בפסח יש מנהג בחלק מהקהילות שבו גונבים הילדים את האפיקומן, והאבא צריך 'לקנות' אותו חזרה. הטעם הפשוט הוא שזה נועד להחזיק את הילדים ערים, אבל בתוך תוכנו, כל אחד שואל את עצמו: האם זה יפה לגנוב, ועוד בליל הסדר?! אם חשוב לנו להחזיק את הילדים ערים, יש הרבה דרכים אחרות. לחלק להם פרסים, להמציא משחקים, לערוך הגרלות, והם יישארו עד שש בבוקר בלי לגנוב. וחוץ מזה, גנבה היא גנבה, ולא מצאנו בשום מקום שמותר לגנוב אפילו על מנת להחזיר!
אך כמו שאומרים, "מנהג ישראל – תורה הוא". אם ישראל גונבים את האפיקומן, כנראה שבכל זאת מסתתר פה משהו עמוק. יש כאלה שמסבירים שהברכה שנתן יצחק אבינו ליעקב הייתה בחג הפסח, וכיוון שהברכה נראתה כמעין גנבה מעשו, גם אנחנו עושים 'זכר לברכה' וגונבים את האפיקומן. ובכל זאת, האם זה המסר שאנו רוצים לתת לילדים שלנו? האם אנחנו אומרים שיעקב קיבל את הברכות בגנבה? הרי אם כך זה היה מקח טעות והברכות לא היו מתקיימות. מהו המסר הפנימי ב"גנבת האפיקומן"?
ידוע שיציאת מצרים איננה רק סיפור היסטורי, כל מה שכתוב בתורה מתייחס לחיים שלנו. בכל אחד מאיתנו יש משה ויש פרעה ויש שעבוד מצרים ויש את האפשרות לצאת ממצרים, וכל הפרטים ביציאת מצרים הם הוראה בחיי היום יום שלנו.
משה רבנו אמר לפרעה שאנחנו רוצים לצאת ממצרים רק לשלושה ימים, אך כאשר עברו שלשה ימים ועם ישראל לא חזר "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם". הם לא שמרו את ההבטחה שלהם ואז פרעה רודף אחרי בני ישראל. כל המפרשים שואלים למה משה שיקר לפרעה? הרי "משה אמת ותורתו אמת", אז למה הוא לא אמר את האמת, שאנחנו רוצים לצאת ממצרים וללכת לארץ ישראל? וחוץ מזה, האם התורה שהיא 'הוראה' אומרת לנו שמותר לשקר?
"חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים". מוסבר בחסידות שמצרים הוא מלשון מֵצרים וגבולים. לכל אדם יש מֵצרים משלו, דברים שמגבילים אותו. זה יכול להיות פחד, חרדה, בדידות, חוסר ביטחון עצמי, עצלות, קנאה, כבוד, משפחה לא מתפקדת, יחסים לא טובים עם הסביבה, בעיות של בריאות, פרנסה – לכל אחד מֵצר אחר, מין קול שצועק בתוכו 'אני לא יכול!'. הוא מרגיש שהוא תקוע, משותק, חסר אמונה שהוא יכול להשתחרר מהמגבלה שלו.
כל המֵצרים שלנו – המלך שלהם הוא פרעה מלך מצרים. כמלך של החסימות, הוא הכניס לנו ללב שאנחנו לא יכולים להשתחרר מהשעבוד הזה וכמה אנחנו חסרי תקווה, לא מסוגלים להיות מאושרים ומשוחררים באמת. ויציאת מצרים זה כשהקדוש ברוך הוא נתן לנו את הכוח לצאת מכל זה. להתעלות מכל המחסומים של הלב והצמצומים שעוצרים אותנו. לצאת ממצרים זה לשבור את הפחדים ולקבל אומץ לעשות את זה.
יש אנשים שחושבים: כדי לצאת מהמֵצרים שלי אני צריך להשתנות מבפנים. אם אעבוד על עצמי להשתחרר מהעצבות, מהתאוות, מאי הביטחון שיש לי, אז אוכל להיות אחרת. הולכים לפסיכולוגים שמחטטים בנפש. 'אם רק אשחרר את ההרגשות האלה, הכל יסתדר'.
באה התורה ואומרת: לא כך. אל תחכה עד שתשנה את המהות הפנימית שלך. אתה לא צריך לחכות עד שתהיה בן חורין במהות שלך. במקום זה – תעשה מעשה, פעולה בעולם, אפילו שבתוך תוכך אתה לא מרגיש שאתה רוצה את זה.
הרב מאניס פרידמן הוא מנהל של סמינר לבנות בעלות תשובה בארצות הברית. הייתה שם בחורה שהתחילה להתקרב ליהדות, שמרה שבת וכשרות, אבל הייתה לה בעיה: היא לא יכלה לעשות חסד. הוא דיבר איתה והיא הביאה לו תיק רפואי שלם של פסיכיאטרים שכתבו כל מה שעבר עליה בחיים ובמשפחה שלה. כולם כתבו שיש לה מחסומים פנימיים והיא לא יכולה לצאת מעצמה. הרב פרידמן ניסה לדבר איתה, אבל היא הצביעה על התיק ואמרה: "מה יש להתווכח? כולם אומרים שאני לא מסוגלת!".
הוא הציע לה לפנות לרבי, ובאמת היא נסעה אליו והראתה לו את התיק הרפואי שלה עם כל ההמלצות. הרבי אמר לה: "אני מבין, זה באמת מאוד קשה. אבל בכל זאת, אני מבקש ממך שכשתצאי החוצה, קחי כמה פרוטות ותני לאיש עני שתפגשי. וכמו כן, תחשבי על חברה שיש לה צרה ואיך את יכולה לעזור לה". היא אמרה: "אבל רבי, אני הרי לא יכולה!" והרבי אמר לה, "אני מבין, אבל בכל זאת תלכי לעשות". בהתחלה היא לא הבינה מה הוא אומר לה, אבל לאט לאט היא הבינה שאף על פי שבפנים היא לא מרגישה את זה ופועלת בניגוד לעצמה, היא בכל זאת עושה את זה. היא נתנה לקבצן בחוץ צדקה והתחילה לחשוב על אחרים, ונחשו מה – כל המהות שלה השתנתה. איך זה עבד?
יש כאלה שיגידו שהמעשים פועלים על הלב, אבל בחסידות מוסבר יותר עמוק מכך: גם אם אתה חושב שאתה לא מסוגל לעשות חסד, האמת היא שבמהות שלך אתה כן נותן כי אתה חלק אלוקה ממעל. אמנם, יש קליפות, מיני אירועים שקרו לך במשפחה, בחברה, ששמו לך מחסום. אבל ברגע שאתה עושה מעשה חסד אתה חופר במעיין שלך ומגלה מי אתה באמת. יכול להיות שבאותו רגע אתה מרגיש שאתה שקרן ומזייף – זה לא נכון! זה באמת אתה. ההרגשה שאומרת לך שזה לא אתה היא הזיוף! המהות שלך היא שאתה כן עושה. לכן ברגע שעשית – השתחררת.
אז למה משה שיקר בשם ה'? האם ככה אנחנו עושים, זו דרך החיים שלנו? ומה הילדים שלנו יחשבו? באה החסידות ואומרת: גם כשאתה מרגיש לא מסוגל לצאת מהמֵצרים שלך, אתה שומע שהבת קול שלך מתנגדת לזה כל הזמן – לך 'לגנוב' את עצמך. תעשה דבר שלא שייך לך באמת. אם אתה לא יכול לצאת אז תעשה דבר לא אמיתי כדי לצאת.
התורה אומרת שהדרך לצאת ממצרים איננה לחכות שפרעה, מלך ההגבלות שלך, יסכים. גם כשהוא לא מסכים, תברח ממנו. בדיוק בגלל זה אנחנו עושים זכר לגנבת האפיקומן, שהוא זכר לקרבן פסח. כל העניין של פסח זה לפסוח, לקפוץ, גם אם בפנים אתה מרגיש שאתה לא יכול לעשות את זה. לשמור שבת, ללמוד תורה, לעשות חסד – לכל אחד יש משהו שעליו הוא אומר 'זה לא בשבילי'. הפסח אומר: תקפוץ מעל זה, ואז תעשה את זה. לכן גונבים את האפיקומן, לגנוב את עצמך.
