שעון שבת

שעון שבת

איש אחד מגיע לבית הכנסת בליל שבת. פתאום נעמד לידו מתפלל אחר ולוחש לו "ניט אום שבת גערעדט, זה לא לשבת, אבל שמעתי שאתה מוכר את האוטו. לא לשבת, אבל באיזה מודל מדובר?". האיש מופתע אבל עונה "זה לא לשבת, אבל 2014". למחרת הם נפגשים שוב בתפילת שחרית. "לא לשבת, אבל כמה אתה רוצה על האוטו?". "זה לא לשבת, אבל חמישים אלף". בתפילת מנחה הם שוב נעמדים זה לצד זה. "זה לא לשבת, אבל אני מעוניין". "לא לשבת, אבל זה כבר לא אקטואלי…".
אנחנו יכולים לשמור שבת אבל לפספס את הנקודה שלה.
במוצאי שבת יש מנהג יפה אצל הרבה אנשים, שלאחר שהם עורכים את ההבדלה הם שמים כמה טיפות מהיין שנשפך על המצח, על העיניים, ויש גם ששמים מאחורי הצוואר. בשולחן ערוך כתוב ששמים טיפות יין בעיניים בשביל חיבוב מצווה, אבל למה לשים גם בעורף?
במדרש נאמר שלאדם יש עצם קטנה מאוד בשם "עצם הלוז". זוהי עצם כל כך חזקה עד שאפילו אחרי מאה ועשרים שנה, כשהגוף כבר איננו, היא תמיד נשארת שלמה. ולעתיד לבוא, בתחיית המתים, ה' יברא את האדם מחדש מעצם הלוז. כמו שעץ צומח מזרע, כך האדם יצמח מהעצם.
יש לנו כלל, ש'עצם' הוא דבר שלא משתנה, ולכן כל דבר 'עצמי' גם לא מתבטל. לכן העצם הזו לא מתבלה לעולם, היא כמו הלב של הגוף שלנו.
לפי החסידות, כל דבר בעולם מתחלק לשלוש – עולם (מקום), שנה (זמן) ונפש. בכל אחד משלושת הרבדים האלה ישנה עצם הלוז.
כמו שיש 'עצם' בגוף, כך יש גם 'עצם' בנפש האדם, נקודה שאינה משתנה לעולם – "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא". כשאדם עושה עבירות הוא פוגם בנפש, ברוח, בנשמה, אפילו בחלק החיה שלו. אבל ביחידה, "יחידה ליחדך", הוא לא יכול לפגוע. זה "עצם הלוז" של החלק הרוחני שלנו.
מהו עצם הלוז של המקום? בית המקדש, קודש הקודשים. שם נמצאת אבן השתיה, שממנה הושתת העולם, השכינה לא זזה משם. שום דבר לא יוכל להוציא אותה משם.
מהו עצם הלוז של הזמן? יום הכיפורים. לשטן אין שליטה ביום הכיפורים, לכן אנחנו הולכים בבגדי לבן, שידגישו את מעלתנו הגבוהה בלי חשש לעין הרע או לקטגורים. יום אחד בשנה בו אין לשטן שליטה. ויום הכיפורים נקרא גם "שבת שבתון", למה הוא נקרא על שם השבת? מפני שיום כיפור ממשיך קדושה לכל שבתות השנה. בעצם, בכל שבת יש את עצם הלוז. השבת מחזירה את האדם לשורש הקדוש שלו, לדרגת הנשמה שבה שום חטא ושום עבירה לא יכולים לפגוע.
הנקודה של השבת היא שאנחנו מקבלים נשמה יתירה – גם היא מאותו חלק שלא יכול להיפגם. בשבת מתגלה חלק גדול יותר של עצם הלוז. זוהי הסיבה למנהג להתייחס לעצם הלוז בהבדלה, אנחנו רואים ומרגישים את הקשר בין קדושת השבת, קדושת הנשמה היתירה ועצם הלוז בגופנו.
לפי אחד הפירושים של "לכה דודי" הדוד הוא אנחנו, והכלה היא השבת. אנחנו מתחתנים עם השבת.
איך זוג מתחתן? החתן נותן לכלה טבעת. למה דווקא טבעת?
כשעמדתי להתחתן, הלכתי לר' מנדל פוטרפס וידעתי שיהיה לו משהו חכם ועמוק לומר לי. בימינו לומדים כל דבר, ודווקא כשהולכים להתחתן לא לומדים את זה אלא בזמן שנתקלים בבעיות, חלילה. איך זה יכול להיות? בשביל לעבוד עם מחשב אתה צריך ללמוד, ובשביל לעבוד עם בני אדם לא צריך? בן אדם הוא יצור הרבה יותר מסובך ממחשב.
ר' מנדל שאל אותי אם כבר קניתי טבעת. עניתי לו שכן, והוא ביקש שאביא לו לראות אותה בפעם הבאה, כדי לראות אם היא כשרה. התפלאתי, מה כבר יכול להיות לא כשר בטבעת? אבל לא אמרתי כלום. הבאתי לו את הטבעת, הוא מחזיק בה, מסתכל ושואל אותי: "מה אתה רואה?" עניתי לו שאני רואה חתיכת זהב. "מה עוד אתה רואה?" טוב, האמת היא שזה לא רק חתיכת זהב אלא זהב עגול. "מה עוד?" חתיכת זהב עגול בצבע צהוב. לא הבנתי לאן הוא חותר אבל הוא בשלו, ממשיך הלאה לשאול. אמרתי לו שאני לא יודע מה יש לי עוד לראות, והוא ענה לי: "אתה רואה הרבה דברים אבל את העיקר אתה לא רואה! החלק הכי חשוב בטבעת זה לא הזהב אלא החלל, המקום הפנוי". כשזוג הולך להתחתן, הבעל והאישה צריכים לעשות, כל אחד בנפש שלו, מקום פנוי, משום שאם אתה לא עושה כך – אין לשני מקום להיכנס. אם אתה לא עושה חלל ריק אתה לא מבין את השני, לא קולט אותו, מכיוון שאתה תמיד מבין את עצמך, לא את בן הזוג.
איש אחד שם לב שלאחרונה אשתו לא שומעת כל כך טוב. יותר מדי פעמים הוא צריך לצעוק אליה ולהרים את הקול עד שהיא שומעת. הוא הולך לרופא ואומר לו: "אשתי הפסיקה לשמוע טוב, מה אפשר לעשות?". הרופא שואל: "עד כמה היא לא שומעת? אני צריך לדעת". עונה האיש: "אני לא יודע, אני לא יכול לדבר איתה על הנושא מכיוון שזה מאוד מכעיס אותה". אומר לו הרופא: "שמע מה תעשה. כשתבוא הביתה, תעמוד במרחק עשרים צעדים מאשתך. תשאל אותה שאלה, ואם היא עונה לך – סימן שהיא שומעת טוב. אם היא לא שומעת, תתקרב חמש פסיעות ותשאל שוב. ככה תעשה עד שתבין מאיזה מרחק היא שומעת, ואז נטפל בה".
האיש בא הביתה, סופר עשרים פסיעות מאשתו ושואל: "שלום אשתי, מה אוכלים היום?". שקט. מתקרב חמש פסיעות, "אפשר לדעת מה אוכלים היום?". שקט. מתקרב עוד חמש פסיעות, "אפשר לדעת בבקשה מה אוכלים היום?". עדיין שתיקה. מתקרב עוד קצת ועומד ממש על ידה, ושואל בנימוס "אם לא קשה לך, אולי את מוכנה לומר לי בבקשה מה אוכלים היום?". האישה מסתובבת אליו וצועקת: "מה לא ברור? כבר אמרתי לך ארבע פעמים! לא שמעת? דגים ומרק ירקות!" מה התברר? הבעיה היתה אצלו, לא אצלה…
אם אדם לא עושה חלל ריק, הוא שומע רק את עצמו ולא את השני. מי שהולך להתחתן צריך להתכונן איך להרגיש את השני. הטבעת אומרת "תהיה חלל ריק!". רק אז תוכל להבין את השני, לשמוע אותו ולענות נכון.
עולם התקשורת הוא התחום הכי מתפתח בעולם – יש היום אינטרנט, מיילים, טלפונים, מסרונים, רשתות חברתיות. אבל אם מסתכלים באמת, כמה מהתקשורת הזו היא חיצונית וכמה פנימית? אנשים מתקשרים יותר אבל לאן זה מוביל? יותר רבים, יותר מתווכחים, יותר מתגרשים. היום מחליפים הכל מהר, ובכלל לא מתקשרים לעומק הדברים. התקשורת הפנימית מתחילה בחלל ריק, כשאתה מנסה להבין מה השני אומר בין המילים, את מה שהוא לא אומר.
לכן אנחנו שרים "לכה דודי לקראת כלה". כדי להתחתן עם השבת ולהרגיש את קדושתה – צריך לעשות חלל ריק. אני לא יכול לחשוב על הביזנס ולהתחתן עם השבת. אני לא יכול להתעניין במחיר של האוטו, ניט אום שבת גערעדט, ובאותו זמן לפנות מקום לקדושת השבת. בשבת תתרכז ותחיה את ההווה. אנשים היום חיים או את העבר או את העתיד, אין להם זמן לעכשיו. התורה אומרת: בשבת עליך לחיות את הרגע, את האושר, ההנאה, התענוג העילאי בזה שאתה קיים בשבת. אל תחשוב מה היה ומה יהיה. אל תיתן לעבר לכבול אותך; בזה שאתה מקבל את השבת, אתה שם את הקדושה במרכז.
האר"י הקדוש ותלמידיו היו הולכים מחוץ לעיר ומקבלים את פני השבת. אצלנו באנטוורפן אמר לי פעם איש אחד "בוא נעשה מנין ונלך לפאב לקבל את השבת". כל אחד והחלומות שלו… אבל האמת היא שגם בלי לצאת פיזית לשום מקום, אפשר להישאר בבית הכנסת, בבית, ולהוציא את הנפש מתחום החולין. להתרומם קצת. ובזמן שאדם עושה את זה הוא מקבל את התענוג הכי גדול – הוא חי את השבת.
נסיים בפרפרזה לבדיחה הידועה: איש אחד מגיע לבית הכנסת בליל שבת. פתאום נעמד לידו מתפלל אחר ולוחש לו "ניט אום שבת גערעדט, זה לא לשבת, אבל שמעתי שאתה נלחם ומנצח את הנפש הבהמית שלך. לא לשבת, אבל איך אתה עושה את זה?". האיש מופתע אבל עונה "זה לא לשבת – השבת היא דבקות ולא מלחמה בנפש הבהמית – אבל יש כמה שיטות". למחרת הם נפגשים שוב בתפילת שחרית. "לא לשבת, אבל מה עושים עם הנפש הבהמית?". "לא לשבת, אבל זה כבר לא אקטואלי. נכנסתי כבר לעניין של שבת ושכחתי מהצרות האלה".

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן