בס"ד

רגע אחד של רטט

רגע אחד של רטט

חג הפסח הוא חג החירות, "זמן חירותנו", ועם זאת בליל הסדר יש גם צד של סדר, של טקס קדוש. כשצבא עושה מסדר – הוא נוקשה ומסודר ואין שם חופש, אם איזה חייל ירצה לספר בדיחה באמצע מסדר רשמי – לא תהיה תפארתו על כך והוא אף ייענש. כך בנוי סדר פורמלי.
בליל הסדר מתעוררת השאלה, מה קורה עם הקדושה של החג? מה קורה עם ההרגשה של החג? מהן הכוונות שאדם מכוון בחג הזה? כשיהודי עומד בפינה, מתעטף בטלית ומתפלל – הוא יכול לכוון כמה שהוא רוצה; לעומת זאת, בליל הסדר כשהכל רשמי ומסודר, לא כל כך פשוט לעשות את זה. זאת לא הבעיה של פסח או של חג אחר, זו בעיה של כל תפילה וכל טקס יהודי, השאלה היא איך עושים את הקשר שכתוב בתהילים: "גילו ברעדה" – זו בעיה אמיתית בכל מקום.
בתפיסה יותר פנימית של העניין: אנחנו אפופים במצוות, אין עם ולשון שיש להם מצוות יותר מאיתנו, עם פרטים ופרטי פרטים ודקדוקים על כל דבר שבעולם. היינו צריכים להיות – וככה הגויים היו חושבים שאנחנו – אנשים נוקשים, כפויים שעוסקים רק בפרטים קטנים של כל מיני דקדוקי עניות. זה דבר שקשה להסביר למישהו שנופל לתוך העולם של התורה והמצוות, הוא מגלה כמה דברים הוא צריך לעשות. פתאום הוא מגלה שיש ציציות – ויכול לחשוש ולחשוש אם הן שלמות או לא שלמות, רק מתוך זה לבד אפשר להיכנס למרה שחורה. היהודים היו עלולים להיות בריות מתות כאלו, שכל הזמן עוסקות בזה – הלכתי בסדר או לא הלכתי בסדר? האם את זה עשיתי בסדר או לא? ופה ושם אכן מוצאים יהודים כאלה. אנחנו נמצאים בחיים עם חובות והתחייבויות; כשאדם עושה את הדברים שצריך, הוא יכול להיתקע על נטילת ידיים הרבה זמן: האם רחץ עד המקום הנכון – לא יותר מדי ולא פחות מדי, האם המים היו בסדר, וכמה פעמים הוא נטל. מנהג הספרדים בנטילת ידיים – מרימים את הידיים ואומרים: "שאו ידיכם קודש" – כמה צריך להרים את הידיים, ככה או ככה? כהנים בנשיאת כפיים: איך צריך להרים את הידיים – לא גבוה מדי ולא נמוך מדי. וכיוצא באלה.
יש לנו הרי הרים של הלכות, וחומרות גדולות וחומרות יתרות. בפסח – עושים הרבה, אמנם פסח זה סך הכל שבעה־שמונה ימים, אבל במשך השנה כולה אפשר לעשות את כל החומרות. זו בעיה אמיתית, מצד אחד, אנחנו מצווים לעשות כל דבר בהקפדה, ומצד שני, אנחנו מצווים להיות גם בעלי נפש. ומה יהיה על אדם שעושה את כל הדברים שהוא צריך לעשות באופן לגמרי בסדר, אבל מרוב הדקדוקים שלו איבד את הנשמה?
הנקודה היא, שבזמן שמתייחסים ברצינות לתורה – אז הדקדוקים וההקפדות הם נכונים. בבית חרושת למחשבים, אם יעשו שגיאה קטנה – אפילו קצת אבק במקום מסוים – הלך המכשיר. פירוש הדבר, שאם אנחנו חושבים שכל דבר הוא רציני אז כל פרט קטן בעשייה צריך להיות מדויק בתכלית הדקדוק. מכר שלי קנה מכונית יפנית חדשה. בתוך המכונית היה מכתב שכתבו לו הפועלים שהרכיבו את המכונית, הם חתמו את שמותיהם וכתבו לו: "אנחנו התייגענו ועבדנו למענך שזה יהיה טוב בתכלית, ואם ישנה איזו בעיה במכונית – שלח לנו מכתב שנדע לתקן בשבילך וגם שלא נטעה להבא". מפני שאם בורג אחד במכונית לא מותקן היטב – המכונית תיכנס אחר־כך בקיר.
זה צד שקשור באמונתנו; האם אפשר להגיד לגבי המצוות "העיקר זה הכוונה", "העיקר זה הלב"? האם מהנדס שבונה גשר, יצרן מכוניות או מי שמייצר מחשב אומרים "העיקר זה הלב"?! אפילו מי שמחבר שני חוטי חשמל צריך לדעת מה יקרה אם החוט האדום ייגע בחוט הירוק, אם הוא יגיד או יחשוב שהעיקר זה הלב – הוא ימות מזה "בעגלא ובזמן קריב".
מן הצד השני, מה שיוצא מזה הרבה פעמים הוא שאנשים עושים מצוות, לומדים ומדקדקים בפרטי פרטים בזה, ובסוף, כל מה ששייך לנשמה לא נמצא. נוצרות כל מיני מכונות אנושיות שעושות את כל המצוות וההלכות, ואיפה הבנאדם? כמו שאומר השיר "שימו לב אל הנשמה", איפה הנשמה?
זה שיש יותר דקדוקים ויותר הידורים זה טבעי – העולם משתכלל, וכיוון שהעולם משתכלל צריך לשים לב לדברים יותר דקים. בסופו של דבר, הטכנולוגיה כיום היא לאין ערוך יותר מדוקדקת מהטכנולוגיה של העבר. גלגל של עגלה – מדויק הרבה פחות מגלגל של אוטובוס. בעבר, אדם יכל לומר – זה בערך בסדר. כשמתעסקים עם דברים יותר ויותר דקים אז צריך לבדוק היטב – האם זה היה בסדר או לא.
תהליך דומה קורה גם בעולם ההלכה, דברים נעשים מקצועיים יותר ויותר. תפילין מרובעות זה הלכה למשה מסיני – מרובעות זה לא כמו שילד בן ארבע מצייר ריבוע, צריך שיהיה ריבוע, ויש אנשים שמודדים את הריבוע של התפילין כל יום, לוקחים מיקרומטר ומודדים שהאורך והרוחב שווים. יש מצווה לאכול מצות, ובכל פעם שאופים מצות מנסים לעשות אותן לפי רוב החומרות שיש.
כל הצד הזה הוא נכון ואמיתי, והמקצועיות חשובה בתוך הדברים האלה, עם כל זה, מה יהיה על נשמת האדם? מה קורה עם הנשמה? זה קשור בכל יום ויום ובכל תפילה ותפילה. אדם קם בבוקר ועושה מה שעושה ואחרי כל הדברים האלה, איפה החלק של הנשמה? החלק הנוגע לנשמה כולו התחייבויות ממין אחר, וההתחייבויות האלה לא תמיד הולכות עם ההתחייבויות האחרות.
התורה אומרת: "ואהבת את ה' אלוקיך – בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כשעומדים מול זה, זו דרישה מאוד גדולה. הבעיה הזו, היא בעיית חיינו כיהודים – עם זאת שהעשייה היא חשובה ויש לנו אזהרות על עשייה ועל פרטים – כמה הולך לנשמה וכמה הולך לעשייה.
פסח הוא חג שאם חושבים על מה שקורה בו – הוא יכול לעורר יראת רוממות. מעל שלושת אלפים שנים עושים את החג הזה. כמה שנים ילדים יהודיים אומרים "מה נשתנה" – זה לא מנהג מאתמול, ממזיבוז' או מעיירה פלונית מפולניה – "מה נשתנה" כתוב כבר במשנה ואת השאלות שאלו עוד בזמן בית המקדש. בליל הסדר אנחנו עומדים בפני טקס שלא התחיל לפני כמה שנים, השאלות הללו יותר ישנות מהעמים של צרפת, גרמניה ורוסיה – הם, גאונם והווייתם, כולם באו לעולם אחרי ה"מה נשתנה". זה צד של הדרת הכבוד, של הרגשת הגדולה של הסדר.
והשאלה היא, מה קורה עם הנשמה? מי שבלע את המצה כהלכתה ויצא ידי חובתו, השאלה היא, מי היה האיש שעשה את זה? מה קרה אצלו? בעצם העניין, אדם שאוכל את הכזית מצה – כמה היה צריך לשמוח, איזו התרוממות הנפש היתה צריכה להיות לו, יכול להיות שאין לו שום התרוממות הנפש כי הוא בכלל שכח שיש דבר כזה.
בחג הפסח יש דברים רבים שאנו צריכים להיות ערים להם: מה צריך להתכוון, מה צריך לחשוב ובמה צריך להיזכר – על העבר, ההווה והעתיד. בליל הסדר, מצד אחד – אנו אומרים "נשמת", ומצד שני – יושבים ואוכלים. על האכילה של פסח יש הרבה פחות שאלות, על הכוונה של הפסח יש הרבה יותר שאלות. הדברים האלה הם בעיה בכל פסח, ובעיה בכל תפילה. כל הדברים הללו הם דברים של אמת וצריך לדבר עליהם תמיד, כל הזמן. לא תמיד מועיל שמדברים על זה, אבל לפעמים לאדם יש הרהורי תשובה, משהו מציק לו, צובט אותו, ובגלל שצובט אותו אז משהו מתעורר.
בהגדה שאומרים בליל הסדר מופיע עניין אחד שכדאי לחשוב עליו: "עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים"; "ובמורא גדול – זה גילוי שכינה". גם אדם פשוט יכול לעצור לרגע ולנסות לחשוב – מה זה ה"מורא גדול"? מה זאת אומרת ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים"?
ליל הסדר צריך להיות מעין אותם הדברים שעליהם מספרים. כל אותם עניינים חוזרים ומתרחשים, וזה כולל לא רק את הדם, הצפרדע והכינים, אלא גם את גילוי השכינה, הגילוי של "אני ולא מלאך". ליל הסדר צריך להיות זמן של מורא גדול. אדם צריך לחשוב, לרגע אחד, באמצע ליל הסדר: עכשיו, בלילה הזה, קרה עוד משהו, מעבר לכך שהמצרים מתו; ממש עכשיו זה "במורא גדול – זה גילוי שכינה"!
האם אפשר לבקש מאדם מישראל – גם אם הוא לא יושב ורועד לאורך כל הסדר מחמת גילוי שכינה – האם אפשר לבקש ממנו רק רגע אחד של רטט??


בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן