—
לחיים!
אהרן:
בוא נפתח בניגון. אני אנגן שיר שהלחנתי על "הא לחמא עניא".
ניגון הא לחמא עניא.
אהרן:
אני לא זוכר את כל המילים ממש, אבל התוכן הוא שאני מזמין את כל העולם. העולם רעב, העולם צמא. כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח.
שמעתי אמש שאלה יפה מאוד מאחד הדרשנים: הרי כל העניין של פסח הוא הסימון שסימנו על הדלת על מנת שיהיה הבדל בינינו לבין המצרים. זה קצת מוזר. במכת דם, למשל, כל ילד יודע מה שמתואר שיהודי שותה עם המצרי מאותו הבקבוק, אצל היהודי זה היה מים ואילו אצל המצרי היה דם. כך גם במכת חושך. אין דרך אפילו לתאר את זה. מה, הייתה כמין בועה של אור סביב היהודים? בכל אופן, אם ככה, למה כאן היהודי היה צריך לעשות מעשה, סימן היכר כדי שמכת הבכורות תפסח מעליו? וזה לא סתם עניין, זה עקרוני, קוראים לחג 'פסח' כי ה' פסח והבדיל, ולא הרג אותנו.
הוא תירץ זאת בשם המהר"ל, שאת כל שאר המכות עשו מלאכים. ברמה העקרונית, המלאכים לא יודעים להבדיל, אבל בכל מכה העלה ה' את היהודים דרגה אחת מעל המלאכים, ולכן המכה לא חלה עליהם וממילא המלאכים לא היו צריכים להבדיל. אך במכת בכורות, אותה עשה הקב"ה בעצמו, היה צורך בפעולה מיוחדת. הרי אי אפשר לעלות מעל ה', ולכן הוא נתן לנו את המצוות דם פסח ודם מילה. דרך המצוות הפכנו לחלק א-לוק ממעל, וממילא המכה לא פגעה בנו, כי הפכנו לחלק ממנו כביכול. וזו גם הסיבה לחג: אנחנו חוגגים לא על עצם ההבדלה, אלא על כך שהפכנו לחלק ממנו כביכול.
זה מאוד עמוק, ומצריך עוד התבוננות.
לחיים, לחיים!
אורי:
אני מחנך בישיבה בשילה, ואתמול דיברתי בכיתה על ראש חודש ניסן. במשנה כתוב שניסן הוא ראש השנה למלכים, מלכי ישראל, ותשרי הוא ראש השנה למלכי אומות העולם. מה ההבדל ביניהם?
כתוב במשנה בברכות שהרואה מלכי ישראל מברך "ברוך שחלק מכבודו ליראיו", ואילו במלכי אומות העולם מברכים "ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם". זה לכאורה לא מובן, וכי מלכי ישראל הם לא בשר ודם?
אלא שאצל גוי כל התוכן שלו הוא בשר ודם, אין שם עוד משהו, זו התמצית. יש קטע נפלא ב'קדושת לוי' שמדבר על הגמרא שמתארת את הרגע כשבתו של המן שפכה עליו את דלי המים בשעה שהוביל את מרדכי, כי היא חשבה שזה מרדכי ולא המן. כתוב שם שהיא הרימה את עיניה, ראתה שזה אבא שלה, נפלה ומתה. מקשה הקדושת לוי: לכאורה הגמרא הייתה צריכה לכתוב שהיא הורידה את עיניה, כי הלא היא הסתכלה כלפי מטה. עונה הקדושת לוי: הרמת העיניים זו עליית מדרגה, ויהודי שמקיים מצווה מתקדם, ואילו לגוי אין לאן להתקדם. לכן כאן כשהיא עשתה מצווה, אפילו בלי להתכוון לכך, הטוב שלה עלה ונפרד מהגוף.
לעומת זאת, אצל יהודי המהות שלו היא יראה, הקשר עם ה'. לכן דווקא ניסן הוא חודש תמצית הזהות של עם ישראל. לעומתו, תשרי הוא חודש מאוד אוניברסלי. המשפט בראש השנה הוא לכל באי עולם, ובסוכות מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות בבית המקדש. רק שמיני עצרת נוגע לעם ישראל לבדו.
בניסן ופסח מתרכזים רק ביהודים, כאשר השיא הוא בליל הסדר ובמכת בכורות שהייתה בו. כמו שאמרנו, זה הזיהוי הכי עמוק של היהודי, אתה מזהה את היותך חלק א-לוק ממעל ממש.
אהרן:
אני אמשיך אותך. בהמשך הדרשה הדרשן שאל: מה הרעיון של קידוש החודש, שהוא המצווה הראשונה? בפרט שכידוע, רש"י בפתיחת התורה שואל מדוע התורה מתחילה מבראשית, הלא היא הייתה צריכה להתחיל "מהחודש הזה לכם". אבל לכאורה היינו מצפים שהשאלה תהיה מדוע לא להתחיל עם דברים יסודיים יותר, כמו "שמע ישראל" או "ואהבת לרעך כמוך".
יש הסבר מאוד מוכר, שאמנם זו נראית מצווה צדדית, אבל היא מבטאת את כוחו של יהודי.
הוא המחיש זאת מאוד יפה: לפי קידוש החודש שלי, הקב"ה זז מכסא דין לכסא רחמים בראש השנה, ונקבע מתי מגיע פסח ואסור לאכול חמץ. בעצם הקב"ה אומר: "אתם שותפים להנהגה שלי".
אהרן:
שאלת אותי בטלפון, כשדיברנו על ההתוועדות, על היציאה ממצרים והמֵצרים. אני ניסיתי להתחמק, אתה יודע, זו שאלה מאוד אמיתית. האם בסוף הסדר אני אמור להרגיש גאולה, ואם לא – אז לא הלך לי? משהו בסגנון: "וואי אבא, עשיתי הכל, ניסיתי הכל, ובסוף זה לא הלך"?
קודם כל, חשוב לזכור שליל הסדר, חוץ מזה שזה זמן היסטורי, הוא גם זמן של עבודה. ואני מברך את כולנו שנזכה לעשות את זה, לצאת מהמֵצרים.
יש משל מפורסם על אדם שהייתה לו ספינה שהוא היה קושר לחוף, וכל פעם הגלים היו סוחפים אותה איזה 500 מטר. שאל אותו מישהו: "אני לא מבין, הספינה מתרחקת לך כל הזמן 500 מטר, אז למה אתה מתאמץ לקשור אותה"? הוא ענה לו: "שוטה, אם אני לא אקשור אותה, תוך שבוע היא תהיה באמצע הים".
ככה זו עבודה של יהודי. אמנם אנחנו בדור שזקוק לתוצאות מיידיות, אתה שולח ווטצאפ וצריך לראות שהוא קיבל, קרא והגיב, אבל אצל ה' זה עובד אחרת. בסוף ליל הסדר אתה אמנם לא רואה תוצאות מיידיות, אבל בלי הפסח הזה היית איפשהו באמצע הים. נכון, קשה לשים את האצבע, ואנחנו לא מקבלים חשבונית בסוף ליל הסדר, אבל בשמים זה עשה משהו, אתה תרגיש את זה במשך כל השנה.
אורי:
היה צדיק לא מוכר במעלה לבונה שהסתלק השנה בהושענא רבה. שנה אחת לפני שנסעתי לאומן לראש השנה הגעתי אליו להגיד לו 'שנה טובה', אז הוא אמר לי: "אנשים מגיעים לשם וחושבים שהם צריכים לקבל את הכל עכשיו". הוא פתח סידור ב'איזהו מקומן של זבחים' ואמר לי "יכול להיות שבאמצע חשוון פתאום משהו נופל לך ב'איזהו מקומן של זבחים', וזו בעצם תוצאה של הנסיעה לאומן".
פעם אחרת הגעתי עם חבר שלי אחרי הנסיעה והוא שאל אותו, "עם מה יצאת משם?" החבר התחיל לגמגם איזו תשובה, אז הוא אמר לו: "תחזור בפורים ותגיד לי עם מה יצאת משם".
אורי:
אחרי ההתכתבות שלנו אתמול, שאלתי את עצמי אם פסח זה זמן של ספונטניות או הכנה מראש.
תחשוב רגע על עם ישראל במצרים. שנה שלמה יש מכות, אחר כך בראש חודש כבר מכינים אותם ליציאה, בעשירי בניסן הם לוקחים את השה ועוד לא עושים לו כלום, בי"ד הם שוחטים ומורחים את הדם, כמה הכנות. ובסוף מגיעה יציאת מצרים וזה פשוט פתאום קורה, בהפתעה.
אהרן:
אולי זה קשור למה שאתה אומר. בשבילי חירות זה לא להיות מקובע, כמו שמסבירים בחסידות: "של נעליך מעל רגליך", תשיל את המנעולים מעל הרגליך.
עוד מעט אולי תלמד אותי איך עושים זה, אבל הרעיון קוסם לי. להיות חופשי להבין שלמרות שתכננת משהו זה לא מה שה' רוצה ממך, ולשנות כיוון בשניה, לחשב מסלול מחדש. זה לא חופש במובן השלילי, חופש מהמצוות. זה כמו שר' יהודה הלוי כתב "עבד ה' הוא לבד חופשי", וזה לא פרדוקס. בתוך כל אחד מאיתנו יש פרעה, והוא כובל אותו חזק, ולהיות עבד של ה' פירושו לא להתרגש ממנו, וממילא לא להיות כבול אצלו.
יש סיפור שבתור מוזיקאי הוא מאוד חזק עבורי. כאשר מנגנים ג'ז יושבים חמישה נגנים: כינור, חצוצרה, סקסופון, גיטרה ופסנתר. הם מנגנים את המנגינה, ויש זמן שכל אחד מהנגנים מאלתר ומרשים את כולם. כשהיינו מנגנים ג'ז אצל המורה שלי, היה סקסופוניסט אחד שתמיד שתק ואז ברגע האחרון עשה איזה אלתור. המורה שלי ניגש אליו ושאל: "למה אתה לא מנגן"? אז הוא ענה לו: "זה הסולו שלי, אני יכול לעשות בו מה שאני רוצה".
זה כל כך הרשים אותי, כי זה שבר אצלי סטיגמה. כולנו חשבנו שכיוון שזה הסולו שלך אתה חייב לנגן, אבל אז אתה לא חופשי. הוא הבין שזה הסולו שלו והוא יכול לשתוק.
אורי:
כשדיברת חשבתי על הרב קנייבסקי. זה יהודי שאם היית שואל מישהו אחר: "הרב קנייבסקי, הוא חופשי או משועבד"? התשובה המיידית הייתה: "משועבד", הרי היו לו ערמות של חובות בכל יום, לכאורה הוא הכי עבד בעולם. ובכל זאת המשפחה מתארת שאף פעם לא היה לחץ בבית מסביב לחובות האלו.
אהרן:
איך הוא עשה את זה?
אורי:
מה שאני מרגיש זה שיש לנו הרבה פעמים איזשהו לחץ, שברגע שנשחרר נגלה שבעצם אנחנו לא רוצים את ה'. אם למשל היום בבוקר היינו פותחים ספר תורה והיינו מוצאים שם קלף שכתוב עליו: "היום אין גן עדן וגיהינום, תיהנו", הייתה לי רשימה מה לעשות ביום כזה. להיות חופשי, זה לגלות שמה שאני עושה זה מה שאני רוצה לעשות.
הרב קנייבסקי עשה את מה שהוא רצה לעשות. אם היית אומר לו, "היום אין גן עדן וגהינום, אתה יכול לעשות מה שבא לך", הוא היה אומר: "מה זאת אומרת? אני עושה עכשיו מה שבא לי. בא לי ללמוד שבעה דפי גמרא, עשרה סימנים בשולחן ערוך, לקום באחת וחצי בלילה ולהתחיל את היום שלי".
אצל כל יהודי, אם הוא חופר עד הסוף פנימה הוא מגלה שלעבוד את ה' זה בדיוק מה שהוא רוצה.
אהרן:
לכן פורים הוא הכנה לפסח. ר' שלמה קרליבך היה אומר: מה ההבדל בין שיכור גוי לשיכור יהודי, גוי רואה הכל כפול, יהודי רואה שהכל אחד… אז יוצא שבפורים אנחנו פותחים את הלב לפני שאנחנו פותחים את הניקיונות בבית לפסח, ואנחנו רואים שאנחנו רוצים את ה' לגמרי. כדי שבפסח בקשת החירות תהיה אמינה נותנים לנו את פורים. תראה מה עשית בפורים, לא בכית על איזו גמרא? אתה יכול להאמין לעצמך שאתה באמת רוצה את ה'.
אורי:
לגמרי, לגמרי. מישהו אמר אצלנו בסעודת פורים שכולם שותים בשביל לשכוח, אנחנו שותים בשביל לזכור, "זכרהו על היין".
אהרן:
זה גם קשור לכך שפורים זה הבלאגן, עד דלא ידע וכו'. בפסח זה הסדר, כל הליטאים מודדים שיעורים, ארבע כוסות, צריך לאכול עד חצות ועוד. הכל מוגבל – וזה לגמרי חופש.
אורי:
ממש ככה, אתה יוצא לחירות בדיוק בחצות. כתוב במאמרים של חב"ד, ולא רק שם, שיש עניין בנקודה של חצות, שזה קשור גם לקימת חצות ותיקון חצות. יש שני חצאים של הלילה, הראשון דין והשני חסד, והנקודה של חצות היא נקודה שאין לה שייכות לאף אחד מהחצאים, וממילא זו נקודה של אין סוף כי היא לא שייכת לא לפה ולא לפה, היא לא מוגבלת. וזה התוכן של החירות, כמו שאמרת בהתחלה, שיהודי בליל הסדר הופך להיות כביכול אחד עם השם יתברך.
אהרן:
יש סיפור שאולי תוכל להסביר לי. מספרים על הבבא סאלי שישן בלילה, והמנהג שלו היה לישון כשכפות הרגליים מחוץ לשמיכה. פעם מישהו בא וכיסה אותו, והוא התעורר ואמר: "אתה מכסה לי את נקודת החצות". אולי צדיקים ברגל שלהם יודעים מתי העומק של הלילה מגיע. הרי רגליים הן לילה, והן גם הכי רחוקות מהראש. ר' שלמה אומר שלפעמים הראש כבר לא עובד, אז צריך לעבוד עם הרגליים, לרקוד.
בוא נעשה ריקוד שניה.
ניגון ממצרים גאלתנו – חב"ד.
אורי:
דיברת על המעלה של הרגליים והריקוד. בשביל לצאת ממצרים, בסוף יהודי לא צריך לעשות כוונות האריז"ל – ויש כוונות האריז"ל בליל הסדר – אלא לעשות פעולות פשוטות. כמו היהודים במצרים שהיו צריכים לעשות פעולות טכניות: לשחוט את השה, למרוח את הדם על המשקוף.
שים לב שהנקודה הפנימית של העשייה שלהם הייתה מסירות נפש, ומסירות נפש שייכת לכל יהודי. יש דברים ששייכים למדרגות, לא כל אחד שייך לזה, לא כל אחד הוא ר' חיים קנייבסקי. אבל מסירות נפש – אין יהודי שלא מסוגל למסירות נפש. וזה אומר שכל יהודי מסוגל לצאת ממצרים.
נקודת מסירות הנפש היא בדיוק החופש שעליו אנחנו מדברים. יהודי שמסר את נפשו הרגיש שהוא חייב לעשות את זה? אף אחד לא מחייב אותך. אמנם ההלכה אומרת "ייהרג ואל יעבור", אבל אדם יכול להחליט שהוא מעדיף לחיות ולא להקשיב להלכה, חלילה. בעצם במסירות נפש אתה הכי בוחר, אתה בוחר לוותר על החיים שלך בשביל ה'. אתה הולך על כל הקופה, ואתה בעצם לגמרי בן חורין.
אהרן:
הייתה לי בעבר פרשת דרכים בחיים, לא ידעתי מה להחליט, אז התחלתי לרוץ וזה הציל אותי. ואז הבנתי שהשכל שלי לפעמים לא עובד, והרגליים הן אלה שצודקות. ואולי זה העניין של פסח, לעלות לרגל, לקפוץ לים.
אורי:
זה ממש גדר הלכתי. עליה לרגל שייכת רק למי שיכול לעלות ברגליו, ו"כשם שבא לראות כך בא ליראות" זה בזכות הרגליים. זה פלאי פלאות. כתוב בספרים שהרגליים מוליכות את הראש למקומות שהראש לא מסוגל להגיע אליהם לבדו, וזו המעלה של הרגליים על הראש.
אהרן:
וזה מתקשר לדורנו, עקבתא דמשיחא, שיש לאנשים את הכוח למסור את הנפש.
אורי:
המאמרים של הרבי מליובאוויטש, כמעט אחד אחרי השני מדברים על מסירות נפש. לא מסירות נפש של למות בפועל, אלא להיות יכולים לקחת עד הסוף את הכוחות שלנו.
הרב שטיינזלץ סיפר לנו פעם שהוא שלח מכתב לרבי עם המון דברים שהוא עשה, והוא הרגיש שהוא לא עומד בנטל, הוא רצה שהרבי יגיד לו מה להוריד. הרבי ענה לו לעשות הכל ולהוסיף עוד משהו. לא כמו הסיפור עם העז – להכניס ולהוציא, אלא להכניס ולהשאיר… הרב שטיינזלץ הסביר, שבפיזיקה יש חוק שאחרי שאתה דוחס את החומר עד הסוף, נהיה משהו חדש עם מהות אחרת. וזה מה שהרבי ניסה לעשות ליהודים, לגלות בהם מציאות אחרת.
צריך להיזהר עם הסיפור הזה. זה קשור למה שאמרנו על הרב קנייבסקי, הוא דחס את הכל, אבל עשה את הכל בנחת. אם אתה דוחס ואתה לחוץ, אז משהו לא נכון.
ניקיונות לפסח זו דוגמה מצוינת. אני גדלתי בבית שפסח היה אירוע, היו שנים שהתחלנו כבר בחנוכה. אחרי החתונה היו שנים שהרגשתי שאני לא מסוגל לנקות בנחת, אז היה לי הסכם עם אשתי שהאחריות שלי לשמור על הילדים והיא אחראית על הניקיונות…
אהרן:
אמרתי לאשתי פעם שבזמן שהיא מנקה, שתתבודד. היא שאלה אותי איך עושים את זה, ועניתי לה שזה פשוט מאוד. מקפלים חולצה של אחד הילדים ואומרים תודה על הילד, מתפללים עליו, מתפללים שנזכה להרגיש את החירות בלב.
אורי:
מנהג ישראל תורה הוא. יש אנשים שלחוצים לפני פסח, אבל ליל הסדר מגלה שמה שעשיתי בכפייה זה מה שבאמת רציתי לעשות.
יש סיפור על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב ששנה אחת ביקש מהמשמש שלו להסתובב ולבקש מהגויים בעיירה סחורה מוברחת. המשמש הלך אליהם והתברר שלכולם יש סחורות מוברחות מתחת לשטיח, בסליקים. אחר כך הוא שלח אותו לבתים של יהודים לבקש כזית חמץ בשביל הרב, והם נכנסו לפאניקה מכך שהרב חושד בהם שיש להם חמץ… אז הוא אמר לה': "תראה מה זה, ריבונו של עולם: הקיסר אוסר להבריח סחורות, מעמיד שומרים, והנה לאנשים יש סחורה מוברחת. ואילו ליהודים לא הצבת שום שומר, ולאף אחד אין חמץ בבית…"
אהרן:
יש מצוות ששייכות, כאילו, לדתיים. אבל בפסח, יש לי חברים מסורתיים שנהיים פשוט 'חזונישניקים'. פסח הוא הלידה של האומה, ובפסח מגלים שהקשר שלנו עם הקב"ה אינו דומה לשום קשר בעולם, וגם הקשר בינינו לא דומה לקשר שיש לגויים אחד עם השני.
אורי:
אמרת קודם שלא רואים את התוצאות של ליל הסדר מיד, אבל צריך לדעת שבסופו של דבר אתה יוצא לחירות. אם דיברנו על העשיות הפשוטות, אתה אוכל כזית מצה, כזית מרור, שותה ארבע כוסות, ועם זה אתה יוצא לחירות.
איך יהודי מתכונן לפסח? לכאורה היינו צריכים לשבת ללמוד כל היום, להתבונן. בפועל, הרבה מההכנות הם הניקיונות. ברור שצריך לשבת ללמוד, אבל מסתבר שכדי לצאת לחירות, אחרי כל ההכנות, אתה יוצא עם הרגליים. הראש הולך אחרי הרגליים. תעשה דברים פשוטים של יהודים פשוטים, תאכל כזית מצה, כזית מרור, תשתה ארבע כוסות ותצא ממצרים. וכן, עם האקונומיקה והפנטסטיק אתה יוצא ממצרים.
אהרן:
הייתי בישיבה של הרב נחמני, בין החומות. הוא הסביר את הפסוק: "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". לרוב מסבירים שחכמתכם היא התורה, אבל הוא הסביר שהחכמה היא ה"לשמור ולעשות". החכמה שלנו כיהודים היא לא כמו באיזו פקולטה, אלא היא יורדת לעשייה בפועל.
לחיים לחיים!
ניגון אתה בחרתנו.
אורי:
גם הגאולה העתידה מגיעה דרך הרגליים. בדור האחרון העניין הוא מסירות נפש ועשייה בפועל. בתניא כתוב שבדורות הקודמים העניין היה לימוד התורה, ובדור שלנו זה תפילה וגמילות חסדים. הצדיק ממעלה לבונה אמר שעכשיו העיקר הוא גמילות חסד. הוא היה מדבר המון על זה שהגאולה תגיע דווקא דרך אהבת ישראל אמיתית, עם דגש על האמיתית. אנחנו דור של רגליים: אמונה, תפילה. יש 'ליקוטי הלכות' שאומר שכל העניין של עמלק זה לייאש יהודי מלהתפלל. ראית כל כך הרבה פעמים שתפילה עובדת, אבל כל פעם זו התמודדות מחדש להאמין. כמו בפורים, שהמן גרם להם להתייאש מהגאולה. הרי הגמרא במסכת מגילה אומרת שכל הסעודה הייתה על כך שעברו 70 שנים של גלות והם לא נגאלו, בסעודה אוכלים עם כלי המקדש ואחשוורוש יושב עם בגדי הכהן הגדול. זו ממש סעודת ייאוש מהגאולה, ועם ישראל משתפים פעולה, נהנים מסעודתו של אותו רשע. ילקוט מעם לועז אומר שמאחורי כל הסיפור הזה נמצא המן, מוביל היאוש.
אהרן:
הרב אלימלך בידרמן אומר על הפסוק "לעשות כרצון איש ואיש" שחז"ל אומרים שזה מרדכי והמן – "איש" ראשי תיבות "אין שום יאוש", "ואיש" זה אותיות "יאוש", וזה בדיוק מרדכי והמן. זה כל כך עמוק. אתה יכול לחשוב שהם אותו הדבר, אבל בעצם זה כל כך שונה, וההבדל הוא קטן.
אורי:
איך חיזקת אותי עם זה. זה כמו ההבדל בין יהודי ליהודי. המצב שלהם לא משהו, אבל אחד התייאש דקה לפני הגאולה, והשני לא, וזה שלא התייאש ייגאל. כמו במצרים, שארבע חמישיות לא יצאו, כמה מיליונים מתו במכת חושך. למה הם לא יצאו? פעם שמעתי מישהו שאמר שאלו שנשארו היו אלו שהתייאשו מלצאת.
אז זהו, אנחנו דור של רגליים, של פעולות פשוטות שאיתן אנחנו מביאים את הגאולה, עבודות ששייכות לכל יהודי. ויש לעניין הזה רובד נוסף, פעם זה היה נסתר שכל יהודי הוא בעל משמעות, אבל היום ממש רואים את זה.
אהרן:
זה מזכיר משהו שר' שלמה אמר. הרי ידוע שחמץ הוא אפילו במשהו, ר' שלמה אומר שלכל יהודי יש משהו שאי אפשר להסביר, דבר שלא מתבטל, וכמובן הכוונה במובן החיובי. ואולי זה המשהו הקטן הזה שהוא ההבדל בין חמץ למצה, הרי ההבדל בין חמץ למצה הוא בקו קטן שמפריד בין האות ח' לאות ה'.
אורי:
ה'שפת אמת' אומר שתשרי הוא חודש של יראה, וניסן הוא חודש של שמחה. חבר אמר לי פעם שכתוב שלא אומרים תחנון בניסן כי "יצא רוב החודש בקדושה", מה הקדושה? דברים שמחים: חנוכת המשכן, יציאת מצרים. כלומר, קדושה שווה שמחה.
אהרן:
בתור מוזיקאי, אנשים מצפים שאני אהיה דוקטור לשמחה. אני יודע שהמוזיקה מייצרת שמחה, ובכל זאת לא תמיד אני שמח. פעם פגשתי מישהו ושאלתי אותו: למה השמחה כל כך חשובה? הוא ענה לי שכשאתה שמח זה מי שאתה באמת. היינו יכולים לחשוב ששמחה היא מצב, כמו עצבות, אבל לא, שמחה היא המהות שלנו. כשאומרים שמחה אין פירושה להיקרע מצחוק. הכוונה היא להיות חיוני, כמו צדיקים שמלאים חיוניות כי הם מחוברים לרצונות שלהם.
זה מאוד קשור לעוד משהו שהרב נחמני אמר. הוא דיבר על כך שהחכם הוא לא אינטלקטואל, אלא שהוא שומר ועושה, אין פער בין מה שהוא רוצה לעשות למה שהוא עושה.
אורי:
זה בדיוק מה שדיברנו קודם על נקודת החופש, כשאני שמח אני חופשי. אחת האינדיקציות הכי טובות לחופש היא שמחה.
אהרן:
כי בשמחה תצאו. זו בעצם הכותרת של ההתוועדות.
לחיים!
אורי:
אבל אסור להיות לחוץ מזה שאני לא שמח. צריך לעשות מה שאני יכול בשביל להיות שמח, אבל לא להיות לחוץ מזה. רבי נחמן אמר פעם שצריך להיות שמחים בשבת, אז רבי נתן נהיה מודאג מזה, ואז רבי נחמן אמר לו שעכשיו יהיה לו ממה להיות במרה שחורה. כלומר, הוא אמר לו שלא טוב להיות מודאג מזה שאני לא שמח. רבי נתן ענה לו שנכון שהוא לא שמח אבל הוא רוצה להיות שמח, ורבי נחמן שיבח את האמירה הזו.
מישהו עשה פעם הבחנה יפהפייה בין חומרה להידור: חומרה היא לחוצה, הידור הוא אותו דבר אבל בנחת ושמחה, בהבנה שזו פשוט דרך להיות קרוב יותר לה'. כמו שאמרנו בהבדל בין המיואש ללא מיואש – בחוץ זה נראה אותו דבר, אבל זה כל כך שונה.
אצל הצדיק ממעלה לבונה היה דבר פלא, הוא כל הזמן היה שמח. אתה לא מבין אילו חומרות הלכו שם בפסח: כל הספרים שלו היו מכוסים מהרצפה עד התקרה בניילון, כל הכיסאות בניילון נצמד, הברזים היו מכוסים בבד, אבל הכל מתוך נחת ושמחה.
ניגון רק צריכים עוד כמה תפילות.
אהרן:
אנחנו לקראת הסוף, לא דיברנו על דמעות. בוכים בליל הסדר קצת? מתפללים?
אורי:
מאוד חשוב מה שרבי נחמן אומר: כשאתה קורא תהלים, תבכה, אבל אל תכריח את עצמך לבכות. אם נפתח לך, נפתח. האדמו"ר מפיאסצנה אומר שחסיד יכול לרקוד בניגון של 'כל נדרי' ולבכות בניגון של פורים, לפי מה שנפתח.
אהרן:
ר' שלמה אומר על הפסוק "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו", שהגאולה האמיתית היא כשאתה יודע לדמוע כשאתה ברינה.
ניגון הזורעים בדמעה.
לחיים לחיים!
אהרן:
אז מה נברך אחד את השני?
אורי:
שנזכה להיות חופשיים באמת, חופשיים ושמחים.
אהרן:
להיות חופשיים עם ה', עבד ה' הוא לבד חופשי.
אורי:
שנזכור שאולי חסרה רק עוד תפילה אחת, התפילה שלי. שנאמין בכל הדברים הקטנים שאנחנו עושים שהם לא קטנים בכלל, יש להם המון כוח.
אהרן:
שנזכה להיות "איש" ולא "ואיש".
אורי:
זהו, בדיוק. כשיהודי יודע שיש משהו מחוץ למצרים והוא לא מתייאש, עם זה הוא יוצא ממצרים.
