המלך בשדות המופקרים
אם בכל שנה ישנה התרגשות לשמע הדימוי "המלך בשדה", השנה, כשנת שמיטה, כמדומני שזה על אחת כמה וכמה. המלך בשדה או בשדות כפשוטו. בשדות המופקרים שהעלו קוצים. בשדות שנראים כה יבשים ונראים אפילו מוזנחים, אך למעשה הם מלאי חיות ואור, של אדמה שעשתה רצון קונה.
ואם בכל שנה אנשי העיר יוצאים לקראתו, כמדומני שהשנה עומדים בשורה הראשונה אנשי השדות עצמם. גיבורי וגיבורות הכוח, עושי דברו של הקב"ה, שמסיימים שנה (מעוברת וארוכה במיוחד!) של התעלות רוחנית ומסירות נפש, אהבה לקיום חפצו יתברך.
שמעתי מפי זוג חקלאים מתוק, שפעם הגיע לביתם אברך, בבקשה שיברכו אותו. הם השתוממו וחשבו שמן הסתם חלה כאן טעות, אך הוא הוציא מכיסו מכתב שקיבל מהרב קנייבסקי זצ"ל. במכתב הובהר, שאם הוא חפץ בברכה, שיחפש חקלאי שומר שביעית כהלכתה. הם כמובן ברכו אותו, ומאז ברכו גם מאות ואולי אלפים שפקדו את ביתם לבקשת ברכה וישועה. אז אנו פונים אל כולכם, שומטי הקרקעות, ומפקירי האדמות, ברכו אותנו כולנו לקראת השנה החדשה. שבזכותכם, תחל שנה וברכותיה.
בפרשת השבוע שלנו, "כי תבוא", אנו קוראים על מצוות הביכורים. ישנו דיון הלכתי מעניין, האם הביכורים נוהגים בשמיטה. מה שבטוח הוא, שהפסוק הראשון בפרשה תופס ביתר שאת בשנה זו. "והיה כי תבוא אל הארץ", "אין והיה אלא לשון שמחה". שמחה אדירה היא עבורנו, שזכינו לחיות בדור שבא הביתה לארץ ישראל, וזכינו לשמור שנת שמיטה. אשרינו שזכינו לשבות ממלאכות האדמה, להניח לעציצים, לאדניות, לכרמים ומטעים. אשרינו שזכינו לאכול מפירות השביעית, ולהיזהר בקדושתם. אשרינו מה טוב חלקנו. איזו שמחה.
רעוא דרעוין
השבת התברכה בנשמה יתרה, ואף אנו זכינו בשנה הזו לעלות מדרגה ברוחניות. ללמוד יותר, להתפלל יותר, להתנסות באמונה ובטחון, בחסד ובגבורה. והשבת עדיין כאן. ולא רק כאן, אלא בשיא שלה. הרי מה השיא של השבת? ללא ספק "רעוא דרעוין", זמן "סעודה שלישית" לקראת צאתה.
אז הנה אנו ניצבות ב"רעוא דרעוין" (=רצון הרצונות), של שנת השבת, ואנו יכולות לחדד את הרצון שלנו. זה הזמן לחשוב מה אנחנו רוצות לקחת מהשנה המיוחדת הזו, לשש שנות המעשה שלפנינו. מנוחה פנימית? יכולת לשמוט שליטה? קדושה והתעלות? חיבור לאדמה? זה הזמן להגביר את הכיסופים לדבקות, ולהתעצם עם הנשמה היתרה שלנו. השבוע וקצת שנותר לנו היא כשעת נעילה, בה הקב"ה מזמין אותנו פנימה, ונועל אחרינו את הדלת. זה רק אנחנו והוא. ניכנס פנימה, ואולי לפני ולפנים. נבואה שעריך.
שמיטת כספים
ממש ברגעים האחרונים של השמיטה, אנו זוכים לעוד מצווה מיוחדת – שמיטת כספים. "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה, שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'. אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ" (דברים טו, א-ג). עם שקיעת החמה של ערב ראש השנה התשפ"ג, כל החובות נשמטים, ואסור למלווה לגבות עוד את הכסף מהלווה. למעשה, רבים נוהגים לעשות "פרוזבול" כתקנת חז"ל, דבר המאפשר לנו כשליחי בית הדין להמשיך ולגבות את החובות גם אחרי שנת השמיטה, אך נראה כי עדיין יש מקום להתבונן במהות המצווה, ולנסות לקיימה, על כל פנים, בנפש.
שמיטת הכספים היא מתן אפשרות לכל אדם, להתחיל את החיים מהחדש. הבדיחה מספרת על אחד שזכה בפיס. שאלו אותו, "ומה תעשה עכשיו עם הכסף"? "אחזיר חובות" הוא אמר. "ומה עם השאר"? המשיכו לתחקרו. "השאר יחכו…" הוא השיב. לצערנו, אנו יודעים כמה גלגול חובות הוא בור ללא תחתית. תקנת התורה, פעם בשבע שנים לשמוט את החובות, מאפשרת לאנשים לא לסחוב את חובותיהם, אלא לאתחל מחדש את דרכם. האם הדבר הזה לא מגלם כל כך יפה, את מה שאנו רוצים מהקב"ה בערב השנה החדשה? להתיר את נדרינו, למחול על חובותינו, ולאפשר לנו להתחיל את החיים עם אופק חדש באמת.
במהלך שנת השמיטה אנו נקראים לוותר על האחיזה שלנו במציאות. לסמוך על ה' שיכלכל אותנו, להאמין ולבטוח שגם כשאיננו עובדים, הוא מנהל את עולמו מצויין. ואולי אחרי כל השמיטה הזאת, מגיעה שמיטת הקליפה הקשה ביותר. כמו במעשה בבעל תפילה של רבי נחמן מברסלב, בה נקרא בעל התפילה לתקן את המדינה של כסף בו "הממון (היה) האמונה שלהם", ומעשה מאבדת בת מלך, שכדי להשיבה היה צריך להגיע "להר של זהב ומבצר של מרגליות", הסוף הסוף של התשובה שלנו זה לא לבטוח עוד ב"אלילי הכסף והזהב" שלנו, ולהשליך יהבנו על ה'. "הרפו ודעו כי אנכי אלקים…"
מלווה מלך – הקהל
בשנה שעברה זכיתי לכתוב בעלון הזה טור על "קבלת השמיטה". נראה כי כמו בכניסתה של השבת, כך גם ביציאתה, נקראים אנו ללוות את המלכה. מלווה מלכה וכל הלכות ומנהגי מוצאי שבת, הם בבחינת "ממוצע מחבר". בניית גשר בין הזמן הקדוש, למרחבי החול, כדי לקחת מהקדושה והברכה הלאה לתוך החיים.
האמת היא, שהתורה עצמה מכוונת אותנו לסוג של "מלווה מלכה" לשנת השמיטה. ומי מלווה את המלכה? המלך בכבודו ובעצמו! במוצאי שנת השמיטה, בחג הסוכות זוכים אנו למעמד מיוחד במינו בבית המקדש – מעמד ה"הקהל". אנשים, נשים וטף מתאספים, והמלך מקריא את "משנה תורה" בפני כולם.
נראה כי בסוף שנת השמיטה, אחרי שנה שבה הייתה יותר פניות ללימוד תורה, לא רוצים שניפול חזרה לשגרה… דווקא במוצאי השביעית, יש מעמד התחזקות אדיר של התקשרות לתורה והתחזקות ביראת שמיים. "כי הם חיינו, ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה".
במעמד הקהל ישנו ממד נוסף, והוא עצם האחדות. ואולי זה נצרך כ"כ דווקא אחרי שנת השמיטה. במהלך השנה הזו הייתה הרבה קדושה והתעלות, אך היו גם מחירים… אלו לא אכלו בבתים של אלו, ואלו לא נגעו בהכשרים של אלו. אז בחג האסיף, כולנו נתאסף יחד, ונזכור שאחרי הכל, אנחנו משפחה אחת. משפחת כלל ישראל.
להצטרפות לקבוצת הווטצאפ (השקטה)
של אורה רבקה וינגורט – תורת נשים מאירה חיים
052–5624350
או במייל: [email protected]
