שנה אחרת, באמת

כדי לעשות שהשנה החדשה תהיה שנה חדשה, צריך לעשות לה הכנה. לפני שאדם עובר מחיי רווקות לחיי נישואים הוא עושה הכנה. לא רואים אנשים שלוקחים אותם לחופה היישר ממקום העבודה שלהם: "טוב תחליף בגדים, עוד שלוש דקות אתה מתחתן"… באותו אופן, גם כשעוברים לשנה חדשה, צריך לעשות איזו שהיא הכנה לעניין הזה. אם לא אעשה הכנה ראויה – השנה החדשה תיראה בהתאם.

לוקח זמן להתרגל למצב חדש, גם למצב טוב וגם חלילה למצב לא טוב צריך זמן של הסתגלות. אדם שזוכה בלוטו ופתאום מודיעים לו שהוא מיליונר, יכול לעתים להתרסק מבחינה נפשית משום שהוא לא עשה לזה שום הכנה. חודש אלול הוא זמן של הכנה למציאות החדשה. יש אנשים שהשנה החדשה מאוד משמעותית בשבילם. מתחילה שנה אחרת, והיא באמת אחרת!

(שיחה בישיבת תקוע)

למצוא את הקואורדינטות

העניין של חודש אלול הוא לא שאדם עושה תשובה על העבירות שהוא עבר – זה לא הדבר הכי חשוב, ולא שהוא יושב וחושב על כל המצוות שהוא מתכוון לעשות – שזה גם כן, או שהוא יעשה או שהוא לא יעשה. העניין של חודש אלול הוא שאדם עושה כמו שאומרים בסליחות: "נחפשה דרכנו ונחקורה" – כלומר, שאדם בוחן את השאלה 'לאן אני הולך'? אני הולך ועושה כל מיני דברים, דברים טובים ודברים פחות טובים, ואחרי כל הדברים האלה שאני עושה, אני צריך לבדוק לאן אני הולך.

אדם צריך למצוא את הקואורדינטות שלו, לאן הוא הולך עם כל החיים שלו? השאלה היא לא מה אדם עושה ברגע נתון אלא לאן הוא מתכוון ללכת בכל החיים שלו. את העניין הזה אי אפשר לתקן על ידי טקסים או מעשים חיצוניים. אדם צריך לנווט את עצמו לכיוון שאליו הוא בעצם הולך. בחודש אלול אדם יכול להחליט לאן הוא מתכוון לפנות ומה הוא רוצה להפיק מתוך החיים האלה.

(ח"י אלול תש"ס)

מטילים עוגן

ההתגלות של חודש אלול היא התגלות ממין מיוחד. בחודש אלול אנחנו אומרים ש'המלך בשדה'. אינני מבקר את המלך בארמונו והיכלו כפי שאני בעצם עושה בכל חג, או בשבת. בחודש אלול מתקיימת פגישה בשדה, פגישה לא פורמלית, אני לא מתלבש, אני לא עושה משהו מיוחד, אבל אני יכול לראות את המלך באופן אחר. אולי בצורה פחות מלכותית אבל זה עדיין המלך. בחודש אלול יש הארת פנים, המלך עכשיו מוכן לקבל את כל האספסוף. הוא לא מקבל לפגישות אישיות, אבל כולם יכולים לראות אותו.

בחודש אלול אני מחפש את הקב"ה בשדה, אני מרגיש שאיבדתי את שאהבה נפשי באיזה רחוב או באיזה שוק ואני צריך ללכת לחפש אותו. אני משוטט בשווקים וברחובות, מחפש את המלך בשדה, כדי שאני אוכל בפעם הזאת להגיע אליו. הבעיה היא שהרבה פעמים מרוב שיטוטיי וחיפושיי כבר שכחתי את שאהבה נפשי. מי שיוצא לשדה לפגוש את המלך הגדול – כבר נמצא במעלה גבוהה, אבל יש מי שהולך אל השדה קודם כל כדי להיזכר באהבה הזאת. האהבה הזו קיימת בשורש נשמתו אך הוא צריך למצוא אותה מחדש.

את הרגע של המציאה, את הרגעים בהם אני מוצא את שאהבה נפשי – צריך לעגן בדבר קונקרטי. אם אני לא מעגן את זה בדבר קונקרטי, אני אאבד את הכול מחדש. גם מציאת הקב"ה יכולה להיות חוויה חולפת שנעלמת מן העולם. יש לאנשים רגעים של התעוררות ושל עלייה. אסור להשאיר את הרגע של העלייה לשווא ולהפקר. אסור להשאיר אותו כחוויה מענגת שמתפוגגת במהירות. אני צריך לתת לחוויה ביטוי, להחזיק אותה על ידי משהו ממשי שאני עושה. זה מה שעושים בחודש אלול.

(ביאור לקוטי תורה, ד"ה "אני לדודי")

כאן משפצים

אם בנאדם משנה לשנה מקבל על עצמו תיקונים קטנים, יש אנשים שעשו תקנה כזאת וזה עשה להם שינוי משמעותי בחיים. כאשר בן אדם מקבל על עצמו דברים גדולים, זה בדרך כלל לא רציני, אבל כאשר הוא מקבל על עצמו דבר אחד – זה משהו שאפשר לעשות. כשבן אדם בונה בית חדש זה דבר שלוקח שנים; אם בן אדם לא בונה בית חדש אלא מתקן את הבית שיש לו, תוך זמן קצר הבית יצא מתוקן.

אם בני אדם היו עושים תיקונים קטנים, באיזה מידה של קביעות – לקבל משהו ולשמור אותו, לא את כל הדברים בעולם… ובשנה אחרת אני עושה עוד קביעות, עם הזמן זה מצטבר, ובסוף כשבן אדם עומד על דעתו – היו כל מיני תיקונים שאפשר לומר שהם תיקנו את החיים שלו.

אביא לכם דוגמה: אם בנאדם מקבל על עצמו להתפלל בכוונה את כל התפילה כולה – בתור רעיון אני מאוד בעד, אלא שלא בטוח שזה עובד. אבל אפשר לקבל על עצמו כמו שכתוב בספרים הקדושים: "מצוה יתרה להתכוון בברכה ראשונה בשמונה עשרה", "מצוה יתרה לכוון בפרשה ראשונה של קריאת שמע". זה תיקון, ויש סיכויים שזה ישמר ולא ילך לבהלה.

(שיחה בישיבת תקוע, כ"ג אלול תשע"ג)

לערוך תכנית עבודה

אם אדם רוצה לעשות תשובה, לא במובן של שינוי מהות מקצה לקצה, ומאידך גיסא גם לא על דברים של מה בכך, בשביל תשובה מן הסוג הזה אפשר לעשות תכנית עבודה. יש חודש שלם של עשרים ותשעה ימים, אפשר לחלק את הימים ולהחליט על מה אני רוצה לעבוד במשך החודש.

תשובה כזו היא לאו דווקא במובן של למצוא חסרונות ופגמים, היא יכולה להיות תשובה במובן של לעשות תיקון, אני רוצה לשנות איזה עניין בתוך חיי – אז אני עושה תוכנית עבודה. מיום ד' עד ט' באלול אני יושב וחושב איך אני עושה תיקון תפילה – כמה תפילות אני לא מתפלל כמו שצריך; אז אני עושה תיקון תפילה. בימים אחרים אני עושה תיקון מצווה אחרת, וכך אני עושה את תיקון חיי באופן כללי. אם אני עושה חודש אלול כזה, אז כשמגיע ראש השנה – אני יכול להגיד שהחודש הזה היה חודש של תיקון אמיתי.

(שיחה בישיבת תקוע, הכנה לראש השנה תשע"ד)

עת לזמר

עניין התשובה אינו קשור דווקא לעבירות – התשובה נבראה לפני שהיה העולם, לפני שהיו עבירות. התשובה היא המאמץ לחזור אל הגרעין היסודי של האדם, לחזור אל הגרעין של החיים שבו נמצא הכוח לחיות, לחזור אל הבסיס, לחזור אל מה שהיית כשהיית צעיר – אל זמן שבו היו אתגרים חדשים בכל יום, שבכל יום היו שינויים ומהפכות, חזרה אל החלק החי שמחיה את האדם.

כאשר מגדלים ורדים, זומרים וגוזמים הרבה כי לענפים בני שנתיים או שלוש כבר אין כוח לגדול עוד ולפרוח. באותו האופן האדם מסתיר בתוכו את כוח החיות, ואדם שמתכסה בכל העלים הזקנים לא יכול להתקדם – הוא צריך לזמור ולחתוך את העלים הישנים והקבועים, להתחדש ולצמוח מחדש.

(מתוך "על חטא שחטאנו בזקנה")

לא רק סכו"ם

אני מדבר כעת על הדברים הפנימיים, על הרגשות. על החלק שהוא לא חלק המעשה אלא החלק של ההתייחסות הפנימית. זה שבני אדם הם שומרי מצוות זה בעצמו מטה אותם לעשות את הדברים לפי כך וכך סעיפים. וממילא אדם אומר לעצמו: אם עשיתי את כל הסעיפים הדרושים – זה בסדר, מילאתי את חובתי. כל החיים הדתיים נעשים בנויים על השאלה: איך למלא את חובתי, כל חיי הדתיים זורמים לזה שאני אעשה עוד דבר, שאקיים עוד סעיף.

נניח שהחלטתי לשדרג את חיי הדתיים, אז מה אני עושה? אני אלך לעוד שיעור גמרא. ואם אני לא אלך לעוד שיעור גמרא אני אבדוק עוד פעם את המזוזות ואני אמצא מזוזות יותר מהודרות. אני לא מדבר נגד זה, הדברים הללו חשובים אבל הם לא נוגעים במהות הזו של הקשר. זה כמו שבן אדם בא הביתה והוא מרגיש: טוב, אני אולי חטאתי, אולי אפילו לא חטאתי, טוב, אביא לאשתי מערכת חדשה של סכו"ם… טוב ויפה, קניתי כך וכך סכינים ומזלגות, אבל לא קניתי אהבה חדשה. אני לא מתנגד לדברים הללו, לא בחיי הנישואין וגם לא במערכת יחסים שיש לנו עם הקב"ה, אני רק אומר שאחרי כל הסעיפים האלה, איפה הקשר? איפה האהבה?

(שיחת הכנה לסליחות, תש"ע)

לומר לא לגעגוע?

הכרתי יהודי אחד, הוא היה מהרהר בתשובה במשך שנים, ולא היה לו שום אומץ לעשות מעשה. הוא היה הולך וחוזר, ואני קצת סייעתי לו – קטעתי אולי כל מיני דברים שבן אדם מבחוץ יכול לעשות יותר טוב מבן אדם מבפנים. הוא היה באמת יהודי שהייתי מקנא בו איך הוא מתפלל… שנים אחרי שאלתי אותו: מה גרם לך להיכנס למסלול? הוא ענה לי שהיה פסוק שרדף אותו: "למעשה ידיך תכסוף" (איוב יד, טו) – ובכל פעם הוא היה חושב: אם הקב"ה מתגעגע אלי, איך אני יכול לומר לא?

זו לא דרשה גדולה, זה חתיכה של פסוק – וזה נתן לו חיים, הפסק הזה גלגל אותו מתמונת החיים שלו. יש דבר שאני רק שומע אותו, ומשהו בי זז באופן שהוא לא יכול לחזור. אולי הדברים בפועל אורכים זמן, לפעמים תוך דקה, לפעמים תוך חודש ולפעמים תוך 10 שנים – אבל משהו משתנה.

(שיחה בישיבת תקוע, ד' תשרי תשס"ט)

מכפלת קשר

ישנו חבל של חיים (שזור מתרי"ג חוטים) שעובר מן הקב"ה אל נשמת האדם. וכפי שהוסבר, כל עבירה שאדם עובר קוצצת בחבל הזה (עד שעבירה של כרת וכו' חותכת אותו לגמרי). על פי דימוי זה, התשובה היא החיבור מחדש. צריך לבנות מחדש את הקשר בין האדם ובין הקב"ה, אין די במה שעשה קודם, אלא הוא צריך להגביר ולהוסיף באותו מקום.

התוספת שמוסיף בעל התשובה היא חלק מעבודת התשובה עצמה – הוא צריך ללמוד כפליים, משום שיש כאן פגם שצריך לתקן אותו. היכן שלא היה פגם, שלא הייתה הפסקה במהלך הרגיל של החיים, אדם יכול לסמוך על מה שהיה שימשיך להיות; אבל במקום שיש בו התרופפות, שם אי אפשר להסתפק עוד במה שהיה, שם צריך לחזק ביתר שאת. כל מי שמנסה לעשות תשובה בלי שתהיה תוספת על מהלך חייו הקודם – התשובה הזו אינה יכולה להתקיים. אי אפשר לקשור בלי שיהיה קשר, בלי שיהיה לו את הכפל והחוזק היתר שישנו בקשר. לא יתכן שאדם יעבור באמת תהליך של תשובה בלי שתהיה בזה התעלות מעבר לרגיל ולנורמלי, ואם לא נעשה כך – פירושו של דבר שהקשר לא נקשר באמת, שיש כאן רק תרמית החושים, ולא דבר של ממש שיתמיד לאורך זמן.

לכן סימנה של תשובה אמיתית הוא שבאותה נקודה ובאותו ענין שחטא הוא לא יבוא עוד לידי מכשול. דבר דומה קורה גם בגוף הגשמי שלנו: כאשר עצמות נשברות ומתאחות מחדש, נוצר במקום האיחוי גידול מיוחד שהוא עבה וחזק יותר משאר העצם. זהו צד אחד למאמר חז"ל ש"במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים". חבל החיים של בעל התשובה יכול היה להיות כולו קרעים קרעים, אבל לאחר התשובה במקומו של הקרע ישנו עתה קשר, ובכל נקודה של קשר יש כאמור הכפלה ותוספת של התקשרות.

(ביאור תניא, אגרת התשובה ט')

רק אל תבוא אלי הביתה…

במהות הדברים אנחנו צריכים לחזור בתשובה על כך שאנחנו חיים חיים פרטיים, מה שנקרא היום "חיים אזרחיים". אדם יכול להיות שומר מצוות, אבל התודעה שלו, כמכלול, היא בדרך כלל תודעה אזרחית – לא במובן של "אזרח הארץ", כפי שכתוב בתורה, אלא במובן של "גויי הארצות". חלומם של הרבה אנשים, בעיקר אנשים דתיים, הוא להתנהג עם הקב"ה כמו שנוהגים בכמה משפחות עם הורים זקנים: אדם שולח את אביו למושב זקנים, מהודר ככל שיוכל להרשות לעצמו, ואומר: אבא, אני אוהב אותך, אני אבוא לבקר אותך בכל יום, אפילו אביא איתי את הילדים; אבל יש לי בקשה אחת: אל תבוא אלי הביתה.

זה בעצם מה שהיינו רוצים לעשות גם עם הקב"ה… אני מוכן לבנות לו בית, אפילו יקר – בתנאי שהוא יישאר שם ולא יבוא אלי; כי אני רוצה לחיות את חיי. אני מוכן לשלם לקב"ה אחוזים – בכסף, בזמן, אפילו בנוחות – בתנאי שתהיה הפרדה מהותית בין התחום שלי לתחום שלו.

ההפרדה הזו אין פירושה בהכרח שאני רוצה להיות נואף, גנב או אוכל טריפות. פירושה שאני רוצה לחיות "חיים אזרחיים" כגויי הארצות. שכן זהו בדיוק המודל של גויי הארצות: בונים קתדרלות שאין כמותן ליופי, שלפעמים משקיעים בבנייתן מאות שנים – אבל הן עומדות לעצמן, הן אינן מגיעות אליי, לי יש הבית הפרטי שלי.

הפיתוי לחיות "חיים אזרחיים" לא נוצר מחמת חטא, ואף לא מחמת חיסרון אנושי של אדם זה או אחר; זהו הפיתוי של מציאות העולם באשר הוא עולם. העולם הוא העלם, הסתר פנים, ומשום כך הוא נותן את האפשרות לחיות "חיים נורמליים", חיים אשר במרכזם ובמהותם תלויים בכל מיני דברים אחרים, רק לא בקב"ה. וזה בדיוק הדבר שעליו צריך לעשות תשובה. גם אם לא עוברים על שום סעיף קטן של השולחן ערוך או של המשנה ברורה, צריך לעשות תשובה – על עצם החיים, על היומיום. היכן היו חיי?

(בית ועד לחכמים, תשרי תשנ"ט)

עסק משתלם?

תמצית התפילה החוזרת שוב ושוב, גם בראש השנה וגם ביום הכיפורים, היא שיהיה כבוד ה' בעולם. יש שאלות ממינים שונים, קטנות וגדולות, אבל השאלה הגדולה ביותר ששואלים אדם היא: מה עשית אתה כדי שבאמת יהיה כבוד ה' בתוך העולם? לפעמים מתברר שאמנם כל השנה אתה יודע לירוק יפה מאוד כשמגיעים ל'שהם משתחווים להבל וריק', אבל לא עשית כלום כדי להראות שאתה משתחווה למלך מלכי המלכים.

לפעמים אנשים יושבים במשך השנה ומלכלכים כך וכך דברים, אך השאלה האמיתית איננה כמה ולמה לכלכת, אלא היא בעצם מאזן כוללני שעורך הקב"ה עם עולמו, כאשר השאלה היא האם כדאי להמשיך ולהחזיק אותו עוד שנה או לא כדאי? הקב"ה מחזיק ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ומה שהוא שואל ביום הדין זה – האם העסק משתלם?

