המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן ז"ל היה אומר שבליל שבועות צריכים, כידוע, להיות ערים. לכן כבר שבועיים קודם חייבים לישון הרבה, כדי שיהיה כוח להיות ערים בלילה. וגם שבועיים אחרי שבועות מוכרחים לישון הרבה, שהלוא בליל שבועות היו ערים. וממילא מובן שגם בשבועות עצמו… ישנים.
מה הוא בעצם אמר? שההכנה לחג השבועות לא יכולה להיעשות מתוך שינה. כי שינה היא אף פעם לא הכנה לערנות, שינה היא תמיד הכנה ל… עוד שינה.
אז איך מתכוננים לשבועות? עם חיות! חיות של חסידות תכין אותנו לקבלת התורה שנקראת "תורת חיים".
כתוב "לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו – כי הוא חייך". הפירוש הפשוט הוא שתתבונן בכך שה' בורא ומחייה את העולם ואותך ולכן תאהב אותו. אדם שנותן לך כל חודש אלף דולר או חמשת אלפים דולר – אתה אוהב אותו. למה? כי הוא נותן לך אפשרות לחיות. על אחת כמה וכמה הקדוש ברוך הוא שנותן לך את הנפש, כלומר את עצם החיות שלך; טבעי לגמרי שתאהב אותו!
האמת היא, אבל, שהמשל והנמשל לא לגמרי חופפים. עם הכסף שהאדם נתן לך אתה יכול לקנות אוכל ושתייה שיחיו אותך אבל הכסף איננו חיים, והאדם המעניק איננו החיים. לעומת זאת, האלוקות מחייה אותך ממש, היא החיות שלך. העניין הזה מופיע כבר בתניא (פרק מד), שם נאמר: "וזהו שכתוב 'נפשי איוויתך', כלומר מפני שאתה ה' נפשי וחיי האמיתיים, לכך איוויתיך, פירוש שאני מתאווה לך ותאב לך כאדם המתאווה לחיי נפשו".
משמעות הדברים היא שבזה שאתה אוהב את הנפש שלך, בזה גופא אתה בהכרח אוהב את הקדוש ברוך הוא. למה? כי הקדוש ברוך הוא לא רק נותן לך חיים, הוא החיים בעצמם! אנחנו אמנם רואים את הנפש החיונית, ונדמה לנו שהיא מקור החיים שלנו, אבל היא הרי לא חיה מעצמה. היא בסך הכול לבוש לחיות וגם היא צריכה מקור לחיות שלה. והמקור הוא אלוקות. זה הפירוש "חיי החיים". זאת אומרת שאלוקות היא החיות בעצמה!
בלי חסידות, היינו אומרים שהקדוש ברוך הוא הוא למעלה מאיתנו, והוא זה שנותן לנו חיות (אבל החיות בעצמה איננה אלוקות). באה חסידות ומסבירה לנו שהקדוש ברוך הוא בעצמו "הוא חייך", הוא יורד לעולם אל תוך כל נברא ונברא והוא החיים בעצמם. הוא החיים של כל פרט ופרט בעולם. החומר בעצמו חדור באלוקות.
כל אחד יעשה הכל בשביל החיים שלו, שהרי הנפש היא הדבר הכי יקר אצל כל אדם, וכך בדיוק הוא יעשה הכל בשביל האלוקות, כי היא החיים שלו. "כאדם המתאווה לחיי נפשו" כפשוטו ממש, כי אלוקות היא החיים האמיתיים שלו ושל כל שאר הנבראים.
כשאדם מתבונן בכל זה הוא מבין שהחיים האמיתיים זה חיים רוחניים, חיים אלוקיים, ולא חיים חומריים. ממילא הוא יעשה הכל כדי שחייו אכן יהיו חיים אמיתיים.
כל זה מצריך התבוננות. זה לא חישוב קל ומהיר שמביא מיד למסקנה הנכונה. כי כדי לאהוב את החיים הגופניים אין צורך בהתבוננות… זה טבע האדם. אבל בשביל לאהוב חיים רוחניים, דרושה בהחלט התבוננות. אולם אחרי ההתבוננות, הדברים נעשים פשוטים ומאירים – שבלי אלוקות החיים אינם חיים.
גם אדם ישן הוא אדם חי. מה חסר לו בכל זאת? חסר אצלו השכל, שלא מאיר בזמן השינה, ועוד אי אלו חושים עדינים כמו ראייה, שמיעה, דיבור שאינם פעילים תוך כדי שינה. אז אמנם גם אדם ישן הוא חי אבל לכל אחד ברור שחסרים לו החיים של החיים… חסרים לו התוכן והמשמעות, חיי הנפש.
יבוא בן אדם ויגיד: טוב לי עם חיים כפי שהם באים לידי ביטוי בזמן השינה… מה נאמר לאדם כזה? רחמנא ליצלן!
כמו ההבדל בין החיות של אדם ישן לבין החיות של אדם ער, כך גם ההבדל בין אדם שחי חיים גופניים בלבד לאדם שחי חיים רוחניים. לא מדובר פה אם כן על 'מדרגה' בעבודת ה' שצריך לשאוף להגיע אליה, אלא על עצם הזכות להיות ולהיחשב 'חי' באמת.
יש סיפור על ר' יקותיאל לעפלער (מהעיירה ליעפלי) שכאשר האדמו"ר הזקן בירך אותו באריכות ימים, הוא התנה זאת באומרו, "אבער ניט מיט פויערשע יארן". אבל לא עם חיים של איכר… מדוע? כי חיים של אדם שרק חי את העולם הזה לא נחשבו אצלו כלל חיים.
וזה גם ההסבר לכך שהגלות נקראת שינה. כי בזמן הגלות לא מאיר העניין הזה של החיים האלוקיים. הכל כאילו מתפקד. העולם חי ופועל, וברור שהקדוש ברוך הוא מחיה אותו. אבל אלה הם רק חיי החומר. ואילו כל העניין של חיי הנפש, כלומר חיים אלוקיים שהם החיים האמיתיים – חסרים.
כעת צריך להוריד את הדברים שדיברנו למטה, לעבודה בפועל…
לחיים!
במאמרי חסידות רבים מוסבר כי אחת המטרות המרכזיות של עבודת התפילה היא תיקון המידות ותיקון הנפש הבהמית.
בעניין הזה יש לתמוה: איפה בתפילה אנחנו מוצאים ביטוי גלוי לעניין הזה של תיקון המידות?
יותר מזה: אם מישהו יחשוב כל התפילה על המידות הרעות שלו, אנחנו אולי נגיד לו שזה לא שייך לתפילה! על המידות שלך תעבוד בווידוי, בזמן שאתה עושה חשבון נפש, אבל בתפילה עליך להתבונן באלוקות! בתפילה אנחנו אומרים "ברוך שאמר והיה העולם", "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית", "יהללו את שם ה' כי הוא ציווה ונבראו", "קדוש, קדוש, קדוש", בלי קשר לנפש הבהמית ולתיקון המידות!…
ובכל זאת, כל מי שלומד מאמרים שיש בהם התייחסות לענייני עבודה, ברור לו שאחד העניינים המרכזיים בתפילה הוא לזכך את הנפש הבהמית ולתקן את המידות. מה אם כן האמת?
התשובה היא: גם וגם.
מי שיתעסק רק בהתבוננות באלוקות ולא בתיקון הנפש הבהמית, התפילה שלו איננה תפילה. מאידך גיסא, אם תתפלל רק עם העניין של תיקון המידות ולא תתבונן כלל בגדולת הבורא, זה גם כן לא תפילה. כי תפילה זה בראש ובראשונה התבוננות באלוקות, "דע לפני מי אתה עומד", "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", "יהי כבוד ה' לעולם" וכו'. אתה הרי עומד ומתפלל לפני ה'! לאידך גיסא, ההתבוננות באלוקות חייבת להיות כזאת שבדרך ממילא תחייב אותך ותתבע ממך תיקון המידות. אתה מתפלל באופן כזה שאתה מרגיש שאתה מוכרח להשתנות.
זה העניין של "לאהבה את ה' אלוקיך כי הוא חייך". אתה לא מתבונן בדרגות באלוקות שאינן קשורות אליך ושלא מדברות אל הנפש שלך, אלא בדרגות כאלה שנוגעות לך וממילא גם מחייבות אותך להשתנות. אני עומד לפני ה' ומרגיש שאם אני מלא לכלוך, מלא ישות וגאווה ותאווה ומידות רעות, אז אני לא כלי לנפש שלי, לא כלי ל"מחיה החיים"! לכן, ביחד עם העניין של התבוננות באלוקות, אני חייב לתקן את עצמי. מוכרחים לעשות את הגוף כלי לחיות.
וזו הנקודה שעליה דובר לעיל באריכות – שחסידות נקראת חיות. כפי שראינו, זה נוגע לאופן ההתבוננות באלוקות וזה מתבטא בעוד הרבה עניינים. אבל השורה התחתונה היא שצריכים להיות 'לעבעדיקע חסידים', חסידים חיים!
