באופן כללי, כשאני מדבר על דרכים גדולות שיש בתוך העולם החסידי – ואני מדבר כאן בהיקף הגדול ולא בפרטי פרטים – אפשר לומר שיש דרך אחת גדולה – חב"ד, שהיא דרך מסודרת לא רק מבחינת ספרים שיש בה המון, אלא זו דרך שיש לה הדרכות לא רק בהקשר של דברים מעשיים והלכתיים אלא גם בהקשרים עמוקים יותר. לחב"ד יש שיטה עיונית, יש לה דרך מסוימת, זה לא רק שיש ספרים, אלא יש אנשים שהולכים בדרך הזו. הדרך הזו היא לא אוסף אקלקטי של רעיונות, מנהגים, ווארטים והוויות אלא דרך שאנשים בפועל הולכים בה ואפשר ללכת בה.
יש דרך אחרת שהיא ברסלב. לברסלב אולי אין כל כך הרבה ספרים, לפחות עד לדור האחרון, אבל ברסלב היא לא רק התרחשות שהייתה סביב צדיק כזה או אחר אלא היא שער, היא דרך שנפתחה בעולם. היו הרבה אנשים גדולים בנגלה ובנסתר, אנשים קדושים וצדיקים בכל עניין, אבל הם לא פתחו דרך. לברסלב יש דרך שאפשר לדבר עליה ושאפשר בצד מסוים ללכת בה.
והנוסח השלישי בעיניי הוא נוסח של קוצק. שוב, כפי שחזרתי ואמרתי רבות, היו בחסידות מאות נוסחאות אחרות, אבל לדעתי הן לא עומדות באותו אופן של נתיב, של דרך מסוימת. בדרכים שאני אמרתי, אדם יכול להגיד: "אני מפחד ממנה", "אני רוצה אותה", "אני הולך בה".
מה עשו בקוצק?
אני רוצה לדבר כעת על קוצק, אני רוצה לדבר על המעניין בתוך קוצק, ועל הנוסח של קוצק.
מה עשו בקוצק? בסך הכול, הדבר הראשון שצריך להגיד הוא שבקוצק לא היה נוסח שאפשר היה להגדיר. גם האנשים שהיו שם לא היו עשויים ממין אחד. באופן יותר עמוק, כל הבדיקה והחיפוש שהיו בקוצק לא היו ממין אחד. אם היה דבר אחד שהיה משותף לכולם זה שרצו שכולם ישבו וילמדו. כל אדם שהיה שם היה צריך להיות תלמיד חכם, ובאמת הרבה מחסידי קוצק היו תלמידי חכמים גדולים, חלקם רבנים של ערים ועיירות חשובות.
מספרים, בין השאר, שחסידי קוצק היו עושים דברים להרגיז את הבריות, הם היו טובים בזה. בראש השנה אחד הם השכימו בבוקר והתפללו את כל התפילה מהר מהר, שחרית-מוסף, תקעו בשופר וסיימו הכול. ואז כשבא זמן שכל האחרים הלכו להתפלל, הם ישבו ולמדו. אז האנשים האלו ראו את חסידי קוצק שבראש השנה הם לא מתפללים ולא תוקעים בשופר, מה הם עושים? יושבים ולומדים גמרא. לשבת ללמוד גמרא, זה היה עניין וזה היה אופן של איך להיות חסיד קוצק. זו הייתה דרישת סף: אם אתה לא יודע ללמוד, מה אתה עושה שם? קודם כל לשבת וללמוד, ואם ללמוד אז כמו שצריך.
באמת היו שם כמה גדולי עולם שהיו מפורסמים בכל העולם. הרבי מגור, שהיה חסיד קוצק, היה נחשב כעילוי הגדול של כל פולין. היו שם אנשים שהיו במדרגות גבוהות בכל מיני עניינים. היה אחד שהיה מפורסם כאחד מגדולי החסידים של קוצק, שקרא לעצמו אלעזר פיוק – אלעזר השיכור, כך היה שמו. הוא היה גדול בתורה, במעשים טובים, אבל הוא קרא לעצמו אלעזר השיכור, וכך היה מתנהג. היו שם הרבה מאוד אנשים שהיו באמת מגדולי הרבנים שהיו באותו דור, בין שקיבלו משרות ובין שלא.
בקוצק רצו שאנשים ידעו ללמוד. העניין לא היה כמה שעות אני יושב עם הספרים אלא משהו לגמרי אחר. הרבי מקוצק, למרות שבעצמו לא כתב שום דבר, היה ידוע כאחד מגדולי התורה. סיפרו שהוא התיישב באיזו שעה בבוקר, שם רגל על איזה סלע, וישב ולמד גמרא ככה עשר או שתים עשרה שעות. זה היה הוא בעצמו.
הרבי מסוכוטשוב היה מאוד קרוב לחותנו, הרבי מקוצק, והוא כתב עליו: "אצלו למדתי מה זה באמת ללמוד". הרבי מסוכוטשוב היה באמת מגדולי הדור, הוא התחיל בתור ילד פלא, ובלי ספק הדברים שהוא כתב הם דברים חשובים גם היום, והוא כתב על הרבי מקוצק דווקא בתור המדריך שלו, האיש שלימד אותו כיצד ללמוד. מה זה נקרא ללמוד? מה זה חידוש ומה זה לא חידוש? מה זה עיון, ומה זה לא עיון? אז הלימוד בעומק וברצינות היה אחד מהעמודים היסודיים של קוצק.
מעבר ללימוד היו גם כמובן צדדים אחרים. היה אדם שלא אהב את קוצק – ר' אהרן מרכוס. הוא היה הראשון שכתב ספר בשפה זרה על החסידות. זה ספר יחסית רציני שיש בו הרבה דברים מעניינים. הוא היה יהודי יקה שהפך לחסיד של הרבי מרדומסק. הוא כתב ספר שלם על חסידות ובין השאר מופיעות שם כל מיני השמצות על קוצק, מפני שהוא היה חסיד של הרבי מרדומסק שהתנגד לדרך של קוצק. בין ההשמצות שהוא משמיץ את קוצק, הוא כותב שם שקוצק היה המקום היחידי בין החסידים שבו למדו את כתבי רבי נחמן מברסלב. זה יכול אולי להיראות מוזר, אבל באמת בקוצק למדו ברסלב ונוסף לזה קוצק היה המקום היחידי שבו למדו באופן בסיסי את כתבי המהר"ל מפראג. אבל הנקודה הייתה, כאמור, שזה לא היה נוסח אחד, למדו ספרים מעולמות שונים וזה היה חלק מחיפוש יותר רחב.
איך התנהגו בקוצק? היו אנשים שהאריכו בתפילה שעות על גבי שעות. היו מתחילים בבוקר להתכונן לתפילה, ובצהריים או בערב היו מגיעים לתפילה עצמה. יש את התיאור הקלאסי של חסיד קוצק שהולך לו בבית הכנסת, מסתובב עם הטלית על הכתפיים ומהרהר. היו גם אנשים כמו הרבי מגור, שהיה בהחלט בן אדם אקסטטי, שהתפילה שלו הייתה בתנועות וצעקות. על הרבי מקוצק עצמו סיפרו שהוא היה עומד ומתפלל בקיצור, בדממה גמורה, הוא לא נע ולא זע. אמרו שאחרי שהיה גומר להתפלל היה לוקח זמן, חצי שעה או שעה, עד שהיה מתחיל להכיר אנשים. זו התפילה נוסח קוצק.
אחד מחסידי קוצק נהיה בעצמו אחר כך אדמו"ר – הרבי מגוסטינין שהיה מכונה 'בעל התהילים'. הוא היה רבי שהיה אומר הרבה תהילים בעצמו, וכל מה שהיה אומר לאחרים היה להגיד כך וכך פרקי תהילים. יש איזו צרה, תגידו תהילים. הוא היה אומר: הצרה שלי היא שבאים יהודים פשוטים, אני אומר להם: תגיד עשרה פרקי תהילים, והיהודי הפשוט אומר ונושע. אבל כשאני מדבר עם איזה חסיד גדול ואומר לו: תגיד עשרה פרקי תהילים, אז הוא אומר: אני לא יודע באיזו בחינה להגיד את זה, באילו כוונות וכיוצא בזה וממילא הוא לא נושע… הרבי מגוסטינין היה רבי בנוסח מאוד עממי, הוא היה דמות כזו עם הרבה מאוד לב והרבה מאוד חום, והוא היה נוהג בנוסח שלו גם כשהיה חסיד קוצק. הנקודה היא שלאיש כזה היה מקום בקוצק. איש כזה שהיה אומר תהילים ברגש – כמובן שהיה גם כן יהודי למדן ורב של עיר – וזו הייתה העבודה שלו, והוא היה אחד מחשובי חסידי קוצק.
