לחיים, חברים יקרים. תגידו, חשבתם פעם כמה פסוקים אורך לתורה לספר לנו את תיאור בריאת העולם?
אולי אתם לא ספרתם את הפסוקים אבל אני ספרתי – סך הכל 31 פסוקים. בתוך 31 פסוקים מתארת התורה את בריאת העולם כולו, היקום כולו, מתחילה ועד סוף.
כמה גדול היקום בו אנו חיים, שב-31 פסוקים כבר ברא אותו ה'? החוקרים טוענים שהזמן שיארך לנסוע מהקצה האחד של הגלקסיה עד הקצה השני הוא בערך 93 מיליארד שנות אור – לא 93 מיליארד שנים רגילות, זה הרבה יותר מהר משנים רגילות, שהרי מהירות האור היא 300,000 ק"מ בשניה! והרי החוקרים לא יודעים הכל עדיין, ומן הסתם עוד יתגלו בזה תגליות חדשות. ולזה מספיק מעט פסוקים.
ולכמה פסוקים התורה נדרשת כדי לתאר את בנין המשכן?
כל פרשת תרומה, פרשת תצוה, חלק מפרשת כי תשא, כל פרשת ויקהל, כל פרשת פקודי, חלק מפרשת ויקרא, וחלק מפרשת במדבר. כמעט שבע מאות פסוקים.
כמה גדול היה המשכן? מאה אמות אורך, חמישים אמות רוחב. אוהל ארעי בגודל של בית ממוצע, שקיפלו אותו ונסעו עמו במסעות המדבר. לא מדובר אפילו לא בית קבוע ויציב.
אומר לכם את האמת. כמעט כל מי שעוקב אחרי פרשת השבוע – לא כולם באמת מקדישים זמן לחשוב על הפרשה שהם שומעים, אבל מי שבאמת חושב על הפרשה שקוראים בבית הכנסת – יכול להתבלבל: שנה אחר שנה, מה הסיפור הגדול? עוד פעם לקרוא על כל הכלים והקרשים והפירוט של כל דבר, שוב ושוב באריכות שכזו?
מדוע מקדישה התורה כל כך הרבה פסוקים לתיאור הזה, במיוחד כשביחס לעולם כולו זה הרי כמעט כלום?!
התשובה היא פשוטה, אבל עמוקה. עבור ריבונו של עולם האין-סופי והבלתי-מוגבל שברא עולם לנבראים מוגבלים, זהו בכלל לא חידוש. הקב"ה הוא הרי כל יכול, אין סוף לגדולתו, וגם כשהוא בונה עולם ענק, נפלא ואדיר, מה החידוש? זה קטנוניות לגביו, פכים קטנים. 31 פסוקים זה הרבה.
לעומת זאת, בשביל שאדם מוגבל בשר-ודם ש"יסודו מעפר וסופו לעפר… כציץ נובל, כאבק פורח וכחלום יעוף", שאדם קטן שכזה יוכל לבנות בית בשביל האין-סוף, בית שבו ישרה הקב"ה – זה חידוש. זה שינוי אמיתי. על זה אמר שלמה המלך: "האומנם ישב אלוקים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי?" זה פלא של ממש.
לכן בסיפור הבריאה הראשונה די לתורה ב-31 פסוקים, אבל עבור הבניין השני – זה שבונה האדם הנבוך, המוגבל, שיש לו דאגות ולחצים, בעיות ואתגרים – בשביל שאדם יקח את הלב והראש, המשפחה והעבודה, ויהפוך את כל זה למשכן בו ישרה ה' – כפי שאומר השל"ה על הפסוק "ושכנתי בתוכם", שה' שורה "בתוך כל אחד ואחת מישראל" – זו מהפכה גדולה וחידוש עצום.
יום כיפור הוא יום שבו אנחנו מתדמים למלאכים, חסרי טומאה, מנותקי מגע מחומריות וגשמיות העולם. למעלה מן העולם הזה – עולים לרמה אחרת, לא אוכלים לא שותים. מתנהגים בקדושה ובטהרה, מתרכזים בתשובה ובווידוי, שוהים כמה שיותר זמן בבית הכנסת, ועורכים בדחילו ורחימו חשבון נפש. במוצאי יום כיפור הוא יוצא מבית הכנסת "כקטן שנולד", שהרי "עיצומו של יום מכפר לשבים".
זהו מצב שונה לגמרי מהחיים הרגילים. אפילו יהודים שלא מגיעים לבית הכנסת בכל השנה מגיעים ביום כיפור. זהו יום שמאירה בו קדושה וטהרה שנעלה ומרוממת מהעולם הזה.
פורים, לעומת זאת, הוא בדיוק להפך. מה הן מצוות היום בפורים? דווקא אלו הקשורות בגשמיות. אין חמישה עינויים. יש קריאת המגילה בפה דווקא, סעודה גשמית מכל טוב, משלוח מנות ומתנות לאביונים, משתה "עד דלא ידע" – מצוות הנעשות בגוף ועם הגוף.
ואף על פי כן אומרים שיום הכיפורים הוא כמו פורים, כלומר – פורים נעלה יותר. מדהים!
זה באמת הסוד והחידוש של פורים. דווקא היכן שמתבטאת החומריות של העולם והנחיתות הגדולה שיכול אדם להגיע אליה – מגיע פורים ומרומם את האדם דווקא מעומק המצבים האלו. פורים אומר שאתה יכול לחיות כיהודי קדוש בתוך הגוף, בתוך הסעודה והמשתה, עם המנות והמתנות, ולמצוא את האלוקות שבתוך הגשמיות והעולם, אלוקות עמוקה יותר מזו שמתגלה ביום כיפור!
החידוש של האדם הוא בהיותו זה שמסוגל על ידי עבודתו להביא אלוקות ורוחניות גם למקומות כאלו. זה דבר שאי אפשר לעשות בגן עדן – לא המלאכים ולא עבודת יום הכיפורים ולא הנשמות העליונות. זהו כוח שנמצא רק בעולם הזה – פה יכול אדם לגלות את האמת ש"אין עוד מלבדו", את אחדות ה', במקום החומרי שבו הוקם המשכן על ידי האדם. זה חידוש גדול, מאמץ כזה שווה בהחלט שבע מאות פסוקים.
לחיים.
מסופר שבפורים הראשון לאחר הסתלקות בעל התניא, אדמו"ר הזקן, לאחר ששמע בנו אדמו"ר האמצעי את המגילה מבעל הקריאה הוא נתן לו 'טיפ' מכובד במיוחד (כפי המנהג בימים ההם). "מדוע כל כך הרבה כסף?" שאלו החסידים. "הוא קרא סיפור כל כך יפה ומרתק", השיב הרבי. "וכי זו הפעם הראשונה שהרבי שומע את המגילה?" המשיכו החסידים להקשות. "עד עתה שמעתי את המגילה בכל שנה מאבי" אמר אדמו"ר האמצעי, "וכשאבי קרא את המגילה זה היה סיפור אחר לגמרי…".
באחת מהתוועדויות פורים אמר הרבי זי"ע שהזוהר הקדוש אומר שבראש השנה ויום הכיפורים אומרים בנוסח התפילה שלוש פעמים "ובכן", אולם האריז"ל הוסיף בנוסח הסידור שלו עוד "ובכן" רביעי. כותב על כך אדמו"ר הצמח צדק, שהסיבה לכך היא כנגד הפסוק במגילת אסתר "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת" – זהו ה"ובכן" של מי שלא נכנס עם מטען מלא, לא לפי הסדר הרגיל, לא לפי הכללים, ובגלל זה – "ובכן" מסוג זה לא היה יכול להיכנס לנוסח המקובל והרגיל. רק רבנו האר"י הקדוש יכול היה להכניסו אל נוסח התפילה. הרבי בכה מאוד כשאמר את זה, אלו לא דברים פשוטים כלל.
אנחנו יכולים לפעמים לחשוב שאין לנו קשר אל החצר הפנימית. לא החצר הפנימית של אחשוורוש, שם אולי אנחנו יסתדר, אלא אל החצר הפנימית של מלכו של עולם, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. מה לי ולחצר הפנימית? שואל יהודי את עצמו. אני לא ראוי להיות שם. חלילה "אחת דתו להמית", זה לא מקום בשבילי.
על זה מרדכי אמר לאסתר: "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" – זו השליחות שלך, זו תכלית ומטרת חייך. בשביל מה ועבור מה הגעת לעולם אם לא בשביל להיכנס לחצר בית המלך הפנימית?
אתם יודעים, המוח הוא כמו שדכן שמחתן בני זוג. הוא משלב בין הרגש הטבעי שבנו לבין הצד האלוקי. הוא גורם לאדם חומרי וגשמי לחשוב על דברים עליונים ונעלים יותר, להבין שיש בעל הבית לבירה זו. המוח הוא זה שלומד ומתקדם, שמרומם את האדם מהבהמיות שלו והופך אותו ליהודי שיכול להביט לשמים. הוא מוציא את האדם מה"אבדתי בעוניי" שלו, מהאתגרים והבעיות שלו, אל עולם מופלא של מחשבות ורוחניות.
אבל כמו שהשדכן העמל, המתרוצץ מאחד לשני, עם כל חשיבותו למען השידוך אין מקומו בביתם של הזוג הטרי – אותו דבר עם המוח השדכן. אם בכל השנה כולה הוא משפיע על האדם ומסייע לו להתחבר לגבהים, הרי שבפורים מופיע הציווי "עד דלא ידע" – מעל הדעת. אז מתחברים הקב"ה וכנסת ישראל לבדם ובזמן הזה אין לשדכן, המוח והשכל, מה לעשות שם. "לך לבדך ואין לזרים איתך". זהו יום שמוקדש לגילוי האמת של הנשמה, "נפשי איוויתיך".
כיצד עושים את זה? כולם מכירים את הסיפור המפורסם מהגמרא: "רבה ורב זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרב זירא". מה פירוש? רבה הוא מלשון רב – גדול, עצום, וזירא הוא מלשון זעיר, קטן, נמוך ומצומצם. את זה עלינו ללמוד בפורים – על "רבה" לשחוט את "זירא". צמצום המוחין מתבטל בפני גבהות ורחבות המוחין. המחשבה שאני כלומניק, חסר משמעות ומיותר בעולם הזה – נעלמת מפני הידיעה הנכונה אשר רבה אנו. אין יהודי קטן. כל יהודי הוא גדול , בנו יחידו של מלך מלכי המלכים. ידיעה גדולה ורחבה כזו תמוסס את תחושת חוסר הביטחון, השפלות המדומה והצמצום העצמי.
לחיים יהודים, לחיים ולברכה, את זה עלינו לקחת עמנו מפורים לכל השנה כולה: לא קטנים אנחנו. קדושים אנחנו. טהורים אנו. נשמה שנתת בנו טהורה היא.
