אינני יודעת מה קורה בבית הכנסת שלכם, אבל אצלנו מוכרים את 'מפטיר יונה', כלומר הפטרת מנחה של יום כיפור, באלפי דולרים. על מה ולמה? כי זו סגולה לבנים, וגם לפרנסה (חבל שדווקא לעשירים יש כסף לקנות את העלייה…). אבל מעבר לסגולות החשובות האלו, על מה ולמה ברגעי השיא של יום הכיפורים, ממש רגעים ספורים לפני תפילת נעילה, קוראים דווקא את הספר הזה בתנ"ך?
בשולחן ערוך הרב (אורח חיים תרכב, ד) אדמו"ר הזקן מביא תשובה כפולה לשאלה הזו. "שיש בו כוח התשובה ושאין יכולין לברוח מאת פני הקב"ה".
בשורות הבאות ננסה לעמוד על כמה אבני יסוד של תשובה העולות מתוך ספר יונה, ולהבין את השלכות אי היכולת לברוח מאת פני הקב"ה.
מה לך נרדם?
פרק א' בספר יונה פותח בירידתו של יונה. זוהי ירידה רוחנית, אך היא מתבטאת גם בירידה פיזית. היציאה לחוץ לארץ (הבריחה תרשישה) מתחילה בירידה ליפו, ממשיכה דרך ירידה לאונייה, והלאה לירידה לירכתי הספינה. השיא של הירידה הוא כשיונה פשוט נרדם (בלשון הכתוב "וירדם", כשגם בתוכו מוטמעות אותיות המילה "וירד" החוזרת על עצמה כמה פעמים לפני כן).
בתוך המציאות העגומה הזאת, מנסים להעירו 'מבחוץ'. "מה לך נרדם" קורא לו רב החובל, בניסיון לעוררו לקרוא אל ה'. אף המלחים מנסים להעירו לכדי 'חשבון נפש' בהכוונה של שאלות אודות מוצאו, מה עיסוקו וכו'. אך כמדומני שנקודת המפנה היא רק כשיונה לוקח את האחריות המלאה על עצמו, באמרו: "שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם, כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם" (יונה א, יב).
הבריחה שלנו מה' מתאפיינת לא אחת בבריחה שלנו מעצמנו. זו בריחה שמקבלת הרבה פעמים לבוש של חוסר לקיחת אחריות אישית. נאשים, נתגונן, נדחיק, נכחיש. רק לא לומר "אשמנו". אך נקודת המפנה של התשובה היא כמו אותו רגע מכונן בו רבי אליעזר בן דורדיא מבין ש"אין הדבר תלוי אלא בי" (עבודה זרה יז). צריך לקחת אחריות על החיים. להישיר מבט עם המציאות ולהתמודד עם הבחירות שלנו, גם אם הן היו בריחות… רק משם נוכל להתחיל להתרומם.
מבטן שאול שועתי
אז זהו? הגענו ל"האפי אנד"? ממש לא. לא רק שמסע ה'ירידה' של יונה הנביא לא מסתיים בנקודה הזו, הוא אפילו מחריף. מירכתי האונייה הוא מושלך למצולות הים ונבלע עמוק במעי הדגה, אותו הוא מכנה בהמשך "בטן שאול". וזה דבר חשוב לשים לב אליו. כי הישועה לא תמיד מגיעה ברגע אחד, וגם לאו דווקא בדרך שציפינו לה. אך יש כאן תהליך שהקב"ה רוקם עבורנו, ועלינו להתמסר אליה בשביל לצאת לבסוף לגאולת עולמים.
ה'ישועה' כאן, כאמור, מגיעה למצב בו יונה הנביא מרגיש בשאול תחתיות. ולמה זה כל כך מכונן? כי ברגע הזה יונה הנביא מבין שלא נותר לו דבר אלא לזעוק לישועת ה'. כולנו יודעים שהרבה פעמים רק כשאנחנו כבר ממש נדחקנו ל'פינה', הפיזית או הנפשית, אנו סוף סוף 'מתקלפים' ממעטפות האשליה ה'כל יכולות' שלנו ופונים לרחמי ה'. ומשם באמת יכולה לצמוח הישועה, "מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי, שָׁמַעְתָּ קוֹלִי" (יונה ב, ג).
רובו ככולו של פרק ב' עוסקת בתפילתו של יונה הנביא. זו תפילה, או יותר נכון זעקה, שיוצאת מלב חשוף, ונוקבת בכנותה ועומק כאבה. "כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ" (שם, ד) זועק יונה, ומהדהד את כל המשברים שכולנו חווים בחיים. "אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי"(שם, ו), ואף את עפעפינו אופפים מי דמעות עם קריאת המילים. כן, כי רגע לפני נעילת שערים, הקב"ה רוצה שסוף סוף נביא לו את הלב שלנו. אין צורך לטשטש את המצוקה או הכאב. צריך לזעוק מתוכם, ולהביאם כמו שהם לפני ה' יתברך. ולב נשבר ונדכה, אלוקים לא יבזה…
באופן מפתיע, דווקא כשאנו מפסיקים להתנגד לתחושות, כשאנו מוכנים להביאן כפי שהן לפני ה', פעמים רבות דווקא אז הן משתחררות. בהתעטף עלינו נפשנו, כשאנו משכילים להיזכר בה' ולשתף אותו במה שעובר עלינו, דווקא אז נפתח פתח עצום של תקווה ואף ביטחון. "וַאֲנִי, בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ… יְשׁוּעָתָה לה'" (שם, י).
ההזדמנות השניה
ספר יונה פותח בשליחות אותה מבקש הקב"ה להטיל על יונה: "וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי… קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ". יונה הנביא מתחמק משליחותו (לא ניכנס כעת לטעמי הדבר, שאף מומתקים מאוד בתורת החסידות), וכתוצאה מכך מתחילה מסכת ההתדרדרות אותה תיארנו לעיל. מדהים לקרוא על רקע זאת את הפתיחה של פרק ג', שכמעט זהה לפתיחה של פרק א': "וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יוֹנָה שֵׁנִית… קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ". אלו כמעט אותן מילים, בתוספת מילה חשובה מאוד – "שנית".
מסתבר שיש הזדמנות שניה. אולי זו לא האמת לאמיתה (בתיאור יונה בפרק ג', נשמט שם אביו – אמתי), ואולי זה לא מגיע לנו על פי דין, אבל במערכת הפועלת על פי רחמיו יתברך ניתן צ'אנס נוסף, ניתנת הזדמנות לתיקון. וזהו למעשה סוד התשובה. העניין הוא שאנחנו צריכים להישאר עם עיניים ואוזניים פקוחות. לשים לב כשהקב"ה מזמן לנו סיטואציות לתיקון. כשאנו פוגשים את עצמנו באותם מקומות, לא סימן הוא לנו ש'נתקענו', אלא שהקב"ה קורא לנו לנסות מחדש.
זהו סוד גדול המובא גם ברמב"ם בהלכות תשובה (ב, א): "אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד? הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה". תשובה גמורה נמדדת ביכולת שלנו להתמודד עם אותו הדבר בו נפלנו, ולבחור הפעם אחרת. עלינו רק להישאר ערניים ולהיענות לקריאה האלוקית, כשהוא קורא לנו שוב. לשוב.
שנזכה להסכים לפגוש את ה', לקבל את שליחותנו ולהרבות אור וטוב בעצמנו, בעמנו ובעולם כולו.
גמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה!