בהרבה מקומות היה מנהג של בני הישיבות לבוז לבעלי־הבתים. היו אומרים בנוסח ישיבות ליטא: "דעת בעל־בית זה הפוך מדעת תורה". מדוע? כי הישיבות הם אליטה, והשאר הם סוג ב' או ג'.
האמת היא שההבדל בין תלמיד־חכם לבעל־בית אינו חלוקה מקצועית. אני זוכר מישהו שהיה עובד קשה, ביגיע כפיו ממש. לא היתה לו פרנסה שיכול היה לחיות ממנה בהרווחה, אז הוא חי בפשטות רבה. היהודי הזה חי בדוחק, אך כשהיה לו קצת כסף הוא קנה ספרים. הייתה לו ספרייה עצומה בגודל, ואילו לחם הוא קנה רק בצמצום. היהודי הזה, ביום עבודה של קיץ, כשקמים בבוקר וחוזרים בלילה הביתה, היה יושב בכל לילה חצי לילה, ולומד. זה היה יהודי שבמהותו הוא היה תלמיד חכם, זה שהוא היה צריך להתפרנס היה דבר נפרד. הוא לא התבייש בכך שעליו להתפרנס מיגיע כפיו. אבל מתי הוא 'עשה חיים'? אחרי שהמשפחה הלכה לישון, אז הוא יכול היה לשבת חמש שעות עם מנורה של נפט וללמוד משהו. הוא לא התכוון להיות רב או מגיד. הכרתי עוד יהודים כאלו.
העניין איננו מהו העיסוק של האדם, אלא איך אדם מגדיר את עצמו באופן פנימי. להבדיל, יש הגדרה כזו בחוק הישראלי: בן אדם שמרכז חייו בארץ או בחו"ל, יש לכך השלכות לעניין מס־הכנסה ועוד דברים, איפה הוא חי ואיפה הוא בא לנוח. המקום אליו הוא בא לנוח, זה לא המרכז שלו. בן אדם שעיקר חייו הוא לימוד התורה, הוא תלמיד חכם, ולא משנה מה הוא עושה במשך היום. ולהיפך, יהודי יכול להיות עם זקן ארוך אבל זה לא משנה את ההגדרה האמיתית שלו, במהותו הוא בעל־בית.
יש קבוצה של בעלי־בתים. זאת לא הגדרה או קבוצה כללית בעולם כולו, או אפילו בעם ישראל, זו חלוקה שנמצאת בתוך העולם של היהודים המאמינים. מיהו בעל־בית? לכאורה בעל־בית הוא מי שאומר: אני אהיה פחות או יותר בעולם של שמירת מצוות. לא אקדיש זמן מיוחד – לא ללימוד תורה וגם לא להקפדה יתירה במצוות, אבל אני אהיה בתוך העולם הזה.
אני רוצה להגיד לכל מי מכם שהולך להיות בעל־בית: האמת היא שגם בעל־בית צריך לדעת איך להיות. שיאמר לעצמו: מה שאני עושה, אני עושה מתוך לב שלם. אני רוצה באמת לחיות בתוך סוג כזה של חיים יהודים, גם אם ההשקעה שלי לא גבוהה.
לפעמים אדם שהיה בחור ישיבה במשך כך וכך שנים מחליט: אני עכשיו הולך להיות סוכן למכירת מכנסיים, או פקיד מס הכנסה, או לעבוד בקופת חולים. בסדר, הלימודים בישיבה הסתיימו ועכשיו הוא יוצא. אבל השאלה היא לאן הוא יוצא? יש מי שיוצא – והכול בטל.
אם הוא לא נהייה רב רבנן, אז הכל "כעפרא דארעא".
אני רוצה לומר: אם אתה יוצא מהישיבה ומחליט להיות בעל־בית, לפחות תעשה את זה כמו שצריך. זה עניין רציני. גם אם לא תהיה רב רבנן, לא תשב בהתוועדות של חסידים, אלא תהיה יהודי פשוט שהולך לבית הכנסת וחוזר מבית הכנסת ועושה קידוש.
יש משל ידוע של חז"ל שמשווה בין עם ישראל לבין הגפן: לגפן – יש אשכולות, יש ענפים ויש עלים, והעלים מחזיקים את הגפן. אז נכון, כשאני מגיע לגפן אני לא מחפש את העלים – אני מחפש את האשכולות. מהאשכולות עושים יין וכל מיני דברים, מהעלים לא. אבל הגפן חיה בזכות העלים, בלי עלים הגפן מתה, העלים הם הבעלי־בתים.
קורה לפעמים שבמקום מסוים יש קהילה חיה. רוב חברי הקהילה מתים ונקברים, איש לא זוכר אותם, וגם בניהם אחריהם מתים ואיש לא זוכר אותם. ומתוך הקהילה הזו יוצאים עשרה אנשים חשובים שאותם יזכרו לדורות. לדוגמא, כולם זוכרים את קהילת טרויש שבה ישבו רש"י, חתניו ונכדיו. אבל הקהילה עצמה היתה מורכבת מאנשים פשוטים, ורוב האנשים לא היו דומים לרש"י ולא לנכדים של רש"י. בקהילת טרויש לא היו 500 'רבינו תם', אבל היהודים האלה שבאו וישבו והלכו הם היו אלה שעשו שתהיה שם קהילה. לא רק בכך שהם החזיקו את זה, אלא הם עשו שתהיה שם קהילה. אותם היהודים לא היו ראשי העדה, לא עיני העדה, אבל הם היו הרגליים שעליהן העדה עומדת.
בארגון כמו צה"ל יש יחידות של מה בכך, ויש יחידות לוחמות. מה אחוז הלוחמים בכל יחידה לוחמת? אחוז די קטן. מדוע? כי כדי שיחידה תוכל לעבוד יש צורך בכמות הגונה של אנשים שיחזיקו אותה. היחידה לא יכולה לעמוד רק מכוח הלוחמים שלה. היא תוכל אולי להילחם, אבל היא לא יכולה להתקיים בלי האנשים שיחזיקו אותה. אז יש כך וכך נהגים וטבחים ועוד. במלחמת מדיין, איך חילקו את השלל? חצי הלך לאלה שלחמו, וחלק – לאלה ששמרו את הכלים, כי צריך את האנשים שישמרו על המחנה, צריך את האנשים שיכינו את כל הדברים האלה, וגם ליהודים האלה מגיע.
כדי שתהיה "קהילה קדושה" היא צריכה כך וכך אנשים שיחזיקו אותה. אם יש רק אספסוף, זה לא יחזיק אותה. הכרתי מקומות כאלו שנשאר בהם יהודי אחד ירא שמים גדול, הרב של הקהילה, ועוד מישהו, וכל השאר הלך והתמסמס. מדוע? כי אף אחד לא ישב לדאוג ליהודים האלה, שהגיעו להתפלל רק בשבת ולא באו בכל יום.
הבעל־בית אומר: אני מנסה לשמור את יהדותי ולהחזיק אותה שתהיה קיימת. אם יֵצא מבניי מישהו שיהיה גדול הדור – טוב, אם לא יֵצא – אז יהיה עוד יהודי אחד ועוד יהודי אחד. אלה האנשים שמחזיקים את הקהילה, ובהרבה מקרים בהיסטוריה היהודית, התברר שאפשר לסמוך דווקא על הבעלי־בתים ולא תמיד על הרבנים.
מספרים על יהודי פשוט אחד ששמע שאצל חסידים מסוימים אומרים את כל התהילים בליל שישי. הוא אמר: "אני לא מבין איך אפשר לעשות דבר כזה? אני אומר פרק אחד ואני נקרע מזה, והם יכולים לגמור את כל התהילים ביום אחד?" אז יש יהודים כאלו שבאמת לא יכולים לקרוא את כל התהילים, זה יותר מידי בשבילם. אז מה עושים עם יהודי כזה? יש לו עולם אחר, ויש לו בחינות משלו.
מתי משה רבינו בוכה? בסיפור של קורח הוא לא בוכה. בסיפור של זימרי בן סלוא והשבט שלו שהלכו אתו ועשו הילולה גדולה, משה וכל זקני העדה יושבים ובוכים. למה הם בוכים? משה בוכה לא רק בגלל הדבר שקרה. תמיד יש כך וכך אנשים שעושים מה שעושים. הוא בוכה, כי הרי זו לא השנה הראשונה של יציאת מצרים. כשקרה מעשה העגל בשנה הראשונה, משה ודאי מצטער, הוא אפילו כועס ועושה כל מיני מעשים, אבל הוא לא בוכה. בשנה הארבעים הוא בוכה: ארבעים שנה הם למדו אצלי, ישבו אצלי בישיבות ולמדו תורה, ואז קורה דבר קטן והכל נפרם. אז הוא יושב ובוכה – מה עשיתי? ארבעים שנה עבדתי בשבילם ביום ובלילה, השמעתי להם דרשות, מפעם לפעם עשיתי להם אותות ומופתים – ואחרי ארבעים שנה תראו איך הם מסתובבים. אז שום דבר לא קרה. אולי לא כל העדה השתתפה בהילולה, אבל גם האחרים רק משכו בכתפיים. לו היתה מתרחשת שערורייה במקום שאכפת להם, הם היו משתוללים. וכאן אף אחד לא מתרגש.
כשמשה בוכה זה יותר גרוע משהוא כועס. הוא אומר: אחרי כל הדרך שעשינו, מתברר שלא עשינו כלום. אז מסתבר שלא היה שם מספיק בעלי־בתים. זו לא הבעיה שלא היו שם מספיק נביאים ובני נביאים.
בסופו של דבר אני אומר לכם: אם מישהו מכם הולך ונהיה בעל־בית, לפחות שיהיה בעל־בית הגון, שיהיה בעל־בית כמו שבעל־בית צריך להיות. שיהיו יהודים הגונים, שהם חלק ממה שמחזיק את העולם. אולי הם עלים של הגפן, אבל הגפן צריכה עלים, ובלי עלים היא לא יכולה לצמוח. אולי הם הרגליים של עם ישראל, אבל עם ישראל צריך רגליים. כשמישהו הולך להיות בעל- בית, שלפחות יהיה בעל־בית הגון ולא חיקוי של בעל־בית!
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע
