בחודש אלול עושים תשובה. אחד האופנים של תשובה הוא תשובה על עבירות. יש שני סוגים של חטאים: חטאים שסתם מזדמנים, הם נופלים על בן־אדם בטעות – עליהם קל לעשות תשובה. ויש חטאים עם התקשרות נפשית – על החטאים האלו ממש קשה לעשות תשובה.
על הסוג השני של החטאים כתוב: "לפתח חטאת רובץ"; החטא רובץ לא רק כמו חיית טרף, הוא רובץ כמו כלב – "אליך תשוקתו", הוא משוגע על הבעלים שלו. לכל אחד יש את הכלבים שלו, וקשה מאוד להיפטר מהם.
לפעמים אדם אומר: 'טוב, אני מתנתק מהעבירה הזו'; 'ריבונו של עולם, לעולם לא אשוב להכעיסך'; ולפעמים הוא גם מתכוון לזה ברצינות. אולם, פעמים רבות, מה שקורה בפועל הוא שהעבירה חוזרת אליו שוב.
לעשות מלחמה עם העבירות ולנסות להתנתק מהן – זה סוג אחד של תשובה. יש עוד תשובה מסוג אחר – "אם תשוב ישראל – אלי תשוב". תשובה כזו היא לא לשבת ולחשוב על עבירות, שביום זה וזה בירכתי בלי כוונה וכדומה. העניין של תשובה כזו הוא לשוב אל ה', וזה לא דבר פשוט.
באופן פרדוקסלי, אדם שכל ימיו היה מנותק מיהדות – די קל לו לשוב אל ה', ודווקא למי שכל ימיו היה בתחומי הקדושה – יותר מסובך. מי שכל ימיו שם ה' שגור בפיו, לפעמים כבר לא יודע מה הוא אומר; גם אם הוא מדבר על זה כל הזמן – ולפעמים דווקא בגלל זה – הוא פשוט שוכח את עצם העניין.
בחודש אלול תוקעים בשופר, אומרים סליחות ואומרים "לדוד ה' אורי וישעי", אולם לעשות תשובה זה משהו שונה. התשובה היא דבר מאוד ערטילאי ולא מוגדר, היא עומדת על דבר שלא קשור למעשה מסוים. יש אפילו שאלה האם בכלל קיימת מצווה לשוב בתשובה, או שיש רק מצווה להתוודות.
אמנם נכתב הרבה על האופן שבו עושים תשובה – מה עושים ובאיזה סדר; אפשר לעשות תשובה קלה או קשה, עם תעניות או בלי תעניות; היו אנשים שהיו שמים על עצמם סרפדים או עושים תיקוני תשובה אחרים. אבל כל זה לא שייך לעצם העניין של התשובה – לא הסיגופים, לא התעניות ולא ההכאה על החזה.
ההגדרה של מצוות התשובה דומה להגדרה של מצוות התפילה לפי הרמב"ם. הוא אומר שמן התורה – אין זמן קבוע לתפילה, אין לה סגנון או נוסח, התפילות הקבועות והנוסח הן תקנות חכמים. אין גם אורך מוגדר לתפילה; התפילה של משה רבנו הייתה פעם אחת – "א־ל נא רפא נא לה", ופעם אחרת ארבעים יום וארבעים לילה. אז מה זו בעצם תפילה? אם מוציאים מן התפילה את כל הגדרים הללו – מה נשאר ממנה?
העניין של התפילה מהתורה זו הפנייה. יכול להיות שבזה שאדם אומר 'אוי', או אפילו פחות מזה – זאת תפילה, מפני שהוא יוצר קשר עם הקדוש ברוך הוא. יש המצאה של ישראלים שכשאדם נוסע למקום רחוק והוא רוצה להודיע לבני ביתו שהוא הגיע אבל לא רוצה לבזבז כסף על שיחה, הוא רק מחייג בלי לחכות שהם יענו ואז הם יודעים שהכל בסדר. 'לצנתק' קוראים לזה. זאת היא תפילה דאורייתא – אפילו לא צריך להגיד מילים, מספיק לחייג. עומק ושורש התפילה היא לפנות אל הקדוש ברוך הוא, כל השאר הן תקנות דרבנן. אדם יכול להגיד את כל נוסח התפילה, ואילו את עיקר התפילה – עצם הפנייה לקדוש ברוך הוא – הוא לא עשה. לעומת זאת, יכול להיות מישהו שקם בשתים עשרה בצהריים, ופתאום עולה בדעתו שהקדוש ברוך הוא קיים, והוא נאנח – וזאת תפילה.
זהו גם עניין התשובה – לחדש את הקשר, לעשות את התפנית, לומר: "ריבונו של עולם, שנה שלימה הסתובבתי, אתה חשבת עליי ואני לא חשבתי עליך, אבל עכשיו אני רוצה לחדש את הקשר". זה מה שאומר הקדוש ברוך הוא: "אם תשוב ישראל – אלי תשוב", לחזור שוב ולפנות אליו. אפשר לעשות חשבונות על העבירות שלנו – "נחנו פשענו ומרינו, אתה לא סלחת", אני עשיתי כך וכך צרות, אבל גם הוא מצדו לא סלח – אולם לא בחשבונות כאלה מדובר. הקדוש ברוך הוא, בסך הכל, שואל: 'אכפת לך ממני?'
ה' אמנם מבקש הרבה מאוד: לאהבה אותו, ליראה אותו ולעשות את כל מצוותיו. אבל לפני הכל הוא מבקש: 'תסתכל אליי מדי פעם, שנים לא ראיתי אותך. אתה מראה לי כל הזמן את האחוריים, אולי מדי פעם נראה גם את הפנים שלך'.
ייתכן וגם יהודי ירא שמים ומקיים מצוות מעולם לא היה בקשר עם הקדוש ברוך הוא. הוא נולד בבית דתי, קיבל חינוך דתי, כשהיה בן שלוש שמו עליו טלית קטן ובגיל שלוש עשרה עשו לו בר מצווה, אבל השאלה היא – מה בינו לבין הקדוש ברוך הוא? האם הוא יכול לומר: "אני באמת רוצה להיות עם הקדוש ברוך הוא" או שאולי זה אף פעם לא באמת קרה לו? מסופר על ראש ישיבה שקם בוקר אחד מהשינה מזועזע כולו, ואמר לאשתו: "חלמתי שריבונו של עולם מת!" אשתו ניחמה אותו ואמרה לו שאדם חולם בלילה על מה שהוא חושב ביום, אך הוא אמר לה: "מה זאת אומרת?! – כבר שלושים שנה לא חשבתי עליו!"
גם אנשים שלא הספיקו להיכנס אל המסלול של היהדות, וגם מי שכבר גדול בשנים, בחכמה ובמצוות וכבר הולך בדרך כך וכך שנים – שניהם צריכים לעשות תשובה.
אדם רץ ומתרוצץ ולכאורה הוא הולך בנתיב מסוים – הוא רץ אחרי ה', אלא שהוא שכח אותו מזמן, הוא איבד קשר. הוא ממשיך ללכת בנתיב הזה מפני שבעצם לא אכפת לו; פלוני הולך אחרי המצוות שלו, ואלמוני הולך אחרי העבירות שלו. כמו טיפה של גשם על החלון – היא לא בוחרת לה דרך – היא פשוט נגררת לה.
זה עניין כל כך דק ובלתי מוגדר; אפילו אדם שצועד צפונה במשך שנים – אם רק יסתובב, באותו הרגע ממש הוא כבר פוסע דרומה. לפעמים אדם נוסע במכונית, ופתאום הוא מגלה שהוא פשוט טעה בדרך – זאת נקודה של תשובה. יכול להיות שאחר כך יעשה עוד המון דברים, אבל עצם התגלית היא התשובה, השאר הן ההשלכות של העניין. אדם שבאמת יודע שהוא טעה, שהוא לא במקום – זה נקרא לעשות תשובה, ואם אדם עושה את זה, זהו באמת צעד משמעותי, כי ברגע שאדם פונה – יכול להיות שכבר באותו רגע הוא לא אותו אדם.
כתוב בספרים שבזמן הגלות אנחנו והקדוש ברוך הוא עומדים 'אחור באחור', הקדוש ברוך הוא מבקש מאתנו "שובו אלי ואשובה אליכם" – אם אנחנו נסתובב אז גם הוא יסתובב. זה אפילו לא שאנחנו 'ברוגז' עם הקדוש ברוך הוא – פשוט שכחנו אותו. מה שמתואר בפרשת התוכחה הוא בדיוק זה: אנחנו מקבלים מכות ועוד מכות, ובזמן המכות כל הזמן אנחנו חושבים על שטויות – זה קרה לנו מפני שהגנרל היה לא מוצלח; היו גושי עננים שהתערבלו ולכן לא היה גשם; היה חגב כי שנה שעברה ירד הרבה גשם בדרום סהרה וכדומה – כך אנחנו מסבירים את הדברים. לוקח זמן עד שמגיעים לסוג של סיכום – "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם". לא רק שאנחנו חטאנו, אלא שיכול להיות שכבר שלושה או ארבעה דורות אנחנו חיים בבלוף, ועכשיו אנחנו אומרים – אולי כדאי לבנות מחדש את הקשר עם הקדוש ברוך הוא. זה העניין של התשובה.
העולם נברא בסוף אלול, וכשמגיע ראש השנה צריך להתחיל עולם חדש. המציאות הייתה כל מה שעשיתי בעבר; עכשיו אפשר לחדש את היחס אל הקדוש ברוך הוא, איפה אני נמצא ואיפה הוא נמצא. כשאדם אומר לקדוש ברוך הוא: 'אני רוצה ללכת אתך, לא חשוב מה עשיתי, אני רוצה לחדש את הקשר'. זה לא תלוי בכמה אדם צם, מאריך בתפילה או כמה הוא לא ישן, אלא האם הוא הגיע לנקודה הזאת שהוא אומר בלבו: "אשובה אל אישי הראשון". זאת החלטה שאומרת: בואו נחזיר את המציאות למה שהייתה קודם.
חודש אלול הוא חודש שלם שנועד לדבר על תשובה. דיבורים מועילים רק כשהם נכנסים, אין תועלת בשמיעה לחוד. לצער הלב, בדרך כלל הדיבורים לא נכנסים, אולם יכולה להיות נקודה של התעוררות שמשהו נכנס פנימה ונעשה אצל אדם דבר ששייך לו. כשמשהו נעשה שייך לאדם, זו יכולה להיות נקודת מפנה משמעותית בחייו, הוא יכול להפוך לבריה חדשה – למישהו שיש לו קשר לקדוש ברוך הוא.
הקדוש ברוך הוא יצר את כל האדם ובוחן כליות ולב, "היוצר יחד לבם", "כי הוא ידע יצרנו", הוא בודק האם כשאמרתי 'אני שב', האם אמרתי את זה באמת? האם אני באמת מתכוון למה שאני אומר? מאידך, הקדוש ברוך הוא יכול להבין אותנו, הוא "א־ל דעות" ויכול לראות את העולם גם בדעה שלנו, ואם לאדם יש רגע אחד של אמת, הוא יכול להבין את זה.
"אם תשוב ישראל אלי תשוב"; מול מי אנחנו עומדים? מול הקדוש ברוך הוא, שהוא כמו שכתוב בשיר הייחוד: "רחוק מכל רחוק וקרוב מכל קרוב", ואליו אנחנו חוזרים. ברצינות שלך – במה שאתה יכול להיות רציני, במציאות שלך, באמת שלך – במה שאתה יכול היות אמיתי, תגיד יום אחד – אני רוצה.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע
