עם כל התוספות

עם כל התוספות

אנחנו נמצאים בשבת נחמו, הקדוש ברוך הוא מנחם את עם ישראל "נחמו נחמו עמי", וכאן המקום לשאול, איך הנחמה אמורה לעזור לנו לצאת מהאבל ומהכאב שלנו? אדם שקרה לו חס ושלום אסון, האם הוא יכול לצאת מזה כל כך בקלות, בזכות משפט אחד קצר שאומרים לו בשבעה?
הרבי מלובביץ' מסביר זאת על פי הגמרא שמספרת על רבי עקיבא וחכמים, שראו את המקדש החרב מהר הצופים וקרעו את בגדיהם. אחר כך הם הלכו להר הבית וראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים. חכמים בכו ורבי עקיבא צחק. שאלו אותו: למה אתה צוחק? והוא השיב בשאלה: למה אתם בוכים? אמרו החכמים: ראינו שועל יוצא מקודש הקודשים, מקום שנאמר בו "והזר הקרב יומת"! ולא נבכה? ענה להם רבי עקיבא: בדיוק בגלל זה אני שמח – יש פסוק שמקשר את אוריה מימי בית ראשון יחד עם זכריה שהיה בימי בית שני. הנבואה הראשונה אומרת "ציון שדה תחרש", והשניה "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". עד שלא ראיתי שהנבואה הראשונה התקיימה בכך שיצא שועל מקודש הקודשים, לא ידעתי אם הנבואה השניה תתקיים. כעת אני יודע שאם בית המקדש נחרב, סימן שגם הנבואה השניה תתגשם. אמרו לו החכמים: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו.
מה קרה פה? האם למישהו יש ספק אם נבואה שנכתבה בתנ"ך תתקיים? אלא שרבי עקיבא רצה ללמד אותנו שהעלייה צומחת מתוך הירידה. הפסוק שהוא הביא, שמקשר בין אוריה וזכריה, בא לומר שהעובדה שזוכים לנבואה השניה, שישבו זקנים וזקנות יחדיו, זה רק בגלל הנבואה הקודמת ש"ציון שדה תחרש". הירידה היא זאת שמובילה לעלייה. זוהי הגישה של רבי עקיבא לחיים.
יש סיפור מפורסם על רבי עקיבא שנכנס לעיר אחת לפנות ערב עם חמור, תרנגול ונר, ואיש מאנשי העיר לא היה מוכן להכניס אותו לביתו. הוא הלך לישון מחוץ לעיר, ושם נכבה הנר, התרנגול נטרף והחמור מת, ובכל זאת רבי עקיבא אמר, "כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא – לטובה עושה". ומה התברר בסוף? באו שודדים ולקחו את כל אנשי העיר בשבי, ואילו רבי עקיבא ניצל רק בזכות זה שלא היו לו נר, תרנגול וחמור. דווקא הדברים הקשים שקרו לו הם שהביאו את הישועה! וכך גם אצלנו, השועל שיוצא מקודש הקודשים הוא זה שמבשר על הגאולה הקרובה.
רבי עקיבא למד זאת מפשט הפסוק, שהרי כתוב "ציון שדה תחרש". לכאורה הפסוק בא לבשר על חורבן, אבל מה בפועל? הלא החרישה היא הכנה לזריעה! וזה סימן שתהיה זריעה… המהר"ל אומר שצריך 'אין' כדי שיהיה 'יש', כי ה'יש' מתגלה רק מתוך 'אין' גמור.
אבל יש עוד דבר מעניין בסיפור של החכמים ורבי עקיבא. כששאלו אותו מדוע הוא צוחק, הוא הקדים בשאלה מדוע הם בוכים. איזו מין שאלה זו? בוודאי שהם בוכים, וכי צריך להסביר?!
התמיהה של רבי עקיבא היתה – מה התחדש אצלכם כעת? על עצם החורבן הם כבר קרעו קריעה, שהרי המדרש אומר שהם כבר ראו את הר הבית חרב מהר הצופים וקרעו את בגדיהם. אם כן, מדוע הם בוכים עכשיו? בגלל ששועל יוצא מבית קודשי הקודשים? למען האמת, מה זה כבר משנה? חורבן הוא חורבן, בית המקדש חרב גם אם לא היה יוצא שועל. אלא הוא רצה לשמוע מהם את הנקודה הבאה: יש פה הבנה שזה לא סתם חורבן אלא חורבן ב'הידור', עם כל התוספות, עד שאפילו שועל יוצא. ועל כך אומר רבי עקיבא: כמו שהיו תוספות בחורבן, כך יהיו תוספות בישועה, "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". מה זה משנה לישועה אם ישבו זקנים וזקנות או לא? העיקר שיהיה בית המקדש, לא?! אבל זה כן משנה, כי יהיו הידורים.
לכן אמרו לו החכמים פעמיים "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו". לקינו בכפליים, ואתה ניחמתנו בכפליים. אלה התוספות של הגאולה. כמו שבצרות לקינו כפליים, גם את העלייה שלאחר מכן נקבל כפליים, עם כל התוספות. לא רק שבית המקדש ייבנה ויעבדו בו תמידים כסדרם, אלא גם "מוספים כהלכתם", שאפילו הזקנים והזקנות ישבו ברוגע. זו נחמה בכפליים. לכן גם אומרים בהפטרה "נחמו נחמו עמי", כפליים לנחמה.
זוהי המשמעות העמוקה של הנחמה, שהירידה מביאה את העלייה. ולכן כשמנחמים אדם אומרים לו, תדע לך שזה שאתה בירידה וקשה לך, זה סימן וזו גם הסיבה לכך שעוד תבוא עלייה.
הנחמה האמיתית מתחילה בט"ו באב. על פי הסוד, לכל חודש יש צירופי אותיות מיוחדים משלו, שראשי התיבות או סופי התיבות שלו יוצרים את שם הוי"ה. למשל, הפסוק של חודש ניסן הוא "ישמחו השמים ותגל הארץ" – אם מצרפים את האותיות הראשונות, מתקבל שם הוי"ה כסדרו. בחודש תמוז, לעומת זאת, הפסוק הוא "[וכל] זה איננו שוה לי", סופי תיבות שם הוי"ה אבל מהסוף להתחלה. סימן שבחודש הזה הכל משתבש… לחודש אב יש צירוף אותיות מיוחד על פי הפסוק "הסכת ושמע ישראל היום". שתי האותיות הראשונות לא כסדרן (ה' ואחריה ו') מצביעות על כך שהחצי הראשון של החודש ממשיך את חודש תמוז, וגם הוא לא כסדר. אבל שתי האותיות האחרונות הן כסדרן, וזה מרמז שבחצי השני של החודש, מט"ו באב (י' + ה' = ט"ו), הדברים מתחילים לחזור למסלול. מתחילה התגלות כמו בניסן, מתחילה הגאולה!
אם כך, מה עניינו של ט"ו באב? זהו יום מיוחד במינו. לא מצאנו עוד יום־טוב כזה שמביאים לו כל כך הרבה טעמים: יום שכלו בו מתי מדבר, יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה, יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה…  בסך הכל הגמרא מונה שבע סיבות שונות לשמחת ט"ו באב!
אבל מעבר לכל הסיבות הללו, הרבי אומר שעיקר השמחה של ט"ו באב הוא שאז מגיעה שלימות מילוי הלבנה. שהרי הלבנה מתמלאת באמצע החודש, וכל הדברים שקרו בט"ו באב הם תוצאה של זה. אבל, מיד שואלים – הרי גילוי שלמות הלבנה מתרחש בכל חודש, אז מה מיוחד דווקא בט"ו באב?
הלבנה מסמלת את עם ישראל. בקידוש הלבנה אנחנו אומרים "שהם עתידים להתחדש כמותה", והכוונה היא לעם ישראל שנמצא במחזוריות של עלייה, ירידה ושוב עלייה… וכך הלאה, עד העלייה שאחריה לא תהיה שום ירידה. בהלכה כתוב, וכך גם נוהגים כלל ישראל, שאומרים קידוש לבנה רק במוצאי ט' באב ולא לפני כן, ומדוע? כל זמן שאנו בתשעת הימים, אנחנו מרגישים את האבלות על החיסרון של עם ישראל – אין לו את האור של הקדוש ברוך הוא, אין לו את בית המקדש. זה בדיוק ההיפך מקידוש הלבנה, שמסמל את ישראל שהגיעו לשלמות.
השלמות של הלבנה בט"ו באב זו העלייה מכל הירידות. המדרש אומר "עלה אריה (הוא נבוכדנצר) במזל אריה (בחודש אב) והחריב אריאל (בית המקדש), על מנת שיבוא אריה (הוא הקדוש ברוך הוא) ויבנה אריאל". כלומר, היתה כאן ירידה לצורך עליה, החורבן בא כדי שייבנה הבית השלישי. וככל שהירידה חזקה יותר, כך גם העלייה חזקה יותר. לאחר הירידה העצומה של ט' באב מגיעה עלייה גדולה ביותר, שכמוה לא היתה אפילו ביציאת מצרים. לכן מחכים שיעבור ט' באב, ואז עושים את קידוש הלבנה.
יהי רצון שנראה בעינינו את הנחמה, שנזכה לעבודת ה' שתהיה מתוך שמחה, שהקדוש ברוך הוא ימלא חסרוננו בכל מה שאנחנו צריכים כדי שנוכל לעבוד אותו ברוגע ובשמחה, כמו הזקנים והזקנות שיושבים ברחובות ירושלים. וגם אנחנו נבטיח לו שכשיהיה לנו יותר רוגע נוכל לעבוד אותו בישוב הדעת ובכוונה גדולה יותר, "והסר ממנו יגון ואנחה – ומלוך עלינו בחסד וברחמים".
לחיים לחיים!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן