בקריאה ראשונה זה מבלבל. מי אומר מה ולמה. מה כאן הנושא, מי המושא, ולאן נוסעים.
לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי. זו בקשה של מי? לכאורה ההמשך מלמד ומעיד: אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ. הרי שה' הוא המצווה "בקשו פני". לבו של האדם רק מהדהד את הקריאה של ה' להיות ממבקשי פניו.
אבל אי־שם במעמקי ספר התניא, בין הדפים הפחות מוכרים של "אגרת הקודש", מופיע פירוש מעורר למילים הללו. בקשו פני – בקשתו של הלב היא זו. הלב קורא: בקשו פני – בקשו את פנימיותי. חפשו את פנימיות הלב. היכן היא?
אני מדפדף ביומן לפנים ולאחור. היכן פגשתי לאחרונה את פנימיות הלב? קמתי בבוקר, התארגנתי, צחצחתי שיניים… שם לא אמצא את פנימיות הלב, מסתבר. הלכתי לכאן ולשם. פגשתי כמה אנשים, קניתי כמה מצרכים. פנימיות הלב לא שם. ואודה ואבוש, שגם כמה תפילות ועוד מצוות ומעשים טובים שעשיתי היום – אולי לא נעשו עם פנימיות הלב.
היום הזה היה כנראה יום ככל הימים. ובכל זאת, הצליל הראשון של השופר, יחד עם נעימת הסליחות מבית הכנסת הסמוך, ומילותיו החודרות של המזמור 'לדוד ה' אורי' ששוב עלה על השפתיים, שבו והעלו באוזני את הלחישה הזו של הלב: בקשו פני…
אכן השנה מתקרבת לסיומה עם בואו של החודש השנים־עשר. חודש החיפוש, אומרים הדרשנים, על פי תרגומה של "ויתורו" – "ויאללון". אלא שאת מה שעשיתי ולא עשיתי השנה – אין צורך לחפש. הכל על פני השטח. ההישגים ולהבדיל הכישלונות – הכל לנגד העיניים. אבל פנימיות הלב – מה היה עליה?
מה הסעיר אותך השנה? מה ריגש אותך? מה גרם לך לקפוץ בהתלהבות? אלה הדברים שבהם נמצאת פנימיות הלב שלך.
צא ובדוק מה עצבן אותך, מה הוציא אותך מהכלים – כנראה דברים שנגעו במקום עמוק בפנימיות הלב.
מה הכאיב לך! איזה סוג של מאורעות הצליחו להרוס לך את מצב הרוח ליום שלם.
זוכר את אותו בוקר שבו גילית שריטה מכוערת על הדלת הקדמית של הרכב החדש? כמה הצטערת, וכמה זעמת על השכן ש(כנראה) עשה את זה ואפילו לא השאיר פתק. נעים להכיר, פנימיות הלב.
או כשהבגד שהיה נראה כל כך טוב על המסך הגיע במידה הלא נכונה, והאכזבה היתה כל כך גדולה, וגם זה ודאי מעיד שפריט הלבוש הזה תפס מקום של כבוד בתוך פנימיות הלב.
האם היה לך השנה איזשהו שיגעון? משהו שהשקעת בו זמן, מאמץ או כסף באופן לא פרופורציונלי? מהי ה'שריטה' שלך – תחביב שאתה מטפח, או לחלופין דמות או קבוצה נערצת מאוד, שבשבילם תיסע עד לקצה השני של הארץ, שלא לומר קצה העולם? שהרי "לפעמים יש ענין גדול מאד מאד שכל חיות האדם תלוי בו ונוגע עד נקודת פנימיות הלב ועד בכלל, וגורם לו לפעמים לעשות מעשים ולדבר דברים שלא בדעת כלל" (תניא שם). עד נקודת פנימיות הלב, ועד בכלל.
*
בכניסה לפנימיות הלב ניצב שער. היומיום מלא באירועים ובפעולות, ולא לכל דבר מגיע להיכנס לפנימיות הלב. יש דברים, שפשוט לא מתאים להם להיות בפנימיות הלב. ועל דא שלמה מלכא צווח ואמר: מִכָּל מִשְׁמָר נְצוֹר לִבֶּךָ!
מעשה באישיות ציבורית ידועה ששקעה בתרדמת. בני משפחתו ניסו לגרום לו להתעורר. מה לא עשו? סופר שבין השאר הכניסו לתוך חדר משכבו בשר כבש, וצלו אותו שם על הגריל – אולי הריח המתפשט יגרום לו להתעורר ולפקוח את העיניים… לפחות בני המשפחה האלה חשבו, אם כן, שהדבר שייגע בו במקום הכי עמוק בלב ויקיץ אותו מהתרדמת העצובה הוא ניחוחות של בשר כבש צלוי.
לעומת זאת אני נזכר בגברת אסתר, מנשות קהילתנו, שנפטרה לפני מספר שנים בגיל נושק למאה. בשנים מוקדמות יותר היתה טורחת כל הלילה להכין באהבה ספינג' ליהודים שקמו לסליחות באשמורת הבוקר. בתקופה האחרונה לחייה היא שקעה בדמדומים. בתה טיפלה בה במסירות בסיועה של מטפלת צמודה. והנה יום אחד נכנסת הבת אל הבית ואוזניה שומעות צלילים: בר יוחאי נמשחת אשריך… שמן משחת קודש…
מה מתברר? המטפלת מבקשת מאסתר שתואיל לפתוח את פיה ולטעום משהו, אבל אסתר כבר לא משתפת פעולה. היא יושבת על מקומה בתנוחה קפואה. המטפלת אמנם הגיעה הנה מהמזרח הרחוק, אבל הניסיון לימד אותה מה עובד: צלילים של מירון ושל רבי שמעון בר יוחאי, והנה אסתר ניעורה לחיים. את בני משפחתה היא כבר לא תמיד מזהה, אבל זכר הימים הרחוקים, שבהם טיפסה עם בני משפחתה, בלב מלא כמיהה ואמונה תמימה, במעלה ההר אל ציונו של רשב"י, כמוס וחתום באוצרותיה, ומעניק זריקה של חיים וכוח לגופה היגע ושבע התלאות. באו ימיה האחרונים ולימדו מה מילא את פנימיות לבה של מרת אסתר עליה השלום.
*
ואולי דווקא השנה הזאת יכולים אנו להיות גאים במה שהתגלה בפנימיות הלב של בני עמנו: האכפתיות, ההקרבה, הגבורה ומסירות הנפש של רבים כל כך – העידו מהו הדבר "שכל חיות האדם תלוי בו ונוגע עד נקודת פנימיות הלב ועד בכלל". ואל מול צו הלב "בקשו פני" – אומה תעמוד קרועת־לב ותקרא: את פניך ה' אבקש!
בחודש אלול של שנת תשפ"ד נפתחו השערים. נפתחו השערים לתתא, אוף הכי ודאי נפתחו שערים לעילא כגוונא דילהון. וגם המזמור "לדוד ה'" מקבל השנה פנים חדשות: אם תחנה עלי מחנה… אם תקום עלי מלחמה… עד לאופטימיות העיקשת שבסיומו: קווה אל ה'! ואף כשהלב שב ונשבר לרסיסים אלף פעמים, מכל מקום – חזק ויאמץ לבך, ושוב – וקווה אל ה'.
