לחיים, לחיים!
אני זוכר התוועדות חסידית בה השתתפתי פעם והשאירה עלי רושם עז. ניגוני געגועים נוגנו בדבקות, היושבים אמרו 'לחיים' ובירכו אחד את השני בידידות אמת, האווירה הייתה מרוממת והלבבות פתוחים. זו הייתה שעת הכושר עבור אותו נער מתבגר שביקש לומר כמה מילים שעמדו לו על הלב. "עד לפני זמן לא רב הייתי שרוי בחשכה רוחנית", פתח ושיתף. "כלפי חוץ אמנם היה נראה שהכל אצלי בסדר ואני הולך בתלם. רק אני ידעתי שאני יורד מדחי אל דחי, שכחתי מאין באתי ולא ידעתי לאן אני הולך…
"פעם אחת, כשמצאתי את עצמי עמוק בתהומות, ישבתי לבד וחיפשתי איזשהו ניצוץ אור שיאיר לי מבין החרכים. לא ידעתי אפילו להגדיר לעצמי מה כל כך רע במקום בו אני נמצא, אבל הרגשתי ברור – זה לא המקום שלי. אזרתי אומץ והבטתי אל תוכי, אל מסתרי הנפש שלי. ואז, כמו משום מקום, צף ועלה בי זיכרון מהתוועדות בה השתתפתי בשעתו, בה דובר על "נר ה' נשמת אדם" שבכל יהודי באשר הוא, אותו נר המיוחד רק לי. השאלה הכתה בי עמוקות: אייכה? איפה בדיוק מתחבא ומסתתר נר נשמתי? האם אני מצליח לראות אותו ולחוש בו? מחד, הייתי בטוח בקיומו, האמנתי בכל לבי שהוא ישנו; מאידך, במצבי ההוא, מציאת הנר והדלקתו היתה נראית לי משימה לא קלה…
"השאלות האלה לא נתנו לי מנוח. הן דרשו תשובות. כך התחלתי בחיפוש ארוך שבסופו מצאתי את דרכי חזרה לעצמי, לדרך האמת והישר ולנר הנשמה שלי!".
הסיפור האישי הזה טלטל את שומעיו ואני בתוכם. ואכן, בנפש של כל אחד מאתנו יש צדדים מוארים ויפים יותר וגם צדדים אחרים ומנוגדים. יש חלקים בהם אנחנו שמחים להתבונן ורוצים להכיר, וחלקים אחרים שאנחנו מתאמצים להדחיק, להכחיש ולהסתיר. אבל גם אם אנחנו מוצאים את עצמנו במקום חשוך ואפל, חשוב שנזכור – כמו הנער הזה שהערו עליו רוח תשובה ממרום – יש בנו נשמה, "חלק אלוקה ממעל ממש". יש בתוכנו נר גדול – נר ה' שאיתו נוכל להאיר גם את חושך מצרים, שהרי המשך הפסוק "נר ה' נשמת אדם" הוא: "חופש כל חדרי בטן"; בעזרת הנר הזה ניתן לתור ולחפש בנבכי נפשנו את כל המקומות הזקוקים לתיקון ולהאיר אותם.
שמעתי לאחרונה שיר עם מילים נוקבות מהרב קוק, המבטאות את הרעיון הזה: "צריך שכל אדם ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו! ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש יבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר שלו ברבים, להדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר לעולם כולו".
בתחילת פרשתנו מצווה ה' את אהרן הכהן על הדלקת נרות מנורת המקדש. כפי שניתן לראות בהפטרה ובמקומות נוספים, המנורה היא משל לעם ישראל, ושבעת קניה הם כנגד שבעה סוגים ובחינות בנשמות ישראל. ואמנם, כמה וכמה מסרים למדים אנחנו מהדלקת הנרות על חיינו אנו, וביניהם:
בדיוק כמו שהלהבה של הנר שואפת תמיד לעלות למעלה, גם אם יכופפו אותה למטה, כך הנשמה נכספת תמיד לעלות ולהידבק בקב"ה, שורשה ומקורה, גם אם יעבור עליה מה; כמו כן, כשם שהנר מדליק נרות אחרים ואינו חסר מאומה, כך מתפקיד הנשמה להאיר נשמות נוספות וזה לא פוגע ומעמעם את אורה.
חברים יקרים, אתם יודעים ש"הטועה בדבר משנה – חוזר". על דבר המשנה אין לערער. המשנה המפורסמת בפרקי אבות אומרת שכל אחד מאתנו נצטווה להיות "מתלמידיו של אהרן". ואם כן, עלינו מוטל לעורר ולגלות את אור נשמתנו ולהדליק באמצעותו את כל "שבעת הנרות", כלומר – את נשמתו של כל יהודי ויהודי.
אבל, ראשית כל, נדרש מרכיב חיוני כדי שנצליח אכן להדליק את הנרות, והוא האמון והאמונה. ראשית, אמונה בקיומו ובכוחו של הנר שלנו; שנית, אמונה בהימצאותו של נר קדוש גם אצל זולתנו, רחוק ומנותק ככל שייראה.
אם זכינו ופיתחנו אמונה כפולה זו, עכשיו מוטל עלינו לנסות לחוש את זולתנו, להרגיש אותו ולעמול להבין כיצד נוכל להדליק אותו. לא די בכך שאנחנו יודעים בביטחון גמור שיש בתוכו נר, אלא לאחר מכן צריך למצוא את הפתילה שלו שבלעדיה לא נצליח להדליק אותו. כלומר, צריך למצוא את הצוהר לליבו, לדבר עמו במילים שייקלטו בתוכו ויתקבלו על לבו, וכך להפוך את ניצוץ אהבתו לה' החבוי במעמקיו ללהבה גדולה.
ואמר ה' לאהרן "בהעלותך את הנרות" – לשון עליה ולא הדלקה סתם, וכפירוש חז"ל "שתהא שלהבת עולה מאליה". כלומר, אם גם לאחר שנדמה שאיתרנו את מיקום הפתילה ומצאנו את הנתיב אל נשמתו של הזולת – בכל זאת האש לא נתפסת, אל לנו ליפול לייאוש. ייתכן שהפתילה אינה כשירה להדלקה מיידית. אבל מובטח לנו כי אם נעמוד עם הלהבה שלנו די זמן לצד הפתילה של חברנו, סוף כל סוף היא תיתפס גם תיתפס והשלהבת תעלה מאליה ותפיץ סביבה את אורה הבהיר.
השליח בעיר בופאלו שבארצות הברית, ר' נתן גוראריה, פעל במשך שנים ארוכות עם יהודי הסביבה כמו גם עם הסטודנטים היהודים המקומיים ועשה נפשות רבות לאבינו שבשמים. הסטודנטים הללו, שברובם המוחלט הגיעו ממשפחות שבהן לא הייתה זיקה גלויה למסורת ישראל, היו מטבע הדברים קהל מאתגר עבור השליח. לכך יש להוסיף את שגרת הלימודים התובענית שלהם שלא נתנה להם יותר מדי זמן לדברים שברוח, מה שהקשה על ר' נתן להגיע אליהם עוד יותר.
בתחילת דרכו, כאשר יום הכיפורים קרב, ר' נתן עמל לשכנע את הסטודנטים להגיע לתפילות היום הקדוש, מתוך תקווה שיהיה לו לכל הפחות מניין… לאכזבתו הגדולה, בערבו של יום הם לא הגיעו ואת תפילת "כל נדרי" עשה יחד עם עוד שניים-שלושה צעירים בלבד. למחרת, בבוקר יום הכיפורים יצא ר' נתן לקיים בעצמו "ואתם תלוקטו לאחד אחד", וכך עלה בידו לאסוף עוד תשעה סטודנטים שחסו עליו ונעתרו להשתתף בתפילת שחרית, אלא שגם הפעם איתרע מזלו – כשסיים את תפילת העמידה והסתובב לאחוריו, גילה שהצעירים הללו ראו בתפילת הלחש שלו שעת כושר ופשוט התפזרו איש איש לענייניו…
ר' נתן התאכזב בשנית, אבל בליבו גמלה החלטה נחושה – "בתפילת נעילה יהיה מניין!" בצהרי היום שוב הלך לקושש אנשים למניין, ואכן לקראת זמן נעילה היו יחד עמו בסך הכול תשעה אנשים. מה עושים? ר' נתן אמר לשמונת הצעירים שהגיעו שהוא יוצא לחפש עשירי, והתחנן אליהם מקרב לבו שלא יברחו… הוא יצא אל הרחובות הסמוכים ובלש בעיניו אחר יהודי פוטנציאלי, "העשירי יהיה קודש". ואכן מאמציו הועילו. הוא זיהה סטודנט יהודי ממכריו העומד להיכנס למסעדה סמוכה ולאכול להנאתו…
בלי לחשוב פעמיים, צעד ר' נתן לעבר הצעיר ושיתף אותו בצורך הבהול שיגיע לעזור במניין לתפילת הנעילה. "יום כיפור היום, אתה חייב להגיע!" ביקש ר' נתן בתחנונים. "ראה", פתח הסטודנט באופן מסויג שלא בישר טובות, "אשמח לעזור לכם, אבל בדיוק היום הוכן במסעדה הזו התפריט האהוב עלי במיוחד…"
את הסערה שהתחוללה בלבו של ר' נתן באותם רגעים נקל לשער. איך הרגיש כאשר ראשו וליבו נמצאים בהתרוממות של נעילת היום הקדוש, ואילו גופו עומד בהמונה של רומי ואוזניו שומעות מפי הסטודנט פירוט של התפריט האהוב עליו… "תקשיב לי", אמר ר' נתן, "אני מחכה לך כאן, ואחרי שתסיים את ענייניך אנחנו הולכים יחד להתפלל". הלה נתן את הסכמתו ור' נתן המתין לו, כשהוא חרד כולו שמא בזמן החולף יישאו הנאספים למניין את רגליהם וילכו להם… כעבור זמן קצר סיים הצעיר את ארוחתו, ובשעה טובה – וקצת מאוחרת – צעד עם ר' נתן אל מקום התפילה. ר' נתן היה מאושר לגלות שהאנשים כולם נשארו להמתין, וכך יצאה לדרך סוף-כל-סוף תפילת הנעילה.
כשהגיעו למעמד קבלת עול מלכות שמים והכריזו שבע פעמים "ה' הוא האלוקים", היה זה אחד מבין העשרה שצעק את המילים הללו בכל נימי נשמתו ובכיו סדק את קולו. היה זה אותו סטודנט שרק מעט קודם לכן עוד סעד במסעדה. תפילת הנעילה הזו שינתה את חייו. משם הוא נסע לישיבת 'הדר התורה' שבברוקלין, חזר בתשובה שלמה וכינויו החביב על חבריו היה 'נעילה'.
כששמעתי את הסיפור הזה, התהפכו קרביי. חשבתי לעצמי: מי נתן לר' נתן את תעצומות הנפש האלה ללכת ולתור שוב ושוב אחר מניין? מה העניק לו את העוז לעמוד בפתחה של מסעדה בעיצומו של היום הקדוש ולהפציר בסטודנט האוכל להנאתו לבוא לתפילת הנעילה? אין זאת אלא שאמונתו בנשמתו שלו והאמון הרב ב"נר ה' נשמת אדם" הנמצא בסטודנט היהודי הסועד מולו, הם שהניעו אותו לעמוד ביד מושטת ולהגיש לו את נרו שלו, מתוך מחשבה שבכך תודלק נשמתו ושלהבתה תעלה מאליה, כפי שאכן היה.
בהמשך ישיר לחובה והזכות המוטלות על כל אחד מאתנו להאיר ולהדליק את נרו של חברו, דבר הנלמד מאהרן הכהן, אנחנו מוצאים בפרשתנו גישה זהה בה נקט משה רבנו. לאחר שכשל כוח הסבל עד שלא היה ביכולתו עוד לשאת לבדו את משא ישראל על כתפיו, הורה לו הקב"ה לאסוף שבעים איש מזקני ישראל, לקחת אותם אל אוהל מועד ולהתייצב לצידם. כאשר יעמדו שם, הוסיף הקב"ה ואמר, "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם ולא תישא אתה לבדך".
לאחר שמשה ביצע זאת, הקב"ה אכן האציל מרוחו על שבעים הזקנים. וכדברי חז"ל, היה דומה משה באותה שעה "לנר שמונח על גבי מנורה והכול מדליקין הימנו ואין אורו חסר כלום". בעקבות זאת מספרת התורה עוד על מאורעות יום זה – מעשה הנראה לכאורה מוזר:
"ויישארו שני אנשים במחנה, שם האחד אלדד ושם השני מידד, ותנח עליהם הרוח והמה בכתובים ולא יצאו האוהלה ויתנבאו במחנה. וירץ הנער ויגד למשה: אלדד ומידד מתנבאים במחנה". שומע על כך יהושע בן נון "משרת משה" ואומר למשה רבו: "אדוני משה – כלאם!". אך משה רבנו לא מזדהה עם קנאותו ובקשתו של יהושע, ומשיב כלפיו: "המקנא אתה לי? ומי ייתן כל עם ה' נביאים!". לא רק שאיני רואה בהתנהגותם כל פגם, אדרבה – זו שאיפתי ורצוני.
ולכאורה, מדוע? למה לא יצדקו דבריו של יהושע תלמידו? והרי משה עצמו נלחם – בעוד זמן לא רב – בתקיפות ונחרצות כנגד קורח שערער קבל עם ועדה על שררתו של משה רבנו על עדת ישראל בנימוק ש"כל העדה כולם קדושים". מדוע, אם כן, כאן מגלה משה רבנו סלחנות להתנבאותם של אלדד ומידד, אף שהיא לכאורה מקטינה את מעמדו?
אלא שיש להבדיל בין שני מושגים שונים שלעתים מתערבבים: כוח ושליטה אינם השפעה והדרכה, כמו גם שמלוכה אינה נביאות. משה רבנו היה גם מלך וגם נביא, אך אלה הם שני כובעים שונים בעלי מאפיינים אחרים. מלוכתו של משה קשורה לעוצמתו ורוממותו, ונביאותו מתייחסת להיותו משפיע על העם ומעצב את אורחותיו. אם המלך מצווה, הרי שהנביא לעומתו מלמד ומחנך. המלך פוקד על האזרחים לעשות כרצונו מכוח מלכותו, ואילו הנביא מוביל אותם לאותה מטרה – אך מתוך התחברות ולימוד של הרעיון הרצוי.
קורח שביקש לעצמו כהונה, ערער על עצם מלכותושל משה, ש"מלך היה" כדברי הרמב"ם (בהלכות בית הבחירה). הוא טען שאין בסיס ותוקף אמיתי לרוממותו של משה על העדה, "כי כל העדה כולם קדושים… ומדוע תתנשאו על קהל ה'". וכיוון ש"אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד", יצא משה בכל תוקף כנגד קורח וכל אשר אתו.
אלדד ומידד, לעומת זאת, לא נגעו ולא פגעו במלכותו של משה – הם רק התנבאו. גם הם, כמשה, היו כלים לרוח ה' וביקשו להשפיע על העם בנבואתם. לכן אמר משה ליהושע, אדרבה ואדרבה! העובדה שיש עוד אנשים הדבקים בה' ומאצילים מרוחם על אחיהם בני ישראל, היא מבורכת. לא זו בלבד שאין זה בא "על חשבוני כביכול, אלא מנקודת מבטי זהו חלק מהצלחת עבודתי, "ומי ייתן כל עם ה' נביאים!"
האדמו"ר מקאליב זצ"ל, שכידוע סבל בשואה עינויים שונים ומשונים רחמנא ליצלן, היה עורך הרבה פעמים התכנסויות שבהן חיזק את הקהל באמונה ויראת שמיים, ובמהלכן היה לו נוהג קבוע – הרבי היה זועק "שמע ישראל" בנעימה מיוחדת, והקהל ענה אחריו וקיבל עליו עול מלכות שמיים.
פעם שאל אותו מישהו לסיבת מנהגו זה, והרבי מקאליב סיפר כך:
בימי השואה שמעתי פעם ילד האומר בקול טהור ובנעימה מיוחדת את ה"שמע ישראל", רגע לפני שמת על קידוש ה'. מתיקות אמונתו וקול ניגונו, רגע לפני שנהרג, נכנסו כמו חץ בליבי והסעירו את כל ישותי. באותה עת נוראה ערכתי מעין 'הסכם' כביכול עם הקב"ה: אם כנגד כל הסיכויים תסייע לי לשרוד את המלחמה הנוראה, ה"שמע ישראל" הזה ילווה אותי כל חיי!
סיים הרבי מקאליב ואמר: בכל התכנסות שאני עורך ואומר בה את ה"שמע ישראל" באותו הניגון ששמעתי מהילד ההוא, אני בסך הכל ממלא את חלקי בהסכם…
לרב בקהילתו, למורה בכיתתו ולהורה בביתו יש בידו כוח ושליטה וגם דרך לעיצוב הנהגה והשפעה. אבל, עלינו לצמצם ככל האפשר את השימוש בכוח לטובת חינוך עם לב ומוח. קצת פחות מלוכה ושליטה, וקצת יותר הסברה והשפעה. אם אנחנו רוצים ליטול חלק משמעותי באמת בעיצוב דרך חייהם של ילדינו ותלמידינו, לא נוכל לעשות זאת מכוח עליונותנו כהורים ומורים לבדה, אלא רק דרך השפעה פנימית ודוגמה חיה. הילד הקדוש ההוא, הי"ד, שרגע לפני מותו אמר "שמע ישראל" בטוהר ותמימות, ללא ספק חונך וספג את האמונה מתוך הזדהות וחיבור – לא רק מתוך ציות. וגם השפעתו האדירה על הרבי מקאליב לאורך ימים ושנים לא נעשתה מתוך שליטה אלא בטוהר ותמימות.
הורה המשמש במעשיו ואורחותיו דוגמה ומופת לילדו, יצעד איתו לכל מקום והוא יראה לנגדו תמיד את "דמות דיוקנו". בכל צומת דרכים הוא ישאל את עצמו "מה אבא היה אומר?", "מה אמא הייתה אומרת?", ידבק בדרך בה חונך ויחנך אף הוא על אותם הערכים.
חז"ל סיפרו לנו שכשהקב"ה אמר למשה לאסוף שבעים איש עליהם יאציל מרוחו, משה התלבט כביכול: כיצד אבחר את שבעים הזקנים באופן שוויוני מבלי לעורר קנאה ומחלוקת בין שבטי ישראל? הרי עדת ישראל מונה שנים עשר שבטים, כך שאם אקח מכל שבט ושבט חמישה זקנים – אגיע רק לשישים, ואם אקח שישה – אגיע לשבעים ושניים איש. מספרים חז"ל שהפתרון היה כזה: משה לקח שישה נציגים מכל שבט ולקח כנגדם 72 פתקים. על שבעים מהם כתב 'זקן' ושניים מהם נשארו ריקים. כעת הורה משה לכל אחד מהם לקחת פתק אחד ולראות מה יעלה בגורלו, כאשר שבעים האנשים שיקבלו פתק 'זקן' ירכיבו את שבעים הזקנים, ואילו השניים שיעלו בידם פתק ריק ישובו לשבטם כלעומת שבאו.
אלדד ומידד היו מאלה שעלה בגורלם הפתק 'זקן', אך היו ענוותנים וחשבו ש"אין הם כדאיים לגדולה זו". לכן, למרות ש"המה בכתובים", כלומר – שהיו מאלה שבפתקם היה כתוב 'זקן', הם לא יצאו "האוהלה". וסיבה נוספת הייתה להישארותם במחנה: אלדד ומידד חששו שהשניים שהעלו בידם פתק ריק יתביישו בכך שלא עלו בגורל להיות זקנים, ולכן הם נשארו ואפשרו לאותם שניים להצטרף אל שאר האנשים ולהשלים את השבעים זקנים.
מאיפה למדו אלדד ומידד הנהגה אצילית ורגישות מופלאה כאלה? מי שימש להם השראה ודוגמה לענווה כזו שהביאה אותם לחשוב ש"אין אנו כדאיים לגדולה זו"? אין זה אלא משה רבנו, העניו מכל האדם והרגיש לצרכיו של כל אחד, גם של גדי צמא.
בכך מובן יסוד הוויכוח בין יהושע שאמר "אדוני משה כלאם", למשה שהשיב לו "ומי ייתן כל עם ה' נביאים": נבואתם של אלדד ומידד, כפי שמספרים חז"ל, הייתה ש"משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ". נקל לשער את הרגשתו של יהושע שאהב את משה כנפשו והיה בטל אליו בכל ישותו, לשמע דבריהם. הוא היה נסער וביקש למנוע מהם להתנבא כך גלויות על מותו של הרועה הנאמן. "אדוני משה – כלאם!" הפציר במשה.
לשמע מחאתו הנמרצת של יהושע על נבואתם, הרגיע אותו משה ואמר: "המקנא אתה לי?" האם אתה רואה בחזונם על דבר מותי – חזון על קצי וסופי? זה לא נכון. אדרבה, אלדד ומידד שנשארו במחנה מתוך ענוותנותם הגדולה ורגישותם לאחיהם, הם הם ההמשכיות שלי! אם אני מהווה עבורם דוגמה ומשמש להם השראה, אין לך ולי לחשוש מפטירתי. "מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים". מסירותי ואהבתי לעם ישראל ופעולתי הרבה ליישר אורחותיהם – כל אלה ימשיכו ללוות אותם לעולם ויחיו אותי בתוכם.
לחיים, לחיים ולברכה. אחיי ורעיי, יהי רצון שנזכה לגלות את אור הנשמה ו"להעלות את הנרות" של כל אשר בשם ישראל נקרא. כמו גם שנחנך באהבה ולא בשליטה, בלב ומוח – ולא בכוח, ונזכה בקרוב לאורו של מלך המשיח, שגם הוא יהיה מלך ונביא, כשאור חדש על ציון תאיר.
