בס"ד

צור לבבי

צור לבבי

דיברתי פעם שעברה על 'בעלי־בתים' בישראל. כאמור, בעלי בתים זכו להשמצות גם מחסידים וגם ממתנגדים, השמצה בנוסח ליטאי ש"דעת בעלי בתים היא היפך מדעת התורה", אומרת שאם אני רוצה לדעת דבר בתורה, אז אני יכול לשאול בעלי בתים ולעשות את ההיפך הגמור ממה שיאמרו…
כל הדברים שאמרתי, אינם אומרים שבעלי בתים תמיד צריכים להישאר בדרגתם זו. יש דורות של עליות וירידות; אני יודע, שהיהודים בגולה, בעיירות ובשאר מקומות היו ציבו"ר, דהיינו צדיקים בינוניים ורשעים, וזה היה 'בית־ישראל', אבל לפעמים הצליחו להזיז את כולם למעלה גבוהה יותר.
יש סיפור על מישהו שראה יהודי חסיד שמתפלל, הוא הקשיב ועיניו זלגו דמעות מרוב התפעלות – איך היהודי הזה מתפלל, אז הוא יצא החוצה ואמר: "איפה הקרניים שלי, איפה הזנב שלי"? הוא הרגיש כמו בהמה, ואמר שרק חסרים לו הקרניים והזנב, אז יש סוג כזה של בעלי בתים, והם יכולים לעלות מעלה מעלה.
חסיד, יכול להיות שיתעסק בעבודה של קודש, ויכול להיות שיהיה פועל פשוט, הוא יכול להיות איש מלומד או לא, אבל מה שחשוב: "נגעה יראת ה' בלבו", שאכפת לו. מה זה איש שנגעה יראת ה' בלבו? זה אדם שמה שיעשה בחיים – לא משנה אם יעלה למעלה או ירד למטה, יהיה מורה לבנות בכיתה ד' או אינסטלטור – תמיד יישאר לו מה שחשוב.
יש כל מיני אנשים, כולל בעלי בתים הגונים, ישב אדם ולמד כמה שנים בישיבה, אחרי זמן הוא גילה שיש כסף בעולם, אז הוא יושב וחולם על זה, חולם בהקיץ וחולם בשינה איך ישמור על זה, ויש אחרים שרודפים אחרי הכבוד; כל זה בדרך הטבע. אני מדבר על אחרים, שמבחינה חיצונית הלכו באותה דרך, אבל להם נשארה הבעירה הפנימית. הנקודה החשובה היא איפה נקודת הלב שלך? זה לא שאלה של מה בכך – איפה נמצאת נקודת הלב של יהודי.
יש אנשים שישבו, למדו, התפללו ונשאר להם משהו ככה בוער, בוער – לא רק במובן שבערב יום כיפור אחר־הצהריים הוא נזכר בזה, אלא שבכל משך החיים שלו הוא הולך איתו ובוער בתוכו ומציק לו. יש אנשים שהחליפו את הבעירה לכל מיני דברים אחרים, יש שהחליפו את זה לקריירה. אמר לי מישהו שהיו שנים בהן האמביציה לא נתנה לו לישון בלילה, זה לא שהוא היה זקוק לכסף, אלא כדי שיעלה עוד דרגה בסולם הדרגות, זה מה שהיה חשוב לו. יש כאלו שלא הכסף עושה להם את זה אלא הרצון בחיים של נחת, חיים של שלווה, וזה החלום הפנימי שלהם.
יש סיפור על שני חברים, אחד יצא האיש הגדול במדינה, והשני נשאר חסיד. לאחר שנים נפגשו השניים ודיברו כמו חברים, שאל החסיד את חברו למעשיו, והוא ענה: "לחטוא – אני חוטא ברווחה, אבל אין לי תענוג". יש אנשים שעושים חטאים ושקועים בזה באמת. יש בנאדם שהעונג שלו הוא שיום אחד בשבוע הוא מבשל במטבח ועובד עם הסינר, זה העונג שלו, ממש העולם הבא שלו. תראו בשבוע־הספר כמה ספרי בישול יש… הם פרים ורבים כשרצים, אני תוהה למה יש כל כך הרבה ספרי בישול, לא מספיק אחד? אז ככה זה – "וחי בהם" – בסירים. יש אנשים בירושלים שהחיים שלהם במשחק של בית"ר ירושלים, אם בית"ר הפסידה אז הוא ממורמר; אני שואל אותו איך החיים? בסדר, איך הילדים? בסדר, אבל איך אני יכול להרים ראשי אחרי שבית"ר ירושלים הפסידה. לעומתם, יש אנשים שנוגע ללבם מה זה "צור לבבי", מהי נקודת הלב?
יש מי שישב, למד והתפלל, ונשאר לו חלק מהדברים האלו. מה נוגע בי, מה חשוב לי? מה אני רוצה שיישאר? וזה לא דברים של מה בכך. "תומיך ואוריך לאיש חסידך" – החסידים האלו זה לא רק ענין של גארטל, אלא איפה הנשמה שלי נמצאת, איפה עומק הנקודה שלי. הכרעה באיזה צד אני עומד. יש אנשים שכשהגיעו למצבים קשים הם מסרו את נשמתם בעד בצע כסף ואף פחות מזה.
הענין של "צור לבבי וחלקי" לא נוגע למוסד בו למדתי, אחד המרבה אחד הממעיט, וייתכן והייתי בטלן, וזה לא נוגע לאיפה היה הלב שלי. כתוב שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצת הרוגי מלכות, על אף שהיו ביניהם אנשים גדולים ואנשים שפחות, מדוע? כי זה היה הרגע האחרון ושם הם מסרו את נפשם.
נקודת הלב תציק ביום ובלילה. יכול להיות שמישהו יודע חמש מאות דפי גמרא, אבל זה לא יחסוך לו את הגיהנם; ויש מי שאכפת לו. יש הענין של "לעבדך באמת" – איפה נמצא המקום שאדם "שם אל לבו". אמר על זה צדיק אחד: "רבונו של עולם, אם אתה רוצה אתה יכול לשלוח אותי לגיהנם, אבל אני אמשיך להיות שלך גם בגיהנם".
יש אנשים כאלו שיום אחד – ואני לא יודע מתי יום כזה יגיע – אבל יום אחד הקדוש ברוך הוא יכריז: "מי אלה שיבואו איתי?", אז יש כאלו שיבואו ויש כאלו שלא ימהרו. תארו לעצמכם שיום אחד אתם שומעים בתחנת הרדיו של קול ישראל שהמשיח הגיע והוא נמצא בדרך לירושלים, תראו איך עם ישראל יגיב, וזה כולל את כל אלה שאוהדים בית"ר ירושלים, וגם אלו שהולכים למועדונים, הם יבואו בהמוניהם; כשיונף דגל כזה אנשים יבואו, המשיח יבוא עם חמור או בלי חמור, אבל כל מי שלבבו בוער ירוץ אחריו.
אם כל מה שהיה לפני כן, היה משהו שאפשר לקנות אותו בכמה דולרים, אז מה אני עושה עם החיים שלי, מה עם "צור לבבי וחלקי"? אני לא מדבר על מישהו שקופץ לאש על קידוש ה', אלא, יש כאלו שאומרים קדיש, ויש כאלו שעושים קדיש, לפעמים הם לא אומרים אבל הם עושים אותו, ש"יתגדל ויתקדש" נוגע לבנאדם, זה לא אומר שבכל רגע הוא מודע לזה אבל שם נמצא לבבו.
אחד יהיה גדול שבלמדנים, או שיהיה קטן שבשמשים אבל זה חשבון לגמרי אחר, ויש את החשבון – שהקדוש ברוך הוא אומר "אספו לי חסידי", אלו האנשים. אחד הרבנים אמר, אלו האנשים שאין להם בית, כתוב: "בית ישראל", "בית הלוי", "בית אהרן ברכו את ה'", אבל "יראי ה'" – אין להם בית. הם לא גרים בשום מקום. אין להם מפלגה ולא מוסדות מסודרים.
יש פסוק בשיר השירים: "דודי ירד לגנו… ללקוט שושנים" – הקדוש ברוך הוא שואל איפה השושנים שלי? יש כאלו שגדלים בחממות, ויש בין הקוצים. שושנה בין החוחים – שהחוחים מסביב לה ונכנסים לתוכה, והיא צריכה את זה. יכול להיות שהקוצים מפריעים לי להגיע לשושנה, אבל בסופו של דבר השושנה היא שושנה והחוחים הם חוחים. כשהקדוש ברוך הוא ירד לגנו, חלק מהאנשים־שושנים שלו לא יודעים שום דבר, אי אפשר לסמוך עליהם, חלק מהם לא־יוצלחים, אפילו בשביל לטאטא רצפה לא אקח אותם, אבל מה הקדוש ברוך הוא אומר על הקבוצה הזאת: "הם שלי. למה? כי אני שלהם".


בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן