חודש אלול מגיע, וכל עובדי ה' מדברים ועוסקים בסוגיית התשובה לענפיה ואופניה.
משמעות מילת 'תשובה' היא לשוב, לחזור. לחזור למי ולאן? בחסידות מוסבר שהכוונה לחזור אל המקור של הכל, אל בורא העולם – האלוקות שהיא השורש והעצם האמיתי של כל הקיום, ואל אמיתת המציאות שלי עצמי – הנשמה האלוקית שבי, שיעבור עליה מה, יהיה מה שיהיה, היא עדיין חיה וקיימת בעוצמה, אם רק אתן לה להתבטא.
האמת היא שכל יהודי – גם מי שנראה רחוק מאוד מה' ומתורתו – רוצה בסתר לבו להיות קשור עם ה'. כך כתב הרמב"ם כפסק דין, שהרבי זי"ע חזר עליו אלפי פעמים בלי גוזמה, שכל יהודי הוא "רוצה להיות מישראל ולעשות כל המצוות ולהתרחק מן העברות, ויצרו הוא שתקפו". זו האמת האלוקית, זו האמת ההלכתית, וזו המציאות לאמיתה. המאמר הידוע "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" לא נאמר על יהודים טובים ונעימים שמתנענעים בשמונה עשרה, זה נאמר בגמרא על עכן שעשה דברים נוראים מאוד.
כידוע, רבי לוי יצחק מברדיטשוב נודע כמי שבכל דבר שראה היה מוצא את החיובי. אף אם היה צריך להעלים עין מצדדים הפוכים ולחפור בעומק נפש האדם שלפניו, בסופו של דבר היה מצליח לראות הטוב והאלוקי שבו.
פעם אחת, בעת שהלך לבית הכנסת ביום הכיפורים, ראה אדם שאוכל להנאתו בעיצומו של היום הקדוש רחמנא ליצלן. אותו אדם, ברצונו ללעוג לצדיק, אמר לו: "רבי, מה תאמר? מה טוב יכול אתה למצוא בי ובמעשיי?".
"אני מקנא בך!" אמר הרבי מיד, "הרי תוכל לעשות תשובה וכל חטאותיך יהפכו לזכויות. מקנא אני בך, אפוא, לגודל זכויותיך".
כאשר עושים תשובה מאהבה, כל טעות קודמת, כל שגגה מהעבר, הופכת לחומר בעירה להבעיר בו את אש הנשמה בהתקרבותה אל ה'. כי כגודל הנפילה כך גודל עוצמת התשובה והתשוקה להתאחד עם ה'. עומק הקשר של האדם השב אל ה' הוא מלא חיות והתלהבות, ואלו נוצרות דווקא מהנפילות והכישלונות.
אבל כמובן – בשום פנים ואופן אין זו הדרך הרצויה לכתחילה, הס מלהזכיר. רק לאחר התשובה, בעת שאנו כבר נמצאים לפני ולפנים, חבוקים ודבוקים שוב כבן השב אל שולחן אביו אוהבו, באהבה וחיבה יתירה, או-אז מסוגלים אנו להביט על שגיונות העבר ולראות כמה הן הועילו – בדיעבד ובלא יודעין – לזרזנו לשוב אל מקור חוצבנו.
המגיד מדובנא המשיל משל למלך שהיה לו יהלום נפלא. לא היה יהלום כדוגמתו בכל רחבי הממלכה. אך פעם אחת, אחד מנערי הארמון נטל את היהלום לפי תומו והוא נשמט מידיו ארצה. אבוי! אבן החן היפהפייה נשרטה מכוערות במקום בולט, וכל מומחי היהלומים שהוזעקו לא הצליחו לתקנה.
דבר האירוע התפרסם בחוצות, והנה הופיע בפתח הארמון יהודי תמים דרך ומלטש יהלומים מנוסה, וזה אמר כי דבר לו אל המלך. ביכולתו, לדבריו, לתקן את אשר נעשה לאבן החביבה והיקרה של המלך הגדול. מה עשה היהודי? מתוך השריטה שנוצרה המשיך בעדינות לחרוט באבן היקרה ויצר פרח מרהיב עין על גבי היהלום הנפלא. עתה לא זו בלבד שביד המלך היה היהלום היפה ביותר, אלא שעוד חרוט בו ציור משובב נפש של פרח מלבלב.
זו מהותה של התשובה – הפיכת השריטה לפריחה. היכולת להביט לאחור אל כישלונות העבר, ולהמשיך קדימה בעיניים פקוחות. עלינו לקחת אחריות על התכונות שלנו, היתרונות והחסרונות, ויחד עמם ומהם עצמם ליצור מתנה יפהפייה למלך. להצמיח אדם בריא ויציב המסוגל לקחת את עצמו בידיים ולהתקרב אל ה', קרוב וקרוב יותר.
אדמו"ר הזקן כותב באגרת התשובה שאנו מברכים "ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח" בשם ומלכות, וזאת כי אין לנו שום ספק וספק ספיקא שה' אכן מוחל וסולח ומקבל אותנו בזרועות פתוחות בתשובה, שהרי אם לא כן "ספק ברכות להקל" ולא היינו צריכים לומר שם ה'. מדוע אנו מברכים בביטחון שכזה? כי זו העובדה, "אין דבר העומד בפני התשובה"! אין גבול לגדלות ה', ואין מספר לפעמים שהוא מסכים לקבל אותנו בחזרה תחת כנפיו.
חסידים אומרים אמרה נוקבת בשם הרה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחא זי"ע. ידועה השאלה: מדוע מתחילים מעריב של מוצאי יום הכיפורים במילים "והוא רחום יכפר עוון". איזה עוון? הרגע סיימנו תפילת נעילה ותקיעת שופר, כל יהודי עשה תשובה. מהיכן נפלו כאן עוונות? ולא רק זה, מיד ממשיכים אחר כך בשמונה עשרה ואומרים "סלח לנו אבינו כי חטאנו". מתי כבר הספקנו לחטוא?
אמר הרבי מפשיסחא: החטא הוא שהאדם אינו מאמין שה' באמת מחל לו. הוא חושב: אכן כן, התפללנו נעילה וצעקנו "שמע ישראל", אבל ה' לא באמת סלח לנו.
זה החטא הגדול!
אחת המשניות הנודעות לכל היא מאמרו של רבי עקיבא: "אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל. לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. מַה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל". כשם שהמקווה מטהר אנשים טמאים, כך ה' הוא כמקווה המטהר את ישראל מעוונותיהם.
הרמב"ם כותב בהקדמה לפירוש המשניות שלשון המשנה הוא "דבר קצר וכולל ענינים רבים". כל מילה במשנה היא מדוייקת, ואם מעיינים בה מוצאים בה "ענינים רבים". ואכן, הרבי זי"ע ביאר את המשנה הזו בצורה נפלאה:
רבי עקיבא בא לומר דבר חשוב ביותר: המקווה יכול לטהר גם מישהו שהוא טמא, והוא נשאר בטומאתו.
כלומר, הרי יש במשנה זו שתי מילים שלכאורה מיותרות: "מה מקווה מטהר את הטמאים" – וכי את מי יטהר המקווה, את הטהורים?! ברור שהמקווה מיועד עבור הטמאים, אלא מאי?
ההסבר הוא, שהרי יכול להיות אדם שטמא בטומאה חמורה, נניח שמחמתה הוא צריך להמתין שבעה ימים, אלא שבלי קשר לטומאה זו היהודי הזה גם הסתבך עם טומאה קצרה של יום אחד בלבד, "הערב שמש", והוא יכול לחשוב בלבו: מה יתן ומה יוסיף שאלך למקווה בשביל הטומאה הקטנה שלי, והרי עדיין אשאר טמא בגלל הטומאה החמורה. מה יעזור הטיפול בבעיה הקטנה, בשעה שאני נשאר עם הבעיה הגדולה!
אבל באמת זו טעות חמורה. מי שיש לו טומאה קטנה, עליו ללכת להיטהר ממנה וכך יקבל כוחות רעננים וחיות מחודשת לעבודת ה' ולהמשך ההתמודדות שלו. אמנם יש עליך טומאה גדולה של שבעה ימים, בסדר, נגיע גם לשם, אבל בינתיים לא צריך לערבב בין הדברים.
זה מה שאמר רבי עקיבא: המקווה מטהר "את הטמאים" – את מי שגם אחרי שהלך למקווה הוא עדיין טמא!
לא קשה לתאר לעצמנו אדם שאומר לריבונו של עולם: היצר הרע שלי הוא לא קטן, שנינו יודעים זאת. אין לי הכוח, הזמן ומנוחת הנפש להתחיל את כל החיים מחדש, להתמסר לגמרי, ולהיות נאמן בשלימות אליך ה' יתברך. אבל אני יכול לתת לך דבר אחד, פינה אחת בחיי. את זה אני יכול לתת.
האם הקב"ה יאמר לו: בני, אל תשחק משחקים, או שאתה שלי או שאתה בחוץ? לא ולא!
אומר רבי עקיבא: זהו האושר של עם ישראל – "אשריכם ישראל"! מדוע, כי "לפני מי אתם מטהרים"? לפני "אביכם שבשמים"! הקב"ה הוא לא בעל דין או מעביד קשוח. זה אבא. אבא שרק ישמח לקבל את הבנים שלו בחזרה אל חיקו, אפילו לכמה דקות, גם אם הדרך ארוכה עד שישובו אליו לחלוטין.
אני מכיר יהודי שעוסק בטיפול בבני נוער שאינם ממשיכים לצערנו בדרך הוריהם. לפני מספר שנים, יום לאחר שבנו חגג את יום הולדתו השלישי הוא חש כאב בראשו, הילד הלך לנוח ולאחר חצי שעה נמצא ללא רוח חיים. הכאב היה איום, והמשפחה היתה נתונה בהלם ובאלם.
במהלך ימי השבעה ביקרו את בני המשפחה ידידים ושכנים לתמיכה ועזרה, וביניהם גם הופיעה קבוצת נערים שגדלו בבתים יראי ה' אך זנחו את דרך הוריהם ובחרו בדרך חיים מרדנית, ואלו באו להשתתף בכאבו של מדריכם וידידם, מיודענו האב השכול. המאורע הנורא נגע אל לבם עמוקות, ולאחר השבעה באו הנערים ואמרו לו: "לזכר בנך הקטן, אנו מתחייבים לשמור את השבת הקרובה כהלכתה".
האב הודה להם בכנות ובהתרגשות, אך לאחר שהלכו לדרכם לא יכלו חבריו של האב שנכחו שם להסתיר את תרעומתם. הם טענו: הלא הנערים הללו היו שומרי מצוות מילדותם, מדוע לא יכולים הם לשמור שבת למשך תקופה ארוכה – למשך שנה או חודשים מספר – וכי רק שבת אחת הם יכולים להעניק לעילוי נשמת הילד הנפטר? אחרי טרגדיה נוראה שכזו הם אינם מסוגלים להתגבר על עצמם קצת?!
אבל האב הצדיק לא שת לבו לדבריהם. הוא פנה לחבריו ואמר: "אינכם קולטים את העניין, לא התחלתם להבין מה קורה כאן בכלל!" והסביר: "לדעתכם, כמה כסף הייתי מוכן לשלם על מנת לקבל את בני הקטן בחזרה, ולו אך לשבת אחת, למשך יום אחד? הלא הייתי משלם כל הון שבעולם אילו רק יכולתי לבלות עוד שבת אחת עם בני בן השלוש, לקחת אותו לבית הכנסת, לסעוד איתו את סעודת השבת ולערוך לו קידוש. הייתי משעבד את כל חיי ורכושי לזכות לשבת כזו".
"ובכן", חתם האב ברגש, "הנה כעת, בעקבות המאורע הזה, הקב"ה קיבל שבעה נערים לשבת אחת בחזרה אל חיקו. וכי לא אודה להם ואתרגש עמהם?!"
זה מה שמלמדנו רבי עקיבא: יהודי שרוצה להיטהר – אפילו חלקית – הולך לטבול במקווה. הטבילה אינה רק במקווה מים גשמי, אלא כידוע – 'טבילה' שווה באותיותיה למילה 'הביט[ו]ל'. כוונת הטבילה הבסיסית על פי החסידות היא שהאדם מבטל את ישותו ומכסה את כל קומתו ב"מי הדעת הטהור", כדברי הרמב"ם. מתוך הטבילה הוא בונה קומה חדשה לעצמו מתוך עמקי נפשו והוא שב אל חיק אביו שבשמים. הן אמת, יתכן שהוא לא התנתק לגמרי מכל הבהמיות שבו ומדבקותו הטבעית בחומריות וגסות העולם, אבל משהו הוא הקריב לה'. הוא התרומם, הוא כבר צועד בדרך אל בית ה'.
האם לאחר טבילה זו עלי להמשיך בתהליך הטהרה? בוודאי! אבל זה לא מוריד בכהוא זה מעוצמתה של הטהרה הקטנה שכבר חלה, וממעלת התזוזה שנעשתה אל ה'. "אסורה מכאן – להתקרב לשם".
לחיים, לחיים ולברכה. אשריכם ישראל!
