החסידות באה לעולם כדי לגלות את הפנימיות שיש בכל דבר, וניגון הוא אחד הדברים הכי טובים לגילוי הפנימיות. כששרים מהלב, למרות שכולם שרים אותו הדבר, כל אחד מכניס חלקים אחרים מהלב שלו לתוך הניגון.
את הניגונים חיברו אנשים גדולים – צדיקים, עובדי השם, שהכניסו את כל הפנימיות שלהם בניגון. פעמים רבות אנחנו מנגנים ניגון, אומרים "זה יפה", אבל שוכחים את מחבר הניגון. חז"ל אמרו שכשאדם אומר איזו שמועה שלמד, "יהא רואה בעצמו כאילו בעל השמועה עומד כנגדו". אז גם כששרים ניגון, צריך לדמיין את בעל הניגון עומד לפנינו.
למשל, יש ניגון מיוחד מרבי ישראל מרוז'ין (קישור בסוף הדף). זה ניגון עמוק ומרגש, אבל כדי שהוא ייכנס עוד יותר עמוק, חשוב לדעת מיהו בעל הניגון. אתם יודעים מי זה רבי ישראל מרוז'ין?
ה'צמח צדק' היה קורא לו 'הרבי הקדוש מרוז'ין' למרות שמעולם לא פגש אותו. הוא שלח אליו פעם את אחד מחסידיו, ר' אייזיק מהומיל, כדי למסור לו איזה עניין חשוב שנוגע לכלל ישראל. ר' אייזיק נשאר שם כמה ימים ולאחר מכן סיפר את רשמיו לרבי.
בהיותו שם, הגיעו אל הרבי מרוז'ין שני תלמידי חכמים שחיברו ספרים, וביקשו לקבל ממנו 'הסכמה'. ספר אחד עסק בהלכה ובעיון, והשני ליקט סיפורי צדיקים. הסדר אצל הרבי היה שלפני שהוא כתב הסכמה הוא היה מתפלפל עם המחברים על תוכן הספר, ור' אייזיק שם לב שהרבי מרוז'ין ביקש קודם לראות את הספר של סיפורי הצדיקים, קרא בו והפליג בשבח סיפורי חסידים. רק לאחר מכן הוא קרא בספר ההלכה ואז דיבר על המעלה של יגיעה וחידוש בתורה. ר' אייזיק התפלא בליבו – הרי העיון בתורה חשוב יותר מסיפורי צדיקים, אז למה הרבי הפך את הסדר?
הרבי מרוז'ין הרגיש בכך, ואחרי זמן מה אמר: "ה'ליטאי' (זה היה הכינוי של ר' אייזיק) מתקשה למה הקדמנו את סיפורי הצדיקים לספר ההלכה. שאלה זו תירץ כבר רש"י הראשון על התורה, ששואל: למה הקדוש ברוך הוא התחיל את התורה בסיפורי מעשיות, 'בראשית', הרי היה צריך להתחיל את התורה בהלכה, 'החודש הזה לכם'. ומכאן ראיה ש'בראשית' קודם. מעשה אבות ומעשה בראשית הם סימן לבנים, וקודמים להוראות התורה בקיום המצוות".
ועוד סיפור: בערב שבת ישבו ר' אייזיק עם רבי ישראל ודיברו בעניינים חשובים. רבי ישראל עישן "לולקע", מקטרת, ואז נכנסה אשתו ואמרה לו: שבת תכף נכנסת. רבי ישראל הניח את המקטרת, ופניו מיד קיבלו גוון חדש וזוהר. לאחר מכן ר' אייזיק מהומיל אמר: "כשהוא הניח את המקטרת – הוא עלה למעלה והשאיר אותנו למטה…".
דעו לכם, לא רק אדמו"רי חב"ד ישבו בכלא, גם הרוז'ינר. הוא נהג בעצמו גינוני מלכות, והאשימו אותו שהוא מורד במלכות. החסידים עשו כל מיני חכמות כדי לחלץ אותו משם. הם שיחדו את השומרים והוציאו אותו מרוסיה לאוסטריה, אך הדבר נודע לצאר והוא דרש להסגיר אותו. החסידים הלכו ושכרו מאה ועשרים כמרים שיעידו למלך שיש כאן טעות בזיהוי והאיש הזה איננו רבי ישראל מרוז'ין. אך כשהצאר שמע את זה הוא אמר: "מאה ועשרים כמרים זה כלום, אני רוצה לראות שהוא יגיד שהוא לא ר' ישראל מרוז'ין". אבל רבי ישראל סירב. מלך אוסטריה שמע על כך ואמר: "יש אצלי אדם שלא מוכן לשקר גם אם זה יעלה לו בעונש מוות? כזה איש אני לא מוכן לשחרר מאוסטריה…". זה היה רבי ישראל, שכל הצדיקים אהבו והעריצו אותו. עכשיו אתם מבינים איזה עומק הוא הכניס בניגונים שלו?
אצל הרבה חסידים מקובל לשיר את הניגון הזה בשעת החופה. בחב"ד שרים בחופה את ניגון "ארבע בבות", ושמעתי אפילו על אחד שאצלו ניגנו את "ניגון ההסתלקות" של רבי מיכל'ה מזלוטשוב, ששר אותו בזמן יציאת הנשמה. לא יודע מה ניסו לרמז לו בזה, אבל זו לא נראית לי הנהגה לרבים…
ניגון כזה או אחר, הצד השווה שבין כולם – שאצל החסידים שרים בחופה ניגונים של צדיקים גדולים. מדוע? מכיוון שהנישואין צריכים להיות על בסיס מרומם. בנישואין יש כל כך הרבה רגעים שגרתיים, יומיומיים, אפילו אפורים ויש ענייני העולם הזה, אבל הקדוש ברוך הוא רוצה שנדע כל החיים שבעצם העניין, נישואים הם דבר מרומם. הפסיכולוגים מחשיבים את הדברים הטפלים כעיקר, אבל זו טעות. יכול להיות שאצל גויים זה כך, מפני שאצלם אין קדושה בנישואין. אצל יהודי נישואין זה משהו קדוש. מי שחושב שקשר מתחיל ונגמר עם תאווה, פשוט עובר מנישואין של יהודי לנישואין מסוג אחר.
אנחנו אומרים בברכה "שהשמחה במעונו", במעונו של מי? של הקדוש ברוך הוא! מברכים תחת החופה "שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם", "שהכל ברא לכבודו". הדבר בא לרמז שיש משהו עליון בין איש לאישה, שהקשר ביניהם הוא מעבר לעולם.
התורה והמצוות הן נצחיות, אבל דברים גשמיים חולפים ועוברים. אדם אוכל כי הוא רעב, אבל כשהוא שבע הוא לא יכול להסתכל על אוכל. אם כל הקשר הוא טבעי, גשמי, כמו אצל בעלי חיים, זה לא יכול להיות נצחי. כשהנישואין לא מבוססים על משהו עליון, קשה מאוד למצוא זוג מבוגר שיש לו כבר נכדים ונינים ובכל זאת הם חיים באהבה ואחווה. מדוע? כי אם הקשר הוא דבר מקרי וטבעי בלבד, אז כל עוד בני הזוג צעירים, מה שמקשר ביניהם הוא כוח המשיכה של התאווה. אבל אחר כך, כשהתאווה נחלשת, גם האהבה נחלשת. לעומת זאת, אלו שאצלם הקשר מבוסס על קשר רוחני, זה יכול להימשך שנים, מפני שגם כשחלק התאווה נחלש, הקשר העצמי נשאר.
איך יודעים לבחון אם קשר מבוסס על משהו עליון או על משהו נמוך? לפי ההבדל העקרוני בין קליפה לקדושה. לקדושה יש עקרונות, ערכים, ואילו הקליפה רק חושבת 'מה ייצא לי מזה?'. אם זו הסיבה שבגללה אדם התחתן, ברגע שתהיה איזו חלישות, הוא ירצה לפרק את הנישואין. אבל אם יש בין בני הזוג מושג של 'מתחברים בעצם', כל ההסתכלות על העצמי תהיה משהו אחר לחלוטין. נהפוך הוא, ככל שהזוג יותר מבוגר כך יהיה ביניהם יותר קשר.
לכן שרים בחופה ניגונים מיוחדים, רק צריך לוודא שהרוממות תימשך כל החיים ולא תישאר בחופה…
איך שומרים על זה? יש עצה טובה לכך – על הפסוק "אעשה לו עזר כנגדו" כתוב בגמרא, "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו". נשאלת השאלה: איך זה מסתדר בפסוק? בפשט נראה שהכוונה היא שיהיה לאדם עוד עוזר שיהיה מקביל לו, ויסייע במה שאפשר. הפירוש של חז"ל מדבר על מישהו שמתנגד אליי, וזה הפוך מהפשט! רבי מנדלה מוויטבסק, בעל 'פרי הארץ', אומר: יש שני סוגי עזר. אחד עוזר בצורה חיובית, והשני עוזר בצורה נגדית. ברגע שיש לו התנגדות, האדם מתגבר ומתרומם מעל עצמו, וזה העזר הכי גדול. לפעמים אדם צריך אישה שתתמוך ותגבה אותו, ולפעמים אישה שתדרוש ממנו ותעביר עליו ביקורת כדי שהוא ישתפר. בשני המקרים מדובר ב"עזר".
אם אדם מרגיש שקשה לו מדי עם ה"כנגדו", סימן שהוא במצב של "לא זכה". מה יעשה? יעבור למצב של "זכה", ואז גם העזר תעבור למצב חיובי. שמעתי לאחרונה סיפור על יהודי שבא להתלונן לפני הרבי מלובביץ' על כך שכל הידור מצווה או תוספת בענייני קדושה שהוא רוצה להכניס בבית, זוכים להתנגדות נחרצת מצד אשתו. "מה לעשות? היא מגבילה אותי". הרבי אמר לו: "אתה חושב שאתה רוצה רק להידבק בקדוש ברוך הוא והיא לא רוצה, נכון? לכן אתה גם חושב שאתה יותר קרוב לקדוש ברוך הוא ממנה. אבל דע לך שהיא חושבת בדיוק הפוך, היא חושבת שהיא יותר קרובה לקדוש ברוך הוא. איך זה יתכן? ומה עם כל הדברים הטובים שאתה עושה? ובכן, היא חושבת שכל מה שאתה עושה – לא נעשה בשביל הקדוש ברוך הוא אלא בשביל עצמך. אז הנה לך עצה: במשך שנה שלמה תעשה מצווה כזו שלא תהיה לה שום אפשרות לחשוב שאתה עושה אותה בשביל עצמך". ואז הרבי הקריא לו את דברי חז"ל, שציוו חכמים שאדם יכבד את אשתו יותר מגופו. "אם תעשה את המצווה הזו במשך שנה שלמה, ממילא לא תהיה לה שום מחשבה ושום 'הווה אמינא' שאתה עושה את זה בשביל עצמך. ככה היא תדע שאתה באמת מכבד אותה וכל מה שאתה עושה זה לכבוד הקדוש ברוך הוא, ואז הכל ישתנה".
בנישואין חייבים לדעת להתחשב בשני. מי שהנישואין שלו מוּנעים מכוח אינטרס, עושה חשבון שכדאי ומשתלם לו לוותר – ואז לפעמים הוא מצליח, אבל לפעמים הוא חושב שזה יותר מדי… אבל מי שאצלו הנישואין הם ללא אינטרס אלא ערך בפני עצמו, מוכן לעשות ולתת מה שצריך, ואז החיים נראים לגמרי אחרת.
פעם, רגע לפני הדלקת נר חנוכה, שאל רבי דוד מטולנא את אחד החסידים שלו: "אני רואה שאשתך נמוכה, גוצה, ואתה כזה גבוה. תאמר לי: כשאתה מדבר איתה, האם אתה רוכן אליה או שהיא מגביהה את עצמה אליך?" ומיד לאחר מכן התחיל הרבי את הברכות.
מה הוא רצה לומר בזה? כשאדם מתחתן מתוך מחשבה שיהיה לי טוב, אז אשתו צריכה לעלות אליו. אבל כשהוא מתחתן בשביל האמת, הוא יהיה מוכן לרדת למטה, כמו הקדוש ברוך הוא בחנוכה, אפילו מתחת לעשרה טפחים.
לחיים!