מה שאני רוצה לומר הוא שבקוצק לא הייתה תבנית שכך וכך צריך לעשות. לא היה איזה דגם של חסיד אידיאלי שצריך להתנהג באופן כזה וכזה.
יופי, אבל איפה האמת?
זה היה חלק מההווי בקוצק. היו שם אנשים שהיו פרועים באורחותיהם ומצד שני אנשים שהיו מאוד שקטים, אנשים שהיו מאוד עצורים, ואנשים שהיו מאוד פתוחים. מסתבר שזה לא היה אכפת להם, לחסידי קוצק. הם לא יצרו נוסח כזה שכולם למדו את אותו הספר, או כולם מתנהגים בצורה מסוימת, או מתפללים בדרך מסוימת. וזו בעצם הנקודה: החסידות הזו במובן מסוים לא הייתה בנוסח של החסידים בכלל. במובן מסוים, הדרך הזו שהתחילה כבר אצל היהודי הקדוש, המשיכה אצל הרבי מפשיסחא ואחר כך אצל הרבי מקוצק, הייתה בנויה על כך שהם השליכו מאחוריהם כל מיני מנהגי חסידים, כל מיני נוסחים קבועים של חסידים ראשונים. הם השליכו את כל זה כדי ליצור משהו אחר.
זו הייתה השאלה ששאלו בקוצק: האם האיש הזה הוא איש אמת? פלוני יושב ואומר תהילים, אם הוא אומר באמת, אז בסדר גמור, ואם יש מישהו אחר שיושב כל היום ולומד מהר"ם שיף – זה גם כן בסדר, בתנאי ששניהם יהיו באמת, אבל באמת לאמיתו. בקוצק היו אומרים שלא לרמות את האחרים זה דבר קטן, לא לרמות את עצמך – זו בעיה גדולה. עכשיו, הבעיה היא שבפועל עולם כזה לא יכול היה לעמוד ולהתקיים במשך הרבה זמן. העולם של קוצק עומד ומפעיל לחץ אדיר על אנשים, הוא דורש מהם ואומר להם: "כן, אמרת משהו, עשית משהו, התנהגת באיזו עצה, כמה זה באמת לאמיתו"? בכל דבר שאני עושה השאלה היא: האם זה דבר אמיתי? התפללתי, אמרתי קריאת שמע, התכוונתי לזה? או שזה היה סתם קול הברה בעלמא? אם אני רוקד או מתפלל, מה אני עושה שם?
החיפוש הזה, כשמחדדים אותו עד הקצה, מעלה שאלה מאוד בסיסית. אדם ביטל את כל הקליפות, הוציא את עניין הקליפות, מה נשאר? מה נשאר באדם? מה נשאר בסוף? מה שנשאר בסוף לפעמים הוא הבל ורעות רוח. אם לוקחים בצל, מורידים קליפה אחת, מורידים עוד אחת, אז מה נשאר?
כיוצא בזה, יש הבעיה שמתעוררת כשאני מנסה למצוא איזשהו דבר נקי, באופן כימי. לעשות זהב, שיהיה זהב של עשרים ושלוש קראט, זה לא כל כך קשה. לעשות זהב שיהיה זהב טהור, זה דבר מאוד מסובך. הגמרא אגב אומרת שזיקקו את הזהב בבית המקדש כדי לעשות כור אחד של זהב טהור, והיה צריך לזקק אותו שש מאות פעמים כדי שיגיע למידה הנכונה, שיהיה באמת כולו טהור. כל מי שעוסק בכימיה יודע את זה, וזה נכון גם בתחומים אחרים. הבעיה היא, איך אני מגיע לדבר שהוא מאה אחוז טהור? להצליח להגיע לתשעים ושמונה אחוז – זה הרבה יותר קל. אבל ליצור דבר טהור לגמרי זה קשה לאין ערוך. הנקודה של מה שייך ומה לא שייך, מה דבר זך ומה דבר שהוא פנימי, דבר שהוא אמיתי.
אתה מניח תפילין? יופי, השאלה היא: איפה הנקודה של האמת? מתי אתה שואג געוואלד באמת, ומתי אתה רק מעמיד פנים. כשאתה אומר דבר, חושב דבר, מהרהר בדבר, כמה מזה מושלם? מושלם בתוך המדרגה שלך, לא מושלם במדרגות חיצוניות. זה היה הלחץ הגדול שהיה מוטל על אנשים בקוצק.
עד הקצה
הנקודה של קוצק עמדה בראש ובראשונה על האמת. מעבר לזה יש נקודה נוספת שנובעת מזה והיא הקיצוניות. הקיצוניות בקוצק לא הייתה עניין מקרי אלא עניין שקשור בניסיון לחדד את הדברים. הרבי מקוצק אמר פעם "כשהייתי צעיר לא היה נדבק בי כל האספסוף הזה". זה היה הקסם של העניין הזה, שלא היה פשוט להיות חסיד קוצק. לכל מיני אנשים היו טענות עליו, בצדק או לא בצדק. פעם כששאלו אותו מי הוא צדיק הדור, הוא ענה להם: "עכשיו כשאתם לא בטוחים מי זה צדיק הדור, כבר עכשיו אתם שונאים אותו. מה היה קורה אם הייתם יודעים מי זה צדיק הדור, כמה הייתם שונאים אותו…"
בסופו של דבר, מה שהוא רצה ואמר שהוא רוצה זה שיהיו לו כך וכך חסידים שילבשו אבנט של קש על מותניהם, וילבשו על הראש עלה של כרוב במקום כיפה – אם אין לך כסף, אתה שם עלה של כרוב, זה מספיק; זה נכון שזה לא סרוג, אבל בדיעבד אפשר לצאת ידי חובה בזה – ושיצאו ליער ויצעקו: ה' הוא האלוקים! כשמישהו דורש דרישות כאלה, הוא לא אומר שכולם יבואו אליו, הוא לא רוצה שכל הברנשים והברנשיות יבואו אליו ויקבלו את מרותו. מה שהוא רצה זה להביא את הדברים עד הקיצוניות הכי גדולה. אלו שתי הנקודות: להיות בקיצוניות, ולעשות הכול באמת.
בזמנו, השלטונות הרוסיים שכבשו את פולניה גזרו גזירה שיחליפו את הבגדים היהודיים לבגדים של גויים. היהודים עשו מהומה עצומה, ובתוך המהומה היו שני אנשים שהיו שניהם אנשים גדולים: הרבי מגור והרבי מוורקא, שניהם היו אנשים שכנראה עסקו גם בצרכי ציבור, והם החליטו שזה בגדר של 'יהרג ואל יעבור'. הסיפור הגיע לרבי מקוצק והוא אמר: "אני לא יודע מה הם רוצים, גם אני מכיר קצת, הסתכלתי פעם באותיות הקטנות, ולא יודע מאיפה הם הוציאו את זה". אני מספר את הסיפור הזה כדי להראות שהקיצוניות של קוצק היא לא עניין של איזו מחשבה שכל דבר הוא יהרג ואל יעבור. להפך, הקיצוניות הזו עומדת על ההפרדה בין מה שחשוב ומה שפחות חשוב. האם דווקא הבגדים הם הנושא החשוב? האם על זה צריך להתקוטט? צריך להתקוטט על תחיית ישראל, על כך שיבוא המשיח.
הרבי מקוצק היה איש שהשמיים לא היו בשבילו הגבול האחרון, זו הדמות של האיש. אז מה אני עושה עם אנשים כאלו, מה עושים עם הדמות הזו? מה אני יכול לבקש ממישהו? אולי תשב ותלמד עוד חצי שעה גמרא, מה עוד אפשר לבקש?
תראו, היסוד של הכול מתחיל בזה שהדברים מציקים לי. האם זה אוכל אותך שבקיבוץ פלוני אף אחד לא מניח תפילין? האם זה לא נותן לך לישון בלילה? אני רוצה לומר כאן למישהו: אתה צריך ללמוד תורה הרבה, כמה שנכנס, ולחזור על זה הרבה, ולדעת את זה הרבה, ואחר כך אתה צריך גם להתפלל, ואחר כך אתה צריך לדאוג לכל עם ישראל, ולמה שקורה להם בארץ ובחוצה לארץ.
הרבי מקוצק היה אדם שלא הרשה לאנשים להיות כבשים. הוא היה אדם שרצה להיות קיצוני, ורצה שאנשים יהיו קיצוניים. אדם שאמר לאנשים: תתפלל עד שאתה מתפקע, תלמד עד שאתה פעמיים מתפקע, ותלך ותעשה כל מיני מצוות מכל הצדדים. איך אפשר לעשות את כל זה? לוחצים.
האם אני יכול להיות כל היום בבחינה הזו? אולי לא, אבל אפשר להקדיש חצי שעה ביום כדי לחדד את קרן האור הזו עד לדרגה המקסימלית שלה.
על זה רציתי לספר ועל זה רציתי לדבר ועל זה ראוי לעשות לחיים!
מתוך הספר 'עד בלי די'