שאלת יום הדין איננה שאלת הסעיפים הקטנים, בשביל אלו אומרים שלוש פעמים ביום "סלח לנו", אלו הם רק הסניפים השונים של העסק הגדול. השאלה היא על העסק כולו, והיא מופנית לא רק לחסידים ולצדיקים, כמו שכתוב "ויאמר כל אשר נשמה באפו – ה' אלוקי ישראל מלך'. כל יצור שעדיין נושם, צריך לשרת את המטרה הזו. לא מאשימים אף אחד בתפילת ראש השנה, פשוט מתארים לנו איך אמור העולם להיראות בראש השנה, ואתה מסתכל בתמונה ואמור להשוות. או אז אין צורך בשום חשבונות, הדבר צועק מעצמו.

משל לחייל שהכין את עצמו למסדר באופן מושלם: הכפתורים מצוחצחים, הכומתה במקום והמחסנית נקיה. זה שאין לו בכלל כדורים – זה בכלל לא משנה. הרי הוא לא מתכוון לצאת לאף מלחמה! כך גם כאן, עומדים ומידיינים על כל הדברים הקטנים אבל אין שום דבר מאחוריהם. עומדים בראש השנה וצועקים ושרים ומבקשים, והדבר הזה צועק: בשביל מה צריכים את כל העניין?

(התוועדות ח"י אלול תש"נ)

מתיחה והרפיה כאחת

איך יכול אדם לחיות עם שתי תנועות הנפש יחד, של 'תשובה תתאה' ו'תשובה עילאה'; של ההכנעה והמרירות עם השמחה בעבודת ה'? בעצם, אין מניעה שתהיינה שתיהן בלב האדם גם יחד. שכן כאשר האדם מאמין בביטחון מלא שה' סולח מיד כשהוא מבקש סליחה, ממילא אין ההכרה בחטא מביאה לעצבות ודכדוך, אלא היא מנוף המשמש לעלייה לתשובה בדרגה גבוהה יותר, ול'תשובה עילאה' שהיא בשמחה דווקא. אף הכתוב בתהלים: "וחטאתי נגדי תמיד" (נא, ה) אינו סתירה לביטחון במחילה השלימה של הקב"ה ולשמחה הנובעת מכך, אלא הריהו בבחינת מכשיר להימנע מנפילת הרוח במצבים מסויימים ולבוא אל השמחה.

פרק נא בתהלים, המזמור של התשובה, עוסק בדיוק באותה שאלה: איך חיים של מתח, הנובע מהרגשה של חסרון תמידי, יכולים להשתלב עם דביקות היוצרת הרגשה של סיפוק ושל שלימות. יש בו מצד אחד ההכרזה: "חטאתי נגדי תמיד", "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי"; ומהצד השני הבקשה: "תשמיעני ששון ושמחה". חציו הוא הכנעה וחציו הוא שמחה, ובאמצע הוא המעבר בין זה לזה. מה שהוסבר בפרק זה הוא שהמעבר הזה אינו סגור, וכשאדם רוצה – הוא ימצא את הדרך פתוחה. מהמרירות שבהרגשת החטא אל השמחה שבדבקות, כמו בכל פעולה של מתיחה והרפיה הבאות זו אחר זו בתוך ענין אחד שלם.

(ביאור תניא, אגרת התשובה י"א)

מוכנים לפגישה

כדי שתהיה פגישה פנים בפנים, אחד הדברים שנדרשים זה הפנים שלי, אני צריך להביא את פנימיות רצוני. אני יכול להיות קרוב למישהו ולהפנות אליו עורף, זה לא עניין של עמידה פיזית. אני יכול לעמוד לפעמים ליד מישהו, ולעמוד במקרה פנים בפנים, ועדיין זה בדיוק כאילו היינו עומדים אחור באחור. אין לי שום קשר, אין לי שום עניין. אני עומד במקרה עם הפנים לצד הזה והוא עומד במקרה עם הפנים לצד הזה, אבל אין שום קשר ולכן אין בזה שום התקשרות פנימית. זו לא פגישה של פנים בפנים, אף על פי שבאופן מכני אני נמצא פנים בפנים.

הפנייה אל הקב"ה שונה מהפנייה אל בשר ודם. לאדם זולתי יש פנים בצד אחד, וגם לי יש פנים בצד אחד – ולכן כשאני פונה פנים בפנים אני צריך לעשות תנועה. כאשר אני פונה אל הקב"ה – הוא נמצא בכל מקום. בכל פינה שאני לכאורה עומד, אני עומד עם הפנים אליו. ואף על פי כן, אני יכול לעמוד קרוב ולהיות רחוק מכל רחוק, משום שאין לי כל עניין ואינטרס בתוך הקשר הזה. תשובה פירושה – לשוב, להסתובב. לצאת מהמצב של "פנו אליי עורף ולא פנים" ולהגיע להיות "פנים בפנים".

(ביאור לקוטי תורה, ד"ה "אני לדודי")