקבוע שמעכשיו כולם יהיו שמחים ובחודש אב כולם יהיו עצובים? מה קורה אם בני המעיים שלי לא מרגישים את השמחה או את העצב? מה קורה כאשר נכנס אב ואני במצב רוח מצוין, וכאשר נכנס אדר – אני במצב רוח עכור?
רוב מצוות התורה לא דורשות כניסה אל הבעיות הללו. כשאומרים לנו: "תניח תפילין!" "תלבש ציצית!" זה לא דורש מאיתנו שום דבר נפשי, אנחנו יכולים להיות מצווים ועושים. השאלה היא איך אפשר לצוות על אדם: "תרגיש כך וכך". איזו משמעות יש לציווי שמצווים על אנשים להרגיש כך וכך. בתורה אין הרבה מקומות שיש בהם ציוויים על הוויות הנפש. יש מצווה שאנחנו חוזרים עליה שלוש פעמים ביום: "ואהבת את ה' אלוקיך", יש פקודה כזאת. תארו לעצמכם איך זה היה נראה אם הייתי מנסה לצוות על העניין של 'ואהבת' לא בבחינת מרות של מעלה אלא בבחינת מרות של מטה. מה היה קורה אם הייתי מאיים באקדח על מישהו ואומר לו: "עכשיו אתה צריך לאהוב אותי". איך אפשר לאהוב, לשנוא, להיות עצוב או שמח לפי פקודה?
בתיאטרון יש דבר מן הסוג הזה, והשאלה היא באמת האם זה יוצר תיאטרון טוב; אפשר להעמיד אנשים ואומרים להם – עכשיו אתה מחייך; עכשיו אתה בוכה, אתה לא יכול לבכות לבד – תיקח בצל. מה זה שייך לרגשות הפנימיים? לא שייך. אז אדם יוצר לו עולם נאה, שבצדדים מסוימים הוא עולם הרבה יותר פשוט: במה הוא מחוייב – הוא מחוייב לעשות כך וכך מעשים. היו אנשים כאלה, והשאלה היא – מה בעצם גורם לאדם כזה להתנהג? זה סוג של כפאו שד. יש פה כפייה שבגללה הוא מתנהג באיזו צורה.
יש אנשים שאומרים שזה טוב בשביל הילדים. מה יקרה אחר כך לילדים – זאת שאלה אחרת. פגשתי אנשים כאלה שאחדים מהם אמרו לי: "אני כך וכך, למה בכל זאת אני עושה את זה – בשביל הילדים". יש אחרים שאומרים דבר פשוט: "יש לי בעיה איזה חיים לחיות – אני יכול לחיות חיים יהודיים, עם כל מה שבא איתם, ואני יכול לחיות חיי רחוב. אז באופן אסתטי ובאופן של הנהגת האדם, זה הרבה יותר יפה. יש גם אנשים שעושים את זה בגלל "מנהג אבותינו בידינו", אומרים את המילים היפות האלה שמשתמשים בהן לא רק בעברית – אני מקיים את המצוות בשביל 'לשמר את הלכידות', את ההמשכיות של עם ישראל. השאלה בשביל מה זה טוב – זה שאלה ממין אחר. אבל יש אנשים שבפירוש יגידו – למה הם שומרים מצוות, כי ככה נשמר עם ישראל. מה זה שייך באופן קיומי – שום דבר, אבל הם הולכים בדרכים כאלה וכאלה ועושים אותם.
יש אנשים שיש להם תמונה די בהירה של העולם שלהם ובתמונה הזאת הם יודעים שיש חציצה גמורה בין מה שעושים לבין העולם הפנימי. אמרו פעם שיש אנשים שיש להם גארטעל במקום גבוה מהרגיל באופן שיש חציצה בין הראש לגוף. לאנשים מן הסוג הזה יש שני עולמות שונים, וכל עולם נשאר לחוד ולא נכנס לתוך העולם השני.
היה יהודי מפרנקפורט שבחיים האזרחיים שלו היה מבקר מקרא קיצוני. כשהוא היה נכנס לשיעור מקרא הוא היה נכנס עם עיפרון מחודד ביד, כדי לתקן את השגיאות שהוא מצא מידי יום ביומו בתנ"ך. בחיים הפרטיים הוא היה יהודי שלא יצא בשבת עם משהו בכיס כי אין עירוב. איך זה הולך ביחד – עובדה שיש אדם שחי את החיים שלו בצורה הזאת. יש עולם של "מה אני חושב", "מה אני מרגיש", "מה אני מאמין" – זה עולם אחד, ויש את "מה אני עושה", ולפעמים "איך אני מדבר", וכל אחד מהם נמצא בפני עצמו. זה מתיישב אצל אנשים מסוימים.
