לחיים יהודים!
שמעתי פעם מר' דוד לאפין, שנשא בתפקידים תורניים במשך שנים רבות בדרום אפריקה, שבעברו, לפני עשרות שנים, הוא בחר להתפטר מבית הכנסת שבו כיהן כרב כדי להיות עצמאי. הוא פתח עסק משלו והצליח בו, ובמקביל המשיך ללמד תורה במקומות שונים. אבל דווקא אז כשהרגיש עצמאי בחייו, הדבר גרם לו לבלבול ולאי-יציבות, הוא לא היה שייך לשום מקום, והוא לא ידע איך לחלק נכון את זמנו והאם אולי לוותר על הצד העסקי או על שיעורי התורה שלימד.
זה היה בשנת תשל"ז, ובצר לו הוא קם ונסע לקבל עצה מפי הרבי זי"ע. בפגישתם, הרבי דווקא עודד אותו להמשיך בשני התחומים במקביל, בלי לוותר על אחד מהם, והנחה אותו לא להתייחס יותר מדי לרגשות השליליים התוקפים אותו. הרבי אף אמר לו שישנה מעלה מיוחדת בלימוד תורה מפי איש עסקים כמוהו, כי הציבור הרחב בדרום אפריקה עשוי להתקרב יותר לתורה ומצוות דווקא כאשר ישמעו את הדברים מפי אדם המעורה בחיי העולם.
ר' דוד האזין לדברים בתדהמה. הוא היה בטוח שייצא מחדרו של הרבי עם עצה היכן לצמצם ועל מה לוותר, ואילו הרבי מעוניין לכוון אותו לדרך ההפוכה – לא לצמצם אלא להמשיך ולהוסיף בפעולות שלו. השאלה פרצה מלבו: "רבי, זה פשוט לא-מציאותי. הרבי מעריך אותי, כנראה, הרבה מעבר ליכולות שלי!"
הרבי השיב לו בנחת: "אומר לך בדיוק עם מה אתה מתמודד: במחשבתך, קשרים בין-אישיים הם כמו תגובות כימיות – מחברים שני חומרים ונוצרת תרכובת של משהו שלישי. משום כך אתה מדוכדך, כי אתה סבור שכדי להשפיע על הזולת דרושה השקעה רבה ואישית מול כל אדם ואדם, ואתה לא מוצא את כל הזמן לזה. אך ביחס לענייננו זה לא מדויק. השפעה של שני אנשים שנפגשים זה עם זה דומה יותר להשפעה אטומית: גם אם מדובר במפגש אקראי, היא יכולה לפגוע בגרעין, בליבת הנקודה הפנימית ביותר שלהם, ומשם היא סובבת כפטריה ומתחילה להקרין על כל האזור. ככל שיתרחבו מעגלי ההשפעה שלך, הפעולה שלך תהיה פי כמה וכמה".
הרבי שינה את השקפתי לחלוטין, סיפר ר' דוד, ואכן מאז חדלתי להביט על מעשיי במבט מצומצם. בכל פעם שעמדתי אפילו מול אדם אחד, ידעתי שביכולתי לחולל בלבו תגובה גרעינית שאינני יכול אפילו לשער את ממדי השפעתה.
אכן, ישנם כיום מחקרים המוכיחים רעיון זה. מומחים טוענים שכל מצב רוח של אדם משפיע בממוצע על שלושה אנשים שסביבו. כל שכן וקל וחומר דיבורים והשפעה שיש לאדם על אחרים. אם השפעת בדיבור על אדם אחד לטובה, הוא בתורו משפיע על אדם אחר, ומשם לשכנו ולבנו ובתו ולחברו ולדוור השכונתי ולרופאה המשפחתית – ואין לדבר סוף.
זו התמצית של אמרת חכמינו "אם אין אני לי – מי לי".
כלפי מה הדברים אמורים?
ישנם שני סוגי גאולה. ישנה גאולה שה' יתברך יביא לנו, על ידי מלך המשיח שיבוא במהרה בימינו לגאול את עם ישראל. כלפי גאולה זו תפקידנו הוא בעיקר לאחוז באמונה ולעסוק בבקשה ובציפייה "לישועתך קיווינו כל היום", "אני מאמין . . אחכה לו, בכל יום שיבוא". שימו לב: לא "אחכה לו בכל יום, שיבוא" – כלומר: לא רק שהציפייה היא בכל יום, ושיבוא מתי שיבוא… אלא שהציפייה היא לביאת משיח שתתממש בכל יום.
על כל פנים, זהו צד אחד וראשוני שיש בגאולת ישראל.
הצד השני הוא הגאולה הפרטית שלנו, וזה כבר לגמרי בידינו. כך מתואר בספר 'מאור עיניים' לתלמידו של המגיד ממזריטש, רבי נחום מטשרנוביל: בכל יהודי יש ניצוץ משיח. למרות שאינו מזרע בית דוד, כל יהודי הוא משיח קטן. האור שבנשמת כל איש ישראל, בחינת ה'יחידה' שבנפש, היא משיח שבכל אדם. וזאת כי כל מטרת המשיח היא לגלות את כבוד ה' בעולם באופן הגלוי והמאיר ביותר – ודבר זה יש ברצונו ובכוחו של כל יהודי לעשותו במשבצת הפרטית שלו.
אם כן, כל ניצוץ משיח זעיר הנגאל מהסתרתו על ידי עבודתו בקודש של כל יהודי, מתחבר לניצוצות של יהודים אחרים, ויחד הם מבעירים אלומה אדירה של אור. וכך המשיח הפרטי של כל אחד הופך למשיח הכללי של כל העם.
בדרך זו, העבודה של בני ישראל למטה מעוררת את הגילוי שיגיע מלמעלה להביא גאולה לעולם כולו.
לחשיבה שכזו, האווירה והניחוח הגאולי שהיא מפיצה ומלווה אותנו בחיינו היומיומיים – קורא אדמו"ר הזקן בספר התניא (פרק מז) 'יציאת מצרים' שבכל יום. זו לא גאולה שאנו מצפים לה, אלא זו גאולה שאנו פועלים אותה ומעוררים אותה.
ידוע הסיפור על רבי מנחם מנדל מהורודוק (ויטבסק) זי"ע – רבו וחברו של רבנו הזקן בעל התניא – שעלה לארץ הקודש בראש עליית החסידים תלמידי המגיד. יום אחד, בזמן שהתגורר בטבריה, נודע שאדם אחד, כנראה תמהוני, עמד בראש הר הזיתים ותקע בשופר גדול. מה שגרם לרבים לחשוב שאליהו הנביא מבשר הגאולה עומד ומכריז על בואו של משיח.
כשהשמועה הגיעה לטבריה, רבי מנחם מנדל הוציא את הראש מחלון ביתו, הריח את האוויר ואמר: לדאבוני משיח עדיין לא בא.
מדוע הוציא הצדיק את הראש מחלונו? חסידים מבארים, כי בתוך חדרו שלו תמיד שרר אוויר של משיח…
הרבי זי"ע היה נוהג לצטט את דברי החסיד הנודע רבי הלל מפאריטש, שלגבי הצדיקים הגדולים לא התרחש החורבן בכלל, ומבחינתם בית המקדש עדיין עומד על תילו.
זוהי עבודתנו בגאולה הפרטית – למלא את עצמנו ואת בתינו ברוח של גאולה בעבודת ה', עד שבכל העולם כולו תשרור רוח כזו ותהפוך מגאולה פרטית לכללית.
אתם זוכרים את נבואות הגאולה – "וגר זאב עם כבש". לכאורה זה מוזר: וכי כיצד ישתנה פתאום טבען של חיות העולם?
התשובה לזה – אמר הרבי פעם – היא: מעשי בני האדם. בעלי החיים מחקים את מנהיגיהם. בני האדם משפיעים בהתנהגותם על טבע העולם, אשר חש את צלם האלוקים שבהם ומתנהג על פיו. כמו שהיה עם דניאל בגוב האריות, והסיפור הידוע על האור החיים ששמר ברית קודש.
אם כן, שעל ידי עבודת הגאולה הנעשית בנפשנו, בהיותנו מביאים גאולה לזאב והכבש שבתוך לבנו, על ידי כך משתנה העולם שסביבנו.
בחודש חשון תשנ"ב נפגשו הרבי זי"ע והראשון לציון רבי מרדכי אליהו זצ"ל, ובשיחתם דיברו על הגאולה הקרובה לבוא. הרבי התבטא אז ואמר: "לו זו בלבד שהגאולה קרובה לבוא, אלא שמשיח כבר פה והגאולה כבר פה, ורק צריך לסחוב אותה פנימה אל תוך החדר!"
מה הכוונה שהמשיח והגאולה כבר פה? אם הם נמצאים כאן, למה אינם מתגלים לעין כל? ומה נדרש מאיתנו לעת כזו? זה מזכיר את הביטוי שהרבי היה חוזר עליו בעת האחרונה – שעלינו "לפקוח את העיניים" ולראות את הגאולה. מה כוונת הדברים?
נסביר את זה בדוגמה פשוטה: כולנו מכירים את שעשוע הילדים המכסים את עיניהם ושואלים: אבא, אמא, אתם רואים אותי?
מה השאלה? בוודאי אנו רואים אותם. העיניים שלנו לא סגורות. מדוע שלא נראה אותם?
אין זאת אלא מפני שהם לא רואים. וכשהם לא רואים, כל העולם חשוך בעדם. לדעתם, לא רק להם חשוך. אם אני לא רואה, אף אחד לא רואה, כי המציאות לא מאירה.
כל מה שנמצא סביבנו עומד כל דבר על מקומו, אבל אם עיניי סגורות – אני לא מכיר בזה. לכן בחסידות אנו לומדים הרבה על 'עבודת הבירורים' שמטרתה לשנות את המציאות, להפוך את העולם לטוב יותר על ידי גילוי האור האלוקי הטמון בכל חלק שבו, ולהפריד את הטוב מהרע, את החיוב מהשלילה.
לפעמים כל הגלות היא רק נקודת מבט. צורת הסתכלות שקבענו וקיבענו לעצמנו מפני סיבה כלשהי, משקפיים שהרכבנו על עצמנו ואנו לא מנסים להסירם מעינינו, כי אנו בוחרים לראות את העובדות רק דרכם.
הביטו סביבכם! אתם רואים רוע אמיתי? אני לא. אמנם לפקוח את העיניים זו בהחלט עבודה קשה, ואולי קשה עוד יותר כי אנו לא רגילים אליה, אבל אינני רואה רע. אני רואה קשיים, אתגרים, אנשים שמנסים ולא יודעים לאיזה כיוון ללכת.
לחיים, לחיים ולברכה. חברים יקרים, הבה ונפקח את העיניים אל הגאולה שבתוכנו. זו גישה שונה לגמרי לדרך שבה עלינו לגשת לעצמנו, לילדינו, ולכל הסובב אותנו. עלינו לנסות תמיד לראות את הטוב שבנו ובהם, את הגאולה הפרטית שלנו ושלהם. בכך נגיע לראות כיצד "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