איש אחד היה גר בעיר שקלוב ברוסיה, ואחרי טלטולים הוא הגיע לארצות הברית, למיאמי. הוא נכנס לבית כנסת מודרני מאוד, מבלי להכיר אף אחד. כשהגיעה קריאת התורה שאלו: "האם מישהו כאן כהן?" הוא אמר לעצמו, 'הרי ממילא אני לא מכיר כאן אף אחד. אם אומר שאני כהן הם יתנו לי עלייה, יכבדו אותי וכך אהיה חשוב אצלם'. הוא הצביע וקראו לו: "יעמוד רבי יהושע בן רבי יצחק". אחרי התפילה הוא ניגש לומר שלום לרב שישב במזרח. הרב זיהה אותו וחייך לעברו: "רבי יהושע, אני זוכר אותך משקלוב! כמה נחמד שבאת אלינו, אבל אני זוכר שבשקלוב לא היית כהן, איך פתאום נהיית כהן?", יהושע הסתכל עליו חזרה ואמר לו: "כבוד הרב, גם אני זוכר אותך משקלוב! אבל אני זוכר שבשקלוב לא היית רב, היית יהודי טוב אך עם הארץ. איך פתאום נהיית רב?! אם אתה יכול להיות רב, אני יכול להיות כהן…"
אף אחד לא צריך לרמות את הציבור שהוא רב, אבל למה לא לרמות את פרעה ולהגיד לו שאתה מישהו אחר – בעצם, מי שאתה באמת! כשאתה גונב את עצמך, את הפרעה שלך, אתה מקבל ברכות. אפילו אם אתה עושה את עצמך, זה מביא לך ברכות. רבקה רצתה שיעקב ידע ושכולנו נדע שבכל פעם שאתה גונב את עצמך אתה מקבל ברכות, ולכן עודדה אותו לקבל את הברכות בדרך של עורמה. גם אם הנפש הבהמית צועקת לך בראש או בלב, 'אתה מזייף, אתה גנב, אתה שקרן' – אל תשמע, זה קליפת פרעה שבך שמדברת.
לבית חב"ד אצלנו מגיע לפעמים בחור ישראלי חסר בית שמסתובב ברחובות, ישן על ספסלים, אוכל שאריות של אוכל בבתי כנסת, תמיד לובש את אותם בגדים, ועם שערות ארוכות שכבר שנים לא ראו מספריים. שנורר עם בגדים בריח ניחוח להוי"ה. לפני כמה חודשים התקשר אליי עורך דין ישראלי ושאל אותי אם אני מכיר אותו. הוא סיפר שההורים שלו נפטרו והשאירו מגרש ובית. בית המשפט לקח שמאי שיחלק את הרכוש הרב שנשאר. ארבעה אחים חתמו על המסמך אך כדי לחלק את הרכוש צריך גם את החתימה שלו.
כל כך שמחתי בשבילו, הזמנתי אותו לפגישה ואמרתי לו: "יש לי בשורה טובה בשבילך. ההורים שלך השאירו לך ירושה גדולה, הרבה כסף! בעזרת השם תוכל לצאת מהמצב הנורא שאתה נמצא בו. אני נותן לך כרטיס לארץ על חשבוני, סע וקבל את הירושה שלך – תוכל למכור את החלק שלך ולקבל הרבה כסף. יש לך בית שתוכל לגור בו, תהיה לך מיטה מסודרת, אוכל וכל טוב". הוא הסתכל עלי במבט מרחף ואמר: "אוקיי, נראה…". לא הבנתי, נתנו לך ירושה ואתה חולם? הוא הסתכל עליי כאילו אני מדבר על זבוב בשמיים והדבר לא נוגע אליו. חשבתי איך לעורר בו את הרצון לקבל את הירושה. שאלתי אותו: "איפה תלך לישון היום?" – "נראה". "מה תאכל היום?" – "נסתדר כבר". "איפה תתרחץ?" – "יהיה בסדר…". ניסיתי להחדיר בו את המצב שלו כדי לעורר בו רצון שייקח את הירושה, אבל לא משנה כמה דיברתי איתו שום דבר לא השתנה. האחים שלו מחכים, והוא בשלו. דיברתי איתו כבר ארבע פעמים ושום דבר לא עזר.
הבחור הזה כלל לא מבין את המצב שהוא נמצא בו. הוא לא רואה שום תקווה, כל כך התרגל למצב שלו שהוא כבר לא רואה אור. הוא אפילו לא מרגיש את המצרים שהוא נמצא בה. באיזשהו מקום לכל אחד מאיתנו יש את זה. אנחנו במצרים שלנו, חולמים ונדכאים. לפעמים מישהו מזמין אותנו לשיעור, להתוועדות, לעשות מצווה, ואנחנו: "כן, נראה…". אנחנו כל כך משועבדים שאנחנו לא מרגישים את המֵצרים שלנו. לא מאמינים שאפשר לצאת מזה. לכן הקדוש ברוך הוא אמר שאנחנו חייבים לזייף לשקר ו'לגנוב' את האפיקומן, לגנוב את עצמנו ואת קרבן הפסח. בדיוק את זה אנחנו רוצים להחדיר לילדים – אם אתה רוצה לקפוץ מעל ההגבלות שלך, תזייף את הפרעה שלך! אל תקשיב לו.
לחיים!