עכשיו, העניין הזה של חובות הלבבות יצר גם תנועות ואנשים שהלכו לקיצוניות ההפוכה – עולם שבו אמונה ורגשות היו העיקר והמעשה הלך והתמעט. קודם, הסבירו מה התפילין באים לסמל, אחר כך טענו שאפשר להגיע לעניין הזה גם בלי תפילין. היו דורות שבהם התעסקו יותר ויותר במה שאפשר לכנות 'תוכיות הדברים', בטעמים ובנימוקים של הדברים. ולדעתם אדם שממלא את התפקיד שהמצווה מסמלת – כבר לא חייב לעשות את המצווה. לפעמים זה מתבטא בתודעה שכל העולם הזה נעשה עבור קטנים ועמי הארץ – הם צריכים מנהגים מעשיים; קודם כל כדי שלא ישתוללו ברחובות, ונוסף לכך אי אפשר לדבר איתם על דברים גבוהים. לעומת זאת איש המעלה לא צריך לדקדק בדברים האלה כי הוא מגיע לתכלית המכוון בלי להתעסק בכל הצדדים המעשיים הללו…
אם אני קורא בתורה בלי לנסות להכניס לשם דברים, אמנם יש כל מיני דברים שאני צריך לעשות. חלק מהם אני לא מבין מדוע יש לעשות אותם, חלק מהם אני תופש שיש להם טעם, וישנם גם דברים שיש להם טעם באופן כללי שמודגש כמה פעמים בתורה – למשל כשכתוב "והתקדשתם והייתם קדושים", אזי גם אם אני לא יודע את הסיבה לכל פרט ופרט הדברים האלה, בכל זאת יש לי את הטעם הכללי של "קדושים תהיו". "קדושים תהיו" זה מושג שהוא לא טכני, הוא מושג רוחני, נפשי, ואחריו יש רשימה ארוכה של דברים מעשיים שנובעים ממנו.
בתוך התמונה השלמה, יש את החובה לקיים הרבה פרטי עשייה כמו גם כמות הגונה של פרטי אמונה וגם פרטים הנוגעים ללב. אנחנו כיהודים צריכים לעמוד מול המכלול השלם של התורה ושל היהדות. מרגע שאני מתחיל למחוק דברים, אין סוף למחיקה. אפשר לראות את זה דור אחרי דור, מה קורה כאשר מתחילים למחוק דברים מהתורה, מזה שמוחק פסוק אחד עד זה שמוחק כמה ספרים, ובסוף הכל נמחק. כך יוצא שאנשים מאבדים את העניין הזה של "תורת ה' תמימה", במובן הפשוט: "שלמה", ובמקום זה חותכים אותה.
לכן צריך לדעת שכאשר מתעסקים בחובות הלבבות, זה צריך להיעשות כחובה גמורה ולא כקישוטים בלתי מחייבים. באופן הכי פשוט, מה שכתוב בתורה על אהבת ה' ויראת ה' ועל "ושמחת לפני ה'" – הפירוש הוא כפשוטו שמחייבים לאהוב, לירוא ולשמוח לפני ה' – הכול נאמר ברצינות.
אחרי כל הסיבוב הזה, אני חוזר לשאלה שפתחתי בה: מה קורה כשנכנס אדר? באמת מרבים בשמחה? והרי יש לי כאב בטן, יש לי בעיות מצד זה או מצד זה, איך אני עושה מרבים בשמחה? אחת מנקודות הבסיס בתחום של חובות הלב היא שאדם יכול לעשות לא רק דברים מעשיים אלא גם דברים של חובת הלבבות, אלא שהם דורשים סוג של עבודה פנימית כדי להגיע אליהם.
כשמתחילים ללמד ילדים מתמטיקה רואים שיש ילדים שזורמים עם זה בלי שום בעיות ויש ילדים שמתייגעים בעניין הזה, ובסיס היגיעה שלהם הוא בדיוק להגיע לאותו עניין. אני יכול ללמד ילדים איך עושים "קמץ אלף אה" וכדומה. הבעיה היא שיש שלב מאוד משמעותי, איך עוברים מזה שאדם קורא מילה לכך שהוא קורא מושג, אני קורא "עץ" ורואה מולי עץ. יש דבר של מעשה – תקרא ככה, קוראים ככה. אדם מישראל, שקורא בתורה – יכול לקרוא מה לעשות, אבל הוא לא מבין איך להתייחס לזה. איך אדם עובר אל התחום שהוא יכול לצייר תמונה? אם הוא בכלל לא מסוגל, לא משנה מה הוא יכול לבטא בשפתיו, הוא לעולם לא מבין את זה.
איך אדם מרבה בשמחה? זה לא לגמרי דבר שרירותי או דבר שתלוי בחוץ. אנשים הם אנשים פשוטים, יש אצלם התייחסות בין החיצוני לפנימי, כשאדם הולך להלוויה יש לו מצב רוח אחד ובחתונה יש לו מצב רוח אחר. העניין הוא שלמרות שאחרי המעשים נמשכים הלבבות הם לא נמשכים מעצמם, אני צריך ללמד ולחנך אותם. לפעמים צריך לעשות את זה בגיל 6, לפעמים בגיל 16 או בגיל 66. הבעיה היא לא לעשות תרגיל, אלא להבין מה שיש בזה. כמו שעושים את זה בכל דבר אחר, לא רק ללמד את פיו אלא גם את לבבו. מי שלא אמרו לו את זה, לא בכיתה א' ולא בישיבה, מה הוא יכול לעשות?
האם הרגשת הלב ניתנת לשליטה? לא בשלמות ולא במקרים קיצוניים, אבל בהרבה דברים בחיים שלנו, הרגשת הלב ניתנת לאיזושהי שליטה. אני לא יודע אם הכלבים לומדים את זה, אבל כשהם כועסים הם נושכים; בני אדם אפשר ללמד – לא רק לרסן את הפעולה שלהם – אלא גם להשתלט על המחשבות הנמצאות באדם. ההוראות הן לא בלתי אפשריות, בנוסח החב"די: "מוח שליט על הלב"; יש אנשים שאצלם זה נמצא באופן בולט ויש אנשים שזה קשה להם, כי הם אף פעם לא ניסו לעשות את זה. יש אנשים שלפחות פנימה – משתוללים בלי שום יכולת להשתלט על עצמם. האם אדם יכול להשתלט על מחשבות? במידה מסויימת כל אדם שחי בעולם לומד לעשות את זה, לולי זה היינו משתגעים.
בכל מיני ספרים קדושים כתוב שצריך להתבונן במשהו. מישהו התלונן בפניי שהוא מתבונן ושום דבר לא קורה. אמרתי לו, שכשאנשים הולכים לישון הם צריכים לכבות את המחשבות שלהם עד לרמה שהם יכולים להירדם. איך אדם נרדם – הוא עושה מה שכתוב בספרים הקדושים – הוא מסיח את דעתו, ואז מסיח את דעתו עוד יותר, עד שהוא נרדם. רוב האנשים לומדים איך לעשות את זה; יכול להיות מקרה קיצוני, שאדם לא יכול. אבל השליטה הזאת, בדרגה שכל אדם עושה אותה, קשורה לאותו עניין של איך אדם מסוגל למשול בליבו; הוא מסוגל, וזה שהוא לא משתמש בכישרון הזה לדברים חשובים זו בעיה אחרת. כשמישהו מנסה להתבונן במשהו, לפתור בעיה, הוא צריך עכשיו לפתוח דלת ואם המחשבה שלו היא על דברים אחרים הוא צריך לעזוב "את שאהבה נפשו", ולחשוב איך פותחים את הדלת.
כשאדם עושה הכנה, זה לא תמיד הולך לריק. במכוניות יש דבר כזה, שכותבים על כל מכונית כמה זמן לוקח לה לעבור מ-0 ל-100 קמ"ש. יש מכוניות טרנטה שאולי לא מגיעות בכלל ויש מכוניות שמגיבות מהר. גם בתחום "חובת הלבבות", היו אומרים שבדורות הראשונים לא היו בכלל תפילות. בימי בית ראשון אין בכלל ברכות, בזמן בית שני – יש. יש אנשים שמגיבים מהר, כמעט מלידה, הם מגיבים ועוברים ממצב של שינה למצב של ערנות תוך 2 שניות. בדורות הראשונים, היו אנשים יותר בריאים, כשעשו מצוה כל הרגשות התעוררו מעצמם. בדורות אחרים אומרים ברכה והיא ההכנה למצווה. ואז היה עוד ירידת הדורות, אז הוסיפו "לשם ייחוד", כי גם הברכה כבר לא עושה את העבודה. המטרה של ה"לשם ייחוד" היא להגיע לזה שיש יותר התעוררות הלב. אמרו על זה שאולי יהיה צריך לומר "לשם ייחוד" לפני ה"לשם ייחוד". יש אדם שאומר "לשם ייחוד" וליבו מתלהט.
היו דורות שהתעוררות הלב שלהם הייתה יותר קלה. החיים שלנו מרוחקים ובנוסף מאוד מלאים רעש, אם מישהו רוצה לראות כוכבים הוא צריך לנסוע למדבר כי מעל עיר אי אפשר לראות כוכבים. יש דורות כאלה שרואים רקיע בטהרתו, בימינו לא רואים רקיע בטהרתו.
כשמישהו עושה את העבודה שבלב, שהיא במידה רבה: איך להכין את עצמו למשהו, וכעושים את העבודה שבלב, זה באמת קורה. אדם נמצא במצב, חושב, עושה את ההכנות ואז משהו קורה. ואז כשנכנס אדר מרבים בשמחה באמת. יש סיפור שהרבי אלימלך אסר על החסידים שלו לשתות אלכוהול בשמחת תורה. הוא רצה שהחסידים שלו יגיעו לשמחת תורה בלי זה. אבל גם מי ששותה צריך שתהיה לו כוונת הלב, כי המשקה בעצמו לא מביא את האדם לשום דבר מעצמו, צריך לעשות את ההכנה הראויה.
