הנקודה הפנימית של חג הפסח היא להיות בן חורין. זה האור שמאיר את פסח, לכן הוא נקרא "זמן חירותנו". אבל מה זה אומר להיות בן חורין? אדם שתקוע בתוך קביעות עד שאינו יכול להשתנות גם אם הוא רוצה, הוא אדם משועבד. בן חורין יכול לבחור להשתנות.
כתוב בתורה "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ: החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים". מה זה לבחור בחיים? בפרקי אבות כתוב הפוך: "על כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת", אי אפשר לבחור בין חיים ובין מוות. ובכלל, האם יש מישהו במציאות שלא יבחר בחיים? אנשים מוציאים את כל הכסף על רופאים ועל תרופות, אז ברור שהם רוצים לחיות.
התשובה היא, שמתבלבלים ולא תמיד זוכרים את ההגדרה האמיתית של חיים. אם נסתכל על הברכה "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", נגלה שיש שם שתי רמות: "שהחיינו" – חיים, "וקיימנו" – קיום. גם שולחן הוא קיים, גם ספר קיים. קיום זה אומר לתפוס מקום במרחב. קיום זה הגוף של מה שאתה, כמו סוג החומר והצבע, לא יותר מזה. אבל חיים זה משהו אחר לגמרי. חיים פירושם מטרה, שליחות ותכלית. הרכיבים של שעון יד, לדוגמה, הם הקיום שלו, אך התכלית שלו היא להראות מה השעה.
לפי זה, ברכת "שהחיינו" היא לכאורה הפוכה. רק אחרי שאנחנו קיימים אפשר למלא את התכלית, אבל בברכה החיים מופיעים לפני הקיום! הברכה באה ללמד אותנו שקיום ללא מטרה, ללא "למה", הוא חסר ערך. לכן אומרת לנו התורה לברך קודם "שהחיינו", משום שרק כשיש לנו משמעות אנחנו מודים גם על החלק של "קיימנו".
היה באמריקה יהודי, חסיד של הרבי, שקראו לו ר' צבי הירש גנזבורג. הוא היה מתחיל את רוב הניגונים בהתוועדויות של הרבי. הוא התחתן והיו לו חמישה ילדים. בשמחת תורה בשנת תש"ל הוא הגיע לבית הכנסת עם חמשת ילדיו ורקד ורקד. הגיע לשם אדם לא כל כך דתי עם הבן שלו שהיה בן ארבע עשרה. הבן ראה את ר' צבי הירש, ואמר לאבא שלו: "תראה, זה יהודי מאושר. הלוואי שהייתי יכול להיות כמוהו". אמר לו האבא: "דע לך שלפני שישה ימים, ביום שני של חג סוכות, אשתו שהייתה בת שלושים ושבע, נפטרה והשאירה אותו עם חמישה ילדים קטנים". הבן היה בהלם, ושאל את אביו: "אז איך הוא יכול להיות שמח כל כך?" ואביו ענה: "זה מפני שהקדוש ברוך הוא אמר לנו לשמוח בחג, אז הוא שמח. מתעלם מכל המציאות שלו – ושמח". הילד יצא משם בהתפעלות עצומה.
זה היה בשמחת תורה בלילה, ההקפות התחילו אז מאוחר מאוד, אחרי התוועדות של הרבי. האבא הלך להתוועדות ושמע מהרבי שהחיים נותנים ערך לקיום. בלי תורה, בלי אמונה, בלי הקדוש ברוך הוא, בלי השאלה מה אני יכול לתת לחיים – לקיום שלי אין ערך.
אחרי הדיבורים התחילו כולם לנגן ניגון רוסי, שהמילים שלו אומרות: "המים לא יטביעו אותנו, והאש לא תשרוף אותנו". אלה מילים שחיברו יהודים שהיו בסיביר בתוך קרח ואש, ואף על פי כן הם לא נשברו. אנחנו נשארים יהודים! ר' צבי שהתאלמן תוך כדי החג התחיל לשיר את הניגון הזה, ואז קרה דבר מדהים. הרבי הסתכל עליו, נעמד ממקומו והתחיל למחוא כפיים בהתלהבות אדירה. מי שהיה שם אומר שלא הייתה שמחה כזאת מעולם. אשתו נפטרה לא עלינו רק לפני כמה ימים, אבל הוא שר כי כך רוצה הקדוש ברוך הוא! הוא התרומם מעל הקיום והפך אותו למדרגת חיים.
כשאדם מגיע לעולם הבא, הדבר הראשון ששואלים אותו הוא "נשאת ונתת באמונה?". למה דווקא השאלה הזאת לפני הכל, מה עם לימוד תורה וקיום מצוות? החסידות אומרת על זה: "וחי בהם". השאלה החשובה איננה האם אתה לומד תורה ושומר מצוות בשביל העולם הבא, בשביל הערכים או בשביל האמת. השאלה החשובה ביותר היא האם הקדוש ברוך הוא היה אצלך בבחינת חיים, האם הכנסת אמונה בקדוש ברוך הוא בתוך חיי היום יום? האם השתנה אצלך משהו בקיום עד שגם כשהלכת לעבוד או לקנות לחם וחלב במכולת זה לא היה אילוץ של עבד אלא חלק מעבודת ה' של בן חורין?
מוכר יכול לעמוד בחנות בפנים חמוצות ולהרהר ש"מה אפשר לעשות", זאת העבודה שלו. זה להתמקד בקיום. אבל הוא יכול לבחור בחיים, למשל לחייך לכולם ולספר לקונה כמה הבן שלו מברך יפה וכמה אשתו נזהרת בכשרות של כל דבר שהיא קונה. שיגיד להם דברים טובים!
לפני כמה ימים בא אלי אינסטלטור והתלונן שקשה לו בעבודה.
זה משעמם ולא יוקרתי. אמרתי לו: "אתה הולך לאנשים שנסתם להם הברז או השירותים, והם במצוקה נוראית. והנה אתה בא – ומחיה נפשות! אל תחשוב שאתה עושה את זה בשביל הכסף. נכון שאתה צריך להתפרנס, אבל תראה כמה טוב אתה עושה לאנשים, וזה בזכותך! אתה ממש מציל אותם".
הגמרא אומרת: "מה יעשה אדם ויחיה? ימית את עצמו", איך זה מסתדר עם הכלל של "וחי בהם"? התשובה היא שבכדי לחיות באמת, להגיע למדרגת חיים, צריך להמית את הקיום. להרוג את כל ה"מה אומרים עלי", "מה חושבים עלי", "כמה מקום אני תופס בעולם".
לצערנו יש בדורנו תופעה נפוצה של דיכאון. אתם חושבים שהיא תוקפת את המסכנים? להיפך, דווקא אצל עשירים יש יותר סיכוי לבעיות של דיכאון. מה מפריע לו, מה קשה לו כל כך? זה קורה כשחושבים כל הזמן על הקיום. כשאתה עוסק כל כך בקיום אתה מפסיד את החיים שלך, לכן העצה לדיכאון היא להפסיק לחשוב על עצמך.
בהתוועדות אנחנו אומרים "לחיים" וגם אומרים "עם ישראל חי!", כל העמים חושבים רק על הקיום שלהם, כמה שטח יהיה להם, כמה כסף, כמה נפט. העולם חושב שאם הוא לא כותב על המפה "ישראל" הוא מוחק אותנו… איזה שטויות, עם ישראל חי! התחלנו להיות עם במדבר, בלי שטח ובלי ארץ. אומרים "לחיים" כי אנחנו רוצים את החיים הפנימיים ויודעים שהקיום הוא נגזרת שלהם.
וזה הפירוש של "החיים והמוות נתתי לפניך… ובחרת בחיים". אין הכוונה לחיים הפיזיים, אלא לשאלה אם תשקיע בחיים הרוחניים שלך או בקיום הפיזי שלך. בזה ודאי שיש לך בחירה! לבחור בקיום בלבד זה כמו לבחור במוות.
כולם זוכרים שמשה אמר לפרעה "שלח את עמי" אך שוכחים את המשך הפסוק – "ויעבדוני". בטעות מזהים את החירות עם הקיום, ולא מבינים שזה להחליף עבדות בעבדות! החירות האמיתית היא בבחירה האמיתית של החיים, של "ויעבדוני". כשלוקחים את החיים ועושים מהם נצח.
הלכת לעבודה, אכלת – אז מה? זה לא נשאר. אבל אם נכנסת לאוטובוס, דיברת עם הנהג או למדת משהו, אז השתמשת בכמה דקות שנסעת בתור שליחות. הלכת ברחוב ויש פקקים – תשתמש בהליכה הזו לקדושה. תגיד שלום ובוקר טוב לאנשים, תחשוב טוב, תעשה טוב. אתה לוקח את הקיום, זמן ומקום חסרי משמעות, והופך אותם לנצח.
כמה חברים באו פעם לבקר יהודי מבוגר שהיה עשיר גדול. הם שאלו אותו מה הזמן הכי יקר שהיה לו בחיים. הוא עצם את העיניים וסיפר: "אתם יודעים שאני ניצול שואה. באחד המחנות, זה שעמד בכניסה לצריף היה סופר שישה אנשים, ורק לשישי הוא נתן שמיכה. באחת הפעמים אני הייתי השישי, עליתי לדרגש והתכסיתי בשמיכה. היה קור כלבים, אבל לי פתאום היה קצת חם. בלב התחילה מלחמה עצומה: להתחלק בשמיכה או לא? אחרי דיון ארוך, ניצחה הנפש האלוקית. פרשתי את השמיכה על כל החמישה עד כמה שיכולתי – ופתאום נהיה לי חם בלב. אני אומר לכם, הרגע הזה הוא השיא של כל החיים שלי. הרגשתי בבירור שיש משהו גדול יותר מהקיום שלי, וזה נתן ערך לחיים".
אתם יודעים, הקדוש ברוך הוא נותן לכל אחד שמיכה. לאחד יש שמיכה של כסף, לאחד יש שמיכה של שכל, לאחד רגישוּת. השאלה היא אם אתה לוקח את השמיכה הזו בשביל הקיום שלך או שאתה מתחלק איתה. אתה יכול להפוך את הקיום לחיים, וזו כל הנקודה של בן חורין. הבחירה היא שלך, היא זו שמחליטה איפה אתה נמצא. לכן בהתוועדות אומרים תמיד לחיים.
לחיים לחיים!