רבי מנא פתח: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך". לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב. השדרה של הלולב דומה לשדרה של האדם, וההדס דומה לעין, והערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב. אמר דוד: אין בכל האיברים גדול מאלו לפי שהם שקולים כנגד כל הגוף. הוי: "כל עצמותי תאמרנה" (ויקרא רבה ל)

ארבעת המינים מופיעים בחסידות גם כארבעה צדדים בנפש, על פי המדרש המקשר לכך את הפסוק "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך". אך בכל ארבעת המינים בולטים צדדי האחדות, לומר שאין כאן ארבעה דברים נפרדים אלא ארבעה צדדים של אחדות אחת.

המינים הללו מרמזים לנו על תנועות נפשיות של עבודה פנימית, אותה אנו נקראים לעבוד בחג הסוכות. ארבעת המינים מבטאים אברים בגוף יחד עם דמויות, וביחד הם עולים לעבודה פנימית. ננסה אם כן לצעוד עם ארבעת המינים, בעקבות הפיוט הידוע 'סוכה ולולב':

הֶהָדָס רוֹמֵז לִשְׁלֹשָׁה אָבוֹת,

מֹשֶׁה אַהֲרֹן בַּדֵּי עֲרָבוֹת,

יוֹסֵף לַלּוּלָב חֶמְדַּת לְבָבוֹת,

דָּוִד לָאֶתְרוֹג כַּלָּה כְּלוּלָה

לולב

מדוע הברכה היא על הלולב? חז"ל רמזו: "אעלה בתמר", כולם מתארגנים סביב הלולב. הלולב הוא סוג של עמוד שדרה, נקודת מוצא ונקודת סיום באותו מקום, כמו צורתה הגרפית של האות ל' שמתחילה מלמעלה ויורדת למטה, עוברת בדרך פיתולים אך חוזרת לאותה נקודה. בלולב יש ל' כפולה, הרומזת ל"לִפנַי ולפנים". לִפנַי – לעמוד לפני ה', ולפנים – חיצוניות המתאימה לפנימיות.

הלולב מקביל בפיוט ליוסף, שכולו עמוד שדרה פנימי. הוא יוסף מתחילה ועד סוף – גם מול פרעה ביציאה מבית האסורים וגם כשמלך, חוט שדרה אחד חותך את חייו, שליחות אחת שהיא "לך נא ראה את שלום אחיך". וכך כל אדם צריך שיהיה לו חוט שדרה.

הל' הכפולה של הלולב רומזת גם לעמידה המתמדת לפני ה', והביטוי "לפני ה'" שייך לחג הסוכות בו נאמר "ושמחתם לפני ה'".

"לולב" בגימטריה "חיים", החיים מתרכזים סביב נקודה אחת ולא טוב להם שיהיו מפוזרים. יש צורך בעמוד שדרה, ישרות, כזו המסוגלת להצביע כלפי מעלה ולומר "זה א־לי ואנווהו".

הדס

לקיום המצווה אנו לוקחים שלושה הדסים. המספר שלוש רומז על משהו הזקוק לתמיכה, וההדס הוא המין היודע להתמודד עם משברים. הדס בארמית – אסא, ואסא זוהי רפואה הבאה בעקבות מחלה. ההדס מסמל את היכולת לעמוד בין הקוצים תוך מציאות מסובכת, ובכל זאת להישאר הדס. לכן צורתו עלים משולשים החופים את עצו, זה על זה, כצורת המשולש שאין בה קווים מקבילים אלא רק כאלו התומכים אחד את השני.

ההדס משולש במהותו התומכת – שלושה עלים ושלושה בדים. וזו גם אחת הסיבות המופיעות בהלכה לכך שהדס הקטום כשר, מפני שקטימתו אינה ניכרת מכוח חבריו ועליו המחפים על מקום הקטימה, על מקום הפצע.

הדס דומה לעין, ומה שמקנה את היכולת להתמודד עם קשיים אינו מבט חד־ממדי וגם לא דו־ממדי אלא דווקא התלת־ממדי, אורך רוחב ועומק – המבט העמוק, עין שלישית.

מעניין שמבחינה בוטנית, לכל הדס יש עין שלישית רדומה, והיא מתעוררת רק כשמשפיעה עליה טראומה – קור קיצוני או חום קיצוני, אז העין השלישית יוצאת וההדס נעשה משולש. כלומר, לעיתים דווקא הקושי הוא המוליד את המבט המשולש, הפנימי, התלת־ממדי.

ההדס מקביל לשלושת האבות התומכים ומשלימים זה את זה, כי כל קצה לבדו אינו טוב. חסד לבדו מוליד את ישמעאל, גבורה מולידה את עשיו, אך התפארת של יעקב כוללת את כולם בתוכה.

ערבה

הערבה היא כנגד משה ואהרן. לכאורה קצת מוזר להשוות את הערבה שאין בה מאומה למשה ואהרן מלאי התורה והחסד. אך כנראה הכוונה היא בהשוואה לבחינת האחים שבמשה ואהרן, בהיותם אחים טובים זה לזה. ערבה בארמית – אחוונא, שם המבטא את העממיות, הפשטות והיכולת להיות יחד עם כולם, עם רבבות עמך ישראל. הערבה, בסופו של דבר, היא היופי של כל ארבעת המינים במשך החג כולו.

הערבה דומה לשפתיים, כי היא מייצגת את כוח התפילה. היא המין היחיד מהארבעה שהוא בלשון נקבה, והדבר רומז לעבודת התפילה הנלמדת ברובה מחנה – אשה. מתברר כי כדי להתפלל לה' לא נדרש בהכרח ריבוי תורה ומצוות. זכות התפילה פתוחה לכל, כך לימד הבעל שם טוב את הפשוטים. לכל יהודי יש זכות העמידה לפני ה'. זוהי הערבה האחוותית, הרומזת על מדרגה מאוד פשוטה.

אתרוג

האתרוג, עם כל יופיו והודו, מביא עמו גם בעיה מסוימת. שהרי היה מן הראוי שנברך עליו כיוון שיש בו טעם וריח והוא השלם שבכולם, ואם כך מדוע נדחה ולא מברכים עליו?

משהו שהיה ראוי ונדחה מעיד על סכנה מסוימת, והמדובר כאן הוא על סכנת המושלמות.

הרי כשמחפשים לולב, רוצים שיהיה ישר. הדס – שיהיה עבות. ערבה – שתהיה רעננה. אך באתרוג מחפשים שיהיה מושלם. וזה מסוכן, זה עלול להביא לגאווה. ולכן "אתרג" ראשי תיבות "אל תבואני רגל גאוה", ומסיבה זו לא מברכים על האתרוג אלא מצמידים אותו לשאר המינים. אתרוג בגימטריה 610 – יש לו כמעט הכל, אך עדיין חסרים לו שלשת חבריו כדי להגיע לתרי"ג.

מצד שני, מה זה אומר לנו? האם יש להתעלם מהכישרונות ולהתכחש לקיומם? האם על האתרוג להסתיר או להתבייש במעלתו? חלילה. האתרוג דומה ללב, והלב הוא אבר מאוד חשוב, עשיר בכלי דם, אך הוא עומד למען הגוף כולו. כך גם הכישרון והמעלה שלנו צריכים להיתפס כמתנה שעמה יש לעבוד את ה' יתברך.

הדוגמא לכך היא מדוד. כבוד המלכות לו זכה בהיותו מלך, משמש אותו לעבודת ה' בהיותו מפזז ומכרכר בכל עוז, דווקא כמלך. הביטוי החוזר על עצמו בסיפור התנ"כי הוא "וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'", רמז ל"ושמחתם לפני ה' אלקיכם" של חג הסוכות. ליבי אומר לי שאירוע זה אכן היה בסוכות. "לפני ה' אשר בחר בי מאביך…". דוד מלא כבוד מלכות, ומלא ענווה בהתאם.

האתרוג – יש כאלו ההופכים אותו לפני הברכה, למנוע גאווה, אך בסופו של דבר הוא נלקח למצווה מתוך תפילה שלא נבוא לגאווה אלא שיהיה בו הדר, שלפי חלק מן הדעות ההדר הוא בכך שהאתרוג נשאר כדי לקיים את דבר ה' המקורי שטעם העץ כטעם הפרי. זהו ההדר האמיתי – ידיעת התכלית לשמה נבראת, והשימוש בכישרונות לצורך תכלית זו בלי להתבייש, "כי ממנו ניקח לעבוד את ה'".

ארבעה מינים אגודים יחד, ארבע תנועות נפשיות הבונות קומה שלמה של כלל ישראל ושל האדם היחיד הרוצה לעבוד את ה' בכל כולו ובעצמיותו. "הווי, כל עצמותי תאמרנה".

חג שמח.