כל העניין של להיות חסיד הוא באמת הגזמה גדולה… אני מבין שיש סדר שבן אדם הוא קודם כל בן אדם הגון. ואם הוא נהג בשלמות המידות וכיוצא בזה אז הוא נהיה צדיק. הרבה למעלה מזה נמצאת הדרגה של חסיד. כשמספרים "מעשה בחסיד אחד" דנים בגמרא מי זה החסיד הזה, האם זה היה רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אילעאי. אז יש אנשים שבאמת מגיעים למדרגה הזאת של חסיד, אבל לא כל בריה קטנה מגיעה לזה.
כל מי שמתפלל נוסח ספרד מכריז "שמרה נפשי כי חסיד אני", אבל איך אפשר באמת להכריז הצהרה בומבסטית כל כך? שמעתי פעם מישהו אומר שההכרזה הזאת דומה למישהו שמכריז "אני נוסע לתל אביב". הכוונה שלי היא להגיע לתל אביב, למרות שאני צריך לעבור הרבה תחנות בדרך ויכול להיות שיהיה לי פנצ'ר בדרך, אבל אני נוסע לתל אביב. כשבן אדם אומר על עצמו שהוא חסיד, הוא לא אומר איפה הוא נמצא כעת אלא לאן הוא רוצה להגיע. יכול להיות שהדרך תיקח לי שמונים שנה, תשעים שנה ומי יודע אם בכלל אגיע, אבל לשם אני רוצה להגיע.
את כל מה שמחויבים לעשות אני בוודאי עושה. את כל הדברים ששייכים לדין ולמצווה אני בוודאי עושה. אני הולך על מעבר לזה. אני יכול להגיד שאני לא עושה רק בשביל לצאת ידי חובה, אפילו חובות גדולות, אלא אני רוצה להיות כזה שהוא במידה של "בכל מאודך".
"בכל לבבך" זה לתת את כל הלב. "בכל נפשך" – אפילו הוא נוטל את נפשך. אחרי זה שאני מוכן למות למען שמו, יש את "בכל מאודך" – תן עוד קצת. מתברר שיש דברים שהם למעלה מלמסור את הנפש והם קשים יותר, אדם מוכן לקבל עליו ייסורי גיהנום אבל לא מוכן לקבל אותם. על זה אומרים "בכל מאודך", שאני מוכן לתת מעבר לכל הדברים האלה. וזה העניין של חסיד.
שתבינו, העניין הזה מופיע גם במדרשים וגם בחסידות: בפרשה ראשונה של שמע כתוב "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" בלשון יחיד. בפרשה השנייה כתוב "בכל לבבכם ובכל נפשכם" בלשון רבים, ולא כתוב "בכל מאודכם". למה? מפני שהעניין של "בכל מאודך" שייך לפרט ואיננו שייך לציבור. לאדם יחיד אפשר להגיד – תלך עד שתצא מעבר לכל הגבולות. לציבור אי אפשר להגיד את זה. לציבור אפשר להגיד עד מסירות נפש אך לא מעבר לכך. והציבור שלנו עשה את זה. הציבור היהודי עשה את זה. הוא מסר את נפשו.
להיות חסיד זה לומר אני רוצה להגיע למדרגה הזו של "בכל מאודך". איפה אני עומד? יתכן שאני עומד אפילו לפני "בכל לבבך". הלוואי שאעבוד את ה' עם יצר הטוב. לא מדבר על היצר הרע. הלוואי שאעבוד אותו עם היצר הטוב. ויותר מזה אני לא מסוגל. ועם כל זה, אני אומר – זו רק תחנה, תחנה בדרך, ואני רוצה להגיע הרבה מעבר לזה והרבה למעלה מזה.
אני לא מדבר באוויר, לא מדבר לא לקירות ולא לפלורוסנטים, אני מדבר אליכם. כל אחד בא מהמקום שלו, מהחור שלו, מההורים שלו, וכל אלה יכולים להיות חיסרון אחר חיסרון. אבל אני אומר את מה שאמרתי, אני מדבר לגדולים ולקטנים, בין בשנים, בין בחוכמה, בין במעשים טובים, מפני שהעניין הזה הוא אפשרי והוא דורש סוג של הסכמה בלב.
אדם יכול לקבל על עצמו כל מיני דברים, דברים שהוא יעשה או לא יעשה, אבל יש פעמים שבן אדם מקבל על עצמו דבר שבלב. הדבר שבלב אומר "אני לא אנוח. אני לא אשקוט עד שאגיע אל המדרגה הזאת". משום שאדם אומר: לא חשוב מה יקרה איתי, יכול להיות שלבסוף אני אהיה סנדלר, נגר, טכנאי מחשבים, דוקטור לפיזיקה, פרופסור למתמטיקה, רב, ראש ישיבה או כל בריה אחרת בעולם, אבל על דבר אחד אני לא מוותר: על כך שאני רוצה לעבוד את ה' בכל מאודך. אני לא מוותר, ובכל מה שיקרה לי, בין שאהיה למעלה, בין שאהיה למטה, אני רוצה להיות ביחד עם הקדוש ברוך הוא. וכשאני רוצה להיות איתו, כמו שכתוב במזמור קל"ט, "אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך". לא משנה אם אני בשמים או בשאול, לא משנה, אבל אני יודע איפה אני רוצה להיות.
בן אדם יכול לומר: יזרקו אותי לגיהנום, אבל גם שם אוכל להגיד שאני אוהב את הקדוש ברוך הוא. אני חושב שאת זה הקדוש ברוך הוא צריך לשמוע. את הצדיקים, אלה שקוראים להם "החבר'ה שלו", הוא לא צריך לשמוע. יושבים שם אנשים בגיהנום, צולים אותם, חותכים אותם, נושכים אותם ואחרי כל זה הם אומרים "בלתי לה' לבדו". זה מה שהוא רוצה. מפני שמישהו שמה צועק שהוא בכל זאת רוצה להיות חסיד. אני לא יודע אם הוא התכוון לקבל הנחות, אולי להיפך, כנראה מלקים אותו יותר בגלל זה. אומרים לו – אם אתה לא הסתפקת בלהיות בעל־בית רגיל, ולא הסתפקת להיות אדם שמבצע מה שמבקשים ממנו, אלא אתה גם רצית להיות חסיד, אז תקבל עוד מנה אחת. עוד גחלי רתמים. בפנים, בחוץ, מכל הצדדים. ואף על פי כן, אני רוצה בכל זאת.
כשאדם מקבל על עצמו דבר כזה, בעולם הזה ובעולם הבא, והוא אומר "אני לא אנוח ולא אשקוט" – לאנשים האלה הקדוש ברוך הוא נותן עוד צ'אנס. הוא לא נותן להם הנחות, אבל הוא נותן להם עוד צ'אנס לעשות את זה. יכול להיות בן שבעים, יכול להיות בן שמונים, יכול להיות בן תשעים, והוא אומר "יש עדיין דבר אחד שאני רוצה". יכול להיות שכל הרצונות האחרים בטלים, אבל הרצון הזה נשאר. שבן אדם אומר שלמרות הכל, אני רוצה להיות בלתי לה' לבדו! אני רוצה להיות בכל מאודך! לא הגעתי לזה, כנראה תשעים שנה זה לא מספיק. יתן לי הקדוש ברוך הוא עוד שנים, ואעשה את זה הלאה. זה מה שאומרים בפסוק "שמרה נפשי כי חסיד אני". אם לא אעשה את זה בגלגול הזה, אעשה את זה בגלגול הבא. אבל אני יודע מה אני רוצה. והעניין הזה, של הקבלה הזו בלב, זה לא תלוי באיזה נוסח אני מתפלל, אלא זה תלוי מה קיבלתי על עצמי.
יכול להיות שהוא אומר שמרה נפשי כי חסיד אני, אבל אתה ידעת חטאי ופשעי, עוונותיי ממך לא נכחדו, את החטאים שלי אתה יודע, את העוונות שלי אתה יודע, מי יודע יותר טוב ממך? אבל אתה גם יודע שאני רוצה אותך. אתה יודע שגם כשאני הולך בשאול תחתיות, גם כי אלך בגיא צלמוות, ואלך בגיא צלמוות לא בגלל שזרקו אותי אלא בגלל שאני בחרתי ללכת בגיא צלמוות. ואפילו כשאני הולך בגיא צלמוות בגלל שאני רציתי – אתה עמדי. אני רציתי להיות איתך, יכול להיות שנפלתי לבור ושברתי ידיים, רגליים וראש, אבל עדיין אני רוצה להיות תמיד איתך.
