האדם הוא יצור פעיל. אוהב לעשות, לפעול, ליזום וליצור, ולכן קשה עלינו הפסיביות. ראש השנה במובן הזה הוא חג בו יש לנו מקום ברור, יש לנו עבודה: צריך להמליך את המלך. בשופר, בתפילה, מלכויות זכרונות ושופרות. יש מה לעשות.
אך הנה מגיע יום – ולפי מסכת יומא זה ה־יום – שבו נדרשת מאיתנו רק דרישה אחת פשוטה: לא להפריע.
יום הכיפורים הוא כמו מקווה. את הטהרה פועל המקווה עצמו, כגזירת הכתוב שארבעים סאה מים לא שאובים מטהרים, והתפקיד של האדם הוא רק לא להפריע, להיכנס פנימה היטב ולהסיר את החציצות.
כי מהי כפרה? כפרה אינה תשובה. תשובה היא בהחלט תחת אחריות ממשלת האדם, לתקן את מעשיו, לשנות אותם ולחזור למוטב. לעומתה, כפרה היא קרבה, היא אהבה.
אך כיצד תחזור האהבה אחרי שהיא נפגמה במעשים כאלו ואחרים? נייר שנכתב עליו כתב ושוב נמחק, יישאר "נייר מחוק" גם אם הכתב איננו!
אכן, הכפרה היא מתנה בלתי מובנת.
על רקע כל רושם המעשים הרעים שעשינו – שגם אם שבנו עליהם בתשובה, אבל את הרושם של מה שכבר נעשה אין בכוחנו למחוק – ובכן, ביום מסוים בשנה בא הקב"ה ורוחץ אותנו ומנקה את הכל. "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך". והמשל כאן מדויק: רושם החטא מסתלק מעמנו בדיוק כמו ענן שחור וסמיך שהיה כאן במלוא הנוכחות שלו – ולפתע נשבה רוח ואין ממנו לא זכר ולא רושם ולא שארית. נותרו רק שמיים תכולים ונקיים.
את הפלא הזה, את המתנה הזו, יכול לעשות רק הקב"ה. זוהי הכפרה המגיעה ממקום אחר, חדש, נקי. מקום שהחטא מעולם לא הגיע אליו, מעצם הקשר בין הבורא לנבראיו.
ובכל אופן אנחנו מתבקשים לא להפריע.
ובכל אופן אנחנו עסוקים בפעולה רציפה ומתמדת של אמירת וידוי.
והם הם הדברים. הווידוי, תפקידו אחד: להסיר את ההפרעה המרכזית והמשמעותית ביותר בין אוהבים. ויום כיפור הוא יום של אוהבים. "יום שימת אהבה ורעות, יום עזיבת וקנאה ותחרות".
המלך באהבתו אותנו מכפר לנו על כל הרשמים הלא טובים שהשארנו במערכות היחסים בינינו לאורך השנה הקודמת, אם רק נפסיק להסתיר! כי החטא הבסיסי בין האוהבים הוא חטא ההסתרה.
נכנסים למקווה
בגן עדן מקדם צווה אדם הראשון לא לאכול מעץ הדעת.
אם יש ציווי – יש בחירה, ויש גם אפשרות לעבור על הציווי, כלומר: לחטוא. נמצאנו למדים שהאפשרות לחטוא היא חלק מגן עדן. מדוע אם כן התשובה של האדם ואשתו נעשית מחוץ לגן עדן, תוך כדי שהם מגורשים ולהט החרב המתהפכת נמצאת שם כדי לשמור שלא יחזרו?
התשובה טמונה במילה אחת: הסתרה.
אם היו באים אדם וחוה ומתוודים ואומרים: חטאנו שנינו גם יחד ואכלנו מן העץ, שנינו יחד טעינו והלכנו אחר עצת הנחש, ואנו מבקשים תיקון ותשובה – או־אז היה מראה להם הבורא שבגן עדן, ליד עץ החיים, יש גם עץ התשובה, ואולי עץ החיים הוא הוא עצמו גם עץ התשובה. והם היו שבים בתשובה בתוך גן עדן, או בשפה שלנו: הם היו שבים בתשובה מאהבה. אך כיוון שהסתירו וגלגלו אחריות מאחד לשני, והסתתרו מאלוקים המתהלך בגן לרוח היום, נגללה בפניהם האפשרות לתשובה מאהבה יחד עם ההסתרה, ולכן התשובה תהיה מיראה ומחוץ לגן עדן.
יום כיפור הוא חזרה לגן עדן, חזרה לעולם לפני החטא, זה שמעולם לא היה בו חטא. המקווה הוא מקווה של אהבה, וזה סוד הווידוי. אנחנו באים אל הקדוש ברוך הוא כפי שבאים אוהבים, ומספרים הכל, הכל. לא מסתירים דבר. לא מותירים שום חציצה של דברים מוחבאים. הכל יוצא. הכל מונח על השולחן. אין סודות בינינו.
שיקוף לרגע הפשוט הזה, הקרוב והאינטימי, נמצא ברגע כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים. הוא פשוט עומד שם בתוך הענן. נמצא. לבוש רק בגדי לבן, ללא כל חציצה.
זו חציצה אחת שיש להסיר – ההסתרה.
כולם מוזמנים
אבל יש עוד חציצה, והם החציצות בינינו. לא ניתן לזעוק ולבקש קשר עם אבא, כאשר מערכת היחסים עם בן אחר של אבא – משמע: עם אחיך היושב לידך בבית הכנסת או בכל מקום אחר – תקועה ומשובשת.
"מכל חטאותיכם" – נאמר, ורק אז – "לפני ה' תטהרו". כביכול אומר לנו בעל הכפרה: אם רוצים אתם שאכפר עליכם ואטהר אתכם מכל מה שעשיתם לי – עליכם ראשית להיטהר ביניכם מכל חטאותיכם, אלו מצוות שבין אדם לחברו.
אין אהבה למחצה, לשליש או לרביע. אין אהבה רק בכיוון מסוים. כאילו מהקדוש ברוך הוא נבקש כפרה שיסודה הוא אהבה, אך כלפי החבר שלנו – שם נמשיך להחזיק את הפגיעה. זה לא ייתכן. אהבה צריכה מרחב שלם ומלא, ולכן את החציצה הזו יש להסיר כדי שהאהבה תהיה שלמה.
ההסרה באה לידי ביטוי ב'התרת נדרים' ובתפילת 'כל נדרי', שעניינה התרת נדרים נוספת קולקטיבית. ההתרה הזו מוחקת את ההבדלים שישנם בין המחמיר למקל, בין המהדר יותר למהדר פחות. הנדרים מותרים, העבריינים מוזמנים. רוצים לשוב ולהיכלל באור הגדול של הציבור שאליו מגיעה הכפרה. "כולך יפה רעיתי ומום אין בך".
"עיצומו של יום מכפר". העוצמה של היום הזה, בו הקב"ה עונה לתפילותינו ומודיע לכל את אהבתנו, מספרת לנו שנה אחרי שנה כמה הוא אוהב אותנו, וכמה שום חטא ושום נפילה לא יכולים לפגום באהבה הגדולה הזו. כך באה הכפרה ומנקה, מטהרת, מיישרת ומגהצת. "רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב, נָשָׂאתָ עֲוֹן עַמֶּךָ כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם סֶלָה".
וכמו זוג אוהבים שמנסים לנצור את רגעי האהבה הגדולים של החופה וחדר הייחוד, כך גם אנו – רצים מאהבת יום כיפור היישר אל הסוכה, חופת האוהבים, לשבעה ימים של שבע ברכות עם המלך במסיבו